רגע לפני סיכומי השנה, הנה שישה אלבומים שאנחנו אוהבים עכשיו. להאזנה בבית, במשרד, במכונית או תוך נסיעה על אופניים:
Mandar - Mandar // Oscillat
ראינו את העתיד שלנו, והוא כולל ניסיונות כושלים לשים את הידיים על מהדורת הויניל לאלבום הבכורה של שלישית המפיקים ״מנדר״ והרבה מאד דמעות. זו לא איזו גישה תבוסתנית שמגיעה משום מקום, אלא הכרה במציאות האכזרית בה רליסים של חברי מנדר - יחד ולחוד - נחטפים מהחנויות כמו קוראסונים טריים עוד לפני שהספקנו לקלל ״מרד גאלור!״. אמנם אלבום הבכורה - שמהדורה דיגיטלית שלו כבר מסתובבת ברשת - יוצא רשמית בעוד כמה שבועות, אבל מהרוטציה של האוזניים שלנו הוא כנראה לא יצא עוד תקופה ארוכה. ולא בכדי. מדובר באלבום מושלם. לא טוב מאד, לא מומלץ בחום - מושלם.
למי שעדין לא מכיר, מנדר הם מלין ג׳יני (שם אמיתי ניק פוטמן), לזאר הוש (שם אמיתי צ׳ארלי נפה) ו-SAM (ראשי התיבות של סמואל אנדרי מאדסן) - שמגיעים מצרפת, דנמרק והולנד בהתאמה - ומהווים את הלמעלה של השמנת של ההאוס האירופאי העכשווי. הם מחזיקים בחותמת סאונד חמה, זיקה לעומק במידה הראויה ואסטטיקה מנימליסטית בגישת ההפקה שלהם. את כל אילו פלוס ים של כישרון הם ייצקו אל תוך 12 רצועות מגובשות ומרגשות, שרק ממשיכות לגדול עלינו בכל האזנה.
״מנדר״ הוא אלבום שמתאים למערכת ביתית כמו שהוא מפוצץ בנשקי רחבות אדירים, שמעניקים לסלקשן את האנרגיה ההולנדית, התחכום הנורדי והשיק הצרפתי שכולנו רוצים.
שימו לכם התראה בג׳ונו | או רכשו בעותק דיגיטלי (שיוצא ב-18 בנובמבר)
***
Jonathan Fitoussi – Imaginary Lines // Further US
לצערנו, רק בשנה שעברה התוועדנו למוזיקאי הצרפתי ג'ונתן פיטוסי. זה קרה כשהמלחין המינימליסט הוציא בלייבל הנפלא Versatille (של ז'ילבר משאטו פלייט) את "Five Steps" - אלבום משותף ביחד קלמנס הורייר, שחקר טקסטורות סאונד, תבניות מקצבים לא שגרתיים מכלי הקשה ממוכנים ומלודיות אלקטרוניות. מהסוג שכוריאוגרפים אוהבים לבחור כפסקול ליצירות המחול האוונגרדי שלהם. האלבום הזה שלח אותנו אחורה לדיסקוגרפיה של פיטוסי, שהתברר כמפיק אלקטרוניקה ניסיונית מרתק, שגם אם לא התחברנו לכל גוף עבודתו, תמיד יש בה זווית מעניינת ולא שגרתית. עכשיו, ממש ביושרת האחרונה של 2016 ימח שמה, מוציא פיטוסי אלבום אמביינט חדש, "Imaginary Lin", שכולו נכתב והוקלט על שני סינתיסייזרים (EMS Synthi Aks ו-Electric Organ Yamaha YC45D אם אתם מתעקשים), והוא לא רק מועמד בולט להופיע בקרוב בסיכומי השנה, כי אם גם אחת מיצירות האמביינט הכי יפות ששמענו. בכלל. בניגוד למינימליזם שטבוע בו בדרך כלל, הפעם פיטוסי בונה את המנגינות החלליות שלו שכבות-שכבות - כמו קונדיטור-אמן שאופה עוגת חתונה מפוארת למלכת גלקסיה רחוקה - עד שהן משתחררות מהמבנה המקורי בו היו כלואות ומנהלות דיאלוג אוטונומי ובלתי אמצעי בינן לבין עצמן. מיותר לציין שאנחנו הרוסים מהן.
לרכישה על ויניל בג׳ונו | או בפורמט דיגיטלי בבומקאט
***
And.rea - Perception Of Objective Reality // Melliflow
הרליס השלישי בלייבל Melliflow אותו מנהלות התקליטיניות והמפיקות (המעולות!) ורה ואלכסנדרה (זו גרמניה וזו רומניה. כלומר אין מקום לטעויות פה), הוא כבר קפיצת מדרגה של ממש לחממה האיכותית שהקימו הבנות המוכשרות. חתום עליו מפיק איטלקי צעיר בשם אנדרה לה פייטרה, ולמרות שהוא מגדיר אותו כ-EP העובדה שהוא מונה 8 קטעים הופכת אותו לאלבום לכל דבר. ואיזה אלבום נהדר! 8 רצועות של אלקטרוניקה פריכה ואנרגתית, מסקרנת ומדלברת. יש כאן האוס, טכנו, אלקטרו ואפילו 2 להיטים ישר לקייס.
זהו רליס הבכורה של האיטלקי המבטיח, ואם ככה הוא מתחיל יש בהחלט למה לצפות בהמשך.
עותקים אחרונים במחיר הוגן באתר deejay הגרמני | או במחיר מופקע בדיסקוגס
***
Steve Hauschildt - Strands // Kranky US
עוד אלבום אמביינט מצוין שיצא עכשיו וכנראה יפגוש אותנו בסיכומים בעוד חודש הוא "Strands" של סטיב האושילדט, שגם הוא הוציא בשנה שעברה כותר נהדר ששווה לכם לחזור אליו אם פספסתם, "Where All is Fled". אין הרבה שוני בין שני האלבומים של האושילדט. עד כדי כך שספק אם הוא עצמו היה מצליח לעבור את מבחן הפפסי ולהבחין בין יצירות מכאן ומכאן. מה שמאפיין את המוזיקה שלו היא התפוררות הקטעים - ממנגינות וצלילים ברורים לצרימות שמתפרזות בחלל - שמשולה בעיניו להתפוררות הפוסט-תעשייתית של קליבלנד בה הוא מתגורר, ובכלל מתאימה לכל השקיעה העירונית לה אנו עדים בערי התעשייה של המערב התיכון בארצות הברית - דטרויט ופיטסבורג לצורך העניין - שמהתקווה לאמריקה האורבנית החדשה הפכו לסמל הכישלון הגדול ביותר של הצווארון הכחול. אלא שגם מבלי להיות מודעים לרקע התיאורטי סביב "Strands" אפשר ליהנות מהכישרון המלודי של האושילדט, שבנה כאן רקוויאם לקריסתו של חלום מעמד הפועלים האמריקאי, שעל רקע אירועי השבוע האחרון רק נשמע רלוונטי יותר.
לרכישה על ויניל בג׳ונו | או בפורמט דיגיטלי בבומקאט
Roman Flugel - All the Right Noises // Dail
דור ציפורי כתב יפה מאוד ב"גלריה שישי" על האלבום החדש של רומן פלוגל, כנראה די ג'יי האנדרגראונד האהוב ביותר כיום בתל אביב (ובצדק). למרות שאין לנו יותר מדי מה להוסיף על הביקורת, אנחנו מרגישים צורך להתייחס לפלוגל, ולו רק משום שהוא מוכיח כאן תכונות של מוזיקאי-על במשקל כבד, ופותח אפיק נוסף מעבר לסטים הווירטואוזיים שניגן בבלוק, שכל אחד מהם היה היסטורי בדרכו. הוורסטיליות, שמאפיינת אותו כתקליטן ומפיק, עושה כאן צעד נחשוני קדימה, עם קטעים שנעים מאמביינט דרך ברוקן ביט ועד האוס וטכנו - כולם מעוקמים במקומות הנכונים, מבלי לאבד את העדינות - ברצף אחיד שנשמע כמו יצירה שלמה ולא כמו אסופה אקראית. כשחושבים על זה, "All the Right Noises" הוא האלבום המושלם לשמוע כשחוזרים הביתה המומים מסט של פלוגל, כדי לסחוב עוד קצת את ההילה הזוהרת מעל.
לרכישה על ויניל בג׳ונו | או באפל מיוזיק
***
A Tribe Called Quest - We got it from here...Thank you 4 your service // Epic
וודאי תסכימו אתנו שגם אם הוא לא אלבום אלקטרוני פר סה, החדש של ATCQ הוא סיבה למסיבה. בפרט שלמסיבה הזו הגיעו אורחים מכובדים - מבאסטה ריימס, דרך ג׳ייק וויט, קנדריק לאמר ועד אנדרה 3000 וטאליב קוואלי - והוא נשמע פיצוץ. הוא נשמע כמו אלבום של הטרייב, ולא איזה קשקשת אוטו-טיונז עכשווית ששורטת את עור התוף. הוא נשמע כמו אלבום היפ-הופ שלא שמענו הרבה זמן. הוא מלא בשירים מעולים, טקסטים רלוונטיים ואת הפלואו של קיו טיפ שנשאר הגדול מכולם. הוא גם מלא בהומור, אהבה וראש-טוביות, עצב וגעגוע (לחבר ההרכב פייב דוג שהלך לעולמו לא מזמן), רגישות ואת הגרוב המנצח של ATCQ.
בשבוע בו ארה״ב חוטפת את הכאפה הכי מצלצלת שיש - אחרי שנה שהיתה מלאה בלא מעט מאילו - יש באלבום החדש של ATCQ גם סוג של נחמה. ההופעה שלהם בשבת האחרונה ב״סאטרדיי נייט לייב״ - לצד הנחיה מבריקה של דייב שאפל (שבעצמו חזר למרקע אחרי שנים של העדרות) - הוכיחה בדיוק את זה. כי בימים בהם זה מרגיש כאילו כולנו צריכים ״טו סטיק טוגדר״, חשוב לדעת שהטרייב נשארו בצד של הטובים.