תפו״ד - אקא עידית פרנקל וניב הדס - בוחרים בנפרד את האלבומים שאהבו השנה, ועוד אחד משותף.
הבחירות של עידית
רשימת אלבומי השנה שלי מסכמת בצורה יפה (אני חושבת) את השינויים שעברו על הסאונד שלי כדי ג׳י. אין בה שום דבר שיכול להצביע על מגמות רחבות וטרנדים שאפיינו את 2016, למעט מהמקום האגוצנטרי- זו המוזיקה שעניינה אותי השנה, ולפיכך אלו האלבומים שהכי אהבתי.
אם לרדת לרזולוציה קצת יותר רחבה - הזיקה המובחנת שלי לדיפ האוס התקרבה ב-2016 משמעותית למחוזות המינימליזם בחסות מאפיית המינימל הרומני ושלוחותיו בצרפת, פולין ורוסיה. ככלל, זה לא מעט זמן שנדמה לי כי מזרח אירופה מעניינית מוזיקלית בהרבה מהמערב.
אבל זה נושא לדיון בפעם אחרת.
המגמה הזו מסתכמת מבחינתי בשני אלבומים בולטים; Parcul Cosmos של דן אנדרי הרומני ** המכיל 8 קטעים אלקטרוניים שיכולים - אך לא חייבים - להפוך כל רחבה שינוגנו בה, ברמת הפקה מהגבוהות ששמעתי, ו״Mandar״ של מנדר - טריו צרפתי/הולנדי/דני שעושה את ההאוס הכי טהור ומדויק בשטח (כתבנו עליהם כבר פה).
שני האלבומים הללו לא רק שהתנגנו בביתי ברוטציה נפשעת, אלא גם סיפקו נשקים איכותיים לסלקשן שלי. מה שמיד מיקם אותם גבוה מאד בסיכומים.
מגמה שניה בתיק התקליטים מצביעה על התחממות יחסים משמעותית ביני ובין הפן הסופר אטמוספרי של הטכנו. סוג של רומן שהתחיל לפני כמה שנים עם דונטו דוצי ו״Voices from the Lake״ ההרכב שלו, שהוא בלי מתחרים הלייב האלקטרוני הטוב שראיתי מימי.
גם כאן נמצאים שני אלבומים, היכולים לתמצת בפשטות את סיפור האהבה; Deep Blue: Volume 2 של לואיג׳י טוצי האיטלקי (שיצא בלייבל השוודי המעולה Hypnus), ו-2845 של Convextion האמריקני (שיצא ב-Artless הגרמני. וגם עליו כבר כתבנו, פה). למעשה שניהם מהווים שני קצוות של הדבר השלם - הצד הכי עמוק של הטכנו העכשווי שלא מתחנף עם מלודיות זולות, ברייקים צפויים או מעיק באגרסיביות הלומות פטישים, אלא שלא מתבייש לעמוד גם מאחורי קטעים אפיים בני 16 דקות (כמו זה שפותח את האלבום של Convextion) ולקחת את המאזין לגלקסיות רחוקות רחוקות.
בין טוצי הצעיר (רק בן 23) לג׳ררד האנסון - אקא Convextion - הותיק (בן 50 כבר), עובר חוט שני המקשר ביניהם באומץ, הכישרון, המקוריות והרגש שממלאים את אלבומיהם להתפקע.
שני האלבומים הנוספים ברשימה שלי לא יפתיעו אף אחד שיודע למה אני אוהבת להקשיב בבית;
Fallen של המפיק הפנטסטי פנקינאיבן, שתפס השנה סופית את מקומו של מודימן כמלך הפ׳אנק בלתי מעורער של הרחבות. ו- Studio OST - Scenes 2012-2015, הפרויקט המשותף של גלשר לאסטוורק ואלבין ארונסון - (שלרוב מזוהים עם לייבל הטכנו ״וויט מטיריאל״ של דיג׳י ריצ׳ארד) - כאן עם פסקול אלקטרוני עמוק ואלגנטי לתסריטים שלא נכתבו מעולם.
** אני קצת מרמה בבחירה של דן אנדריי משום שהוא יצא בדצמבר 2015 אבל אני די בטוחה שיש נסיבות מקלות על אלבומים שהחליטו לצאת בתקופה של סיכומי שנה.
הבחירות של ניב
בניגוד לעידית, שאצלה מתקיימים יחסי גומלין ישירים בין המוזיקה שהיא מתקלטת כדי ג'יי לזו שגורמת לה לתקתק בשעות אחרי הפעילות, בשנים האחרונות גוברת אצלי הדיכוטומיה בין האלבומים שאני מאזין להם בבית, במשרד או בדרכים לעומת המוזיקה בה אני משתמש כחומר גלם במועדונים.זו הסיבה שאין כמעט אף אלבום רקיד או קלאבי בתוך הקולקציה שעשתה לי את השנה.
קשה לי גם להצביע על איזושהי מגמה בולטת - בין אם כטרנד אובייקטיבי ובין אם כגחמה אישית. יש כאוס מוחלט בכמויות המוזיקה, האמנים והסגנונות שמהם יכול כל אחד לשרטט לעצמו נראטיב ל-2016, ומוביל לכך שיותר מאי פעם סיכום שנה הוא נקודת מבט פרסונלית בלבד. אמביינט? דווקא 2014-2015 היו שנים חזקות יותר עבור הז'אנר. לו-פיי האוס וטכנו? פטרישיה סיכם את הדיון בו עם "Bem Inventory" משנה שעברה שיצא באופאל טייפס. איטלקים, רומנים, פולינזיים? כן, בטח, אבל על הרחבה בבקשה. ואחרי אלה, הנה כמה אלבומים שעזרו לי לשרוד את 2016, אחת השנים האיומות בעת המודרנית.
אנדי סטוט - Too Many Voices
אפשר להתעכב שעות על הטקסטורות, המקצבים, ההפקה החדשנית-משוננת, היכולת לפלרטט בו זמנית עם אגרסיביות וניואנסים ורכבת ההרים הז'אנרית ששומרת על צביון אחיד בזכות טביעת סאונד אינדיבידואלית. ובכל זאת, מה שהכי בולט ב"טו מאני וויסז" הוא יופי צרוף שבוהק לכל אורכו.
בריאן אינו - The Ship
סנדק האמביינט חזר עם יצירה קונספטואלית שלכאורה מקוטעת לארבעה חלקים, אולם היא קוהרנטית, המשכית ומספקת חמצן לצלילה ארוכה, או לחילופין שקיעה אינסופית. ואם אתם בעניין של שקיעות, נסו גם את האלבום של כריסטיאן פנש וג'ים אורורק - It's Hard for Me to Say I'm Sorry - שני קטעים בני 20 דקות של טקסטורות חלומיות וגיטרה פסיכדלית. קצת כמו הגרסה המחורעת של דייב גילמור המוקדם.
קרוליין קיי - Now Wait for Last Year
אלבום נשכח שיצא במקור ב-1987, יצא מחדש השנה ונשמע כמו הפסקול של "בלייד ראנר", אם כולו היה מתרחש במרתפי עינויים.
קאסי - Donna
אלבום הבכורה של הדי ג'יי המחוננת בהפקת קינג בריט היה הפתעה מוחלטת. האוס עדין, Fאנקי וחסר זמן עם השירה האוורירית-שחורה של קאסי שיכולה להמיס גם את מלך הלילה מ"משחקי הכס". ויש גם קאבר יפהפה לפרינס.
צ'יילדיש גאמבינו - Awaken, My Love
כאילו, מה? אותו טיפוס יכול גם ליצור את הסדרה הכי מקורית בטלוויזיה ובמקביל להוציא את האלבום הכיפי של השנה, שיחוק ברמה של אנדרה 3000 בשיאו? דונאלד גלובר הוכיח שהדבר אפשרי עם סאגה שמרפררת לסול-Fאנק הפסיכדלי והמחרמן של תחילת שנות השבעים, אבל נשמעת חדשנית לחלוטין.
ג'ני הוואל - Blood Bitch
אף שמעולם לא קיבלתי מחזור, האלבום הספק ענוג ספק מטריד של האלקטרונאית/ זמרת הנורבגית הנהדרת, שכולו עוסק בווסת הנשית, הצליח לחלחל לי עמוק לנשמה. נדמה שהוואל ירשה את דה נייף בתור השגרירה של תכנים נשיים-פמיניסטיים עטופים במרבדים מסונתזים.
פיי קורנר אודיו - Stasis
הנה משהו שאתם מוזמנים להמליץ עליו לחבריכם הטראנסווים: אלקטרו איטי, אסידי, דוחף קדימה, אטמוספרי ומהפנט, שנשמע כמו ערב בברגהיין בהילוך איטי.
וודלי ריסירץ' פאסיליטי - (The Phoenix Suburb (And Other Stories
שני אלבומים הוציא השנה תוך שבועים שליט היקום וקיסר הגלקסיה אנדרו וות'רול: הראשון "Convenanza", היה פרויקט סולו קלאסי עם שירים מובנים, קול אנושי, בתים ופזמונים (ובסוף השנה גם זכה לגרסת רמיקסים כולל טיפול של רד אקסס). השני, של הצמד Woodliegh Research Facility יחד עם זוגתו לשעבר נינה וולש, הוא ג'אם סשן של אלקטרוניקה אנלוגית-וינטג'ית, מכונות תופים מקרטעות ואווירה מחופפת. אלבום שלא נשמע כמו כלום.
הבחירה המשותפת: הוורקו אס - (For Those Of You Who Have Never (And Also Those Who Have
בשתי הרשימות האישיות הנ״ל נמצא אלבום אחד שאותו בחרנו לסמן כבחירה ה״רשמית״ - אם תרצו - של תפו״ד,
והוא אלבומו השני של מפיק הלאו-פיי האוס/אמביינט האמריקני - הוורקו אס. האלבום הכפול: (For Those Of You Who Have Never (And Also Those Who Have
שגם הגיע במארז מעוצב לעילא - הוא כימות סה״כ הרעיונות המוזיקליים שהוורקו אס היטיב לפזר במבחר נאה של לייבלים ורליסים (לרבות אלבומו הקודם) לפני שהגיע אל היצירה הבשלה והעגולה שלפנינו. מעבר לזה שהוא מצטיין ביצירת הפסקול המסכם לשנה שחלפה - שהיתה שנת פיק לז׳אנר האמביינט במובן הרחב - כאן מדובר בפשטות בשעה וחצי של מוזיקה חולמנית, מהורהרת ובעיקר יפהפייה. וזה בסופו של דבר כל הסיפור.