כשתאוות בצע, מאבק חברתי ופריחה מוזיקלית נפגשים בקולנוע – התוצאה היא פיסת היסטוריה מיוחדת במינה. גבי טרטקובסקי על הקסם השחור
קשה לנחש מהיכן יצוצו גיבורים חדשים שיבעטו במוסכמות, או סתם באנשים רעים. מאגר הכוכבים השתנה בקיצוניות כבר בסוף שנות השישים כשהקולנוע העצמאי האמריקני המציא את עצמו מחדש. "איזי ריידר", "הטריפ" ושאר סרטי סמים ואהבה חופשית היו להפקות זולות ורווחיות. הילדים המסטולים נהנו לבהות בעצמם על המסך. כן, LSD זה טוב ויפה כשאתה יכול להרשות לעצמך לנשור מלימודים ב-"ברקלי", אבל מה קורה בגטאות השחורים שבערים הגדולות? הסמים היו קשים יותר והמיליטנטיות הגואה של "הפנתרים" הכינה את הקרקע למלחמת אזרחים. עבור אפרו-אמריקנים רבים, נדמה היה שאין טעם לנסות ולברוח, גם לא לשעה וחצי בקולנוע.
כך היה לפחות עד 1971 כשהבמאי מלווין ואן פיבלס הניף אגרוף באוויר לתעשייה שלמה. סרטו, "Sweet Sweetback's Baadasssss Song", הפך לסרט העצמאי המצליח ביותר של תקופתו. ואן פיבלס, שכתב וגילם את הדמות הראשית, הציג סקס וגזענות ממסדית בצורה שלוחת רסן וקינח בסוף טוב אמיתי. לשם שינוי, הגיבור השחור כאן לא מת. הוא נמלט חי מהשוטרים האכזריים ומבטיח לנקום.
הוליווד מיהרה אז למסע נקמה משלה כשהיא רודפת במודע, ולראשונה בתולדותיה, אחר הכסף של האפרו-אמריקנים. הסרטים שנוצרו אז ביקשו להרוויח מהמתח החברתי-פוליטי בקהילה ולספק את הרעב לדמויות שחורות חזקות ששולטות בגורלן. אותן הפקות זכו לכינוי המפוקפק בלקספלוייטיישן (Blaxploitation) - הלחם המילים Black ו-Exploitation. הגל הראשון כלל בעיקר הרפתקאות דלות תקציב בעולם שמורכב כולו מסוחרי סמים, סרסורים, בלשים ואנשים פרטיים שמחליטים לקחת את החוק לידיים ולהיאבק בפשע. "שאפט", "קופי", "פוקסי בראון", "ווילי דיינמייט", "טראק טרנר" הם רק חלק מהשמות המסוכנים והסקסיים שהגיחו בזעם קדוש.
בזכות אותה אלימות נטולת חרטה, הסרטים הכו שורש גם מעבר לים - אפילו כאן בישראל. "קליאופטרה ג'ונס" מ-1973 הוקרן במקדש הסינמה הרמת-גני "קולנוע רמה". המודעה המקומית הזמינה אז את הקהל הישראלי הסקרן לצפות ב-"הסוכנת החשאית מס' 1 של ארה"ב מחסלת את מבריחי הסמים".
פרט לסרטי הפעולה, הבלקספלוייטיישן התרחב במהרה לז'אנרים קולנועיים נוספים והפך, למעשה, לתמונת מראה כוללת של תעשיית הקולנוע "הלגיטימית" של הוליווד הלבנה. לאורך שנות השבעים, הופקו גם סרטי אימה שחורים כגון "בלקולה" (דרקולה,הפעם לא רומני), סרטי התבגרות ("תיכון קולי", "קורנברד, ארל ואני"), דרמות רומנטיות ("Pipe Dreams") וקומדיות ("Let's Do It Again").
המונח "בלקספלוייטיישן" הכעיס חלק מהיוצרים והשחקנים שספגו ביקורת שלילית על הצגתם של דימויים סטראוטיפיים, בעיקר בסרטי הפעולה. אך על דבר אחד מעולם לא הייתה מחלוקת כשדיברו על בלקספלוייטיישן: המוזיקה שם הייתה כל כך טובה יותר מהסרטים. קשה לדמיין תוצאה אחרת בהתחשב בכך שמלחיני פסי הקול ומבצעי שירי הנושא היו כמה מהשמות הגדולים ביותר של הסול. זו הייתה עבורם אפשרות להתנסות בפרוייקט מוזיקלי ייחודי, כזה שמחוץ למרדף הנצחי אחר להיט מצעדים, ולזכות בכבוד השמור ליוצרים "רציניים". העבודה על פסי הקול הייתה להזדמנות נדירה להתאמן על עיבודים תזמורתיים, קטעים אינסטרומנטליים ולשיר על נושאים חברתיים שהיו בליבת חלק ניכר מהסרטים.
פסי הקול הטובים ביותר תמיד הוסיפו מימד חדש לאמן היוצר ולסרט עצמו גם יחד. קרטיס מייפילד, המצפן החברתי המזמר, ניצל את פס הקול של "סופרפליי" לביקורת ישירה על גיבור הסרט סוחר הסמים, ועודד את המאזינים להתגבר בכוחות עצמם על תחלואי הגטו; אייזק הייז, שזכה בפרס האוסקר על שיר הנושא שחיבר ל-"שאפט", נעזר בדמות כדי להעצים בעקיפין את הדימוי המסוקס שלו ומאוחר יותר, הלחין ושיחק בעצמו בסרטי בלקספלוייטיישן נוספים; מרווין גיי המיוסר הפך את שיר הנושא של "Trouble Man" לקינה אוטוביוגרפית על מר גורלו שלו, כמי שגם כן לא משחק לפי הכללים ונרדף על ידי "מיסים, מוות וצרות".
הסרטים דעכו לאחר עידן הדיסקו, אך פסי הקול של הבלקספלוייטיישן לא איבדו מזוהרם והמשיכו לשמש אבן שואבת לסימפולים. גיטרות וואה-וואה מתגלגלות, בס עקשני, סקסופון נמחץ ותופים דוהרים הם חומר דרמטי משובח, גם כשלא נשמעים במרדף חסר סיכוי בסמטאות או בחדר מיטות סוער. כפי שההיפ הופ הציל את הג'אז, כך הוא גם השאיר את הבלקספלוייטיישן עמוק בתודעת המוזיקה השחורה. הצלילים החותכים, הגישה הקשוחה, הגרפיקה הצבעונית והאופנה הצעקנית חלחלו לשלל אלבומי ראפ חשובים בשנות התשעים.
ב-1996, התאחדו כל כוכבי העבר של הסרטים המקוריים- פרד וויליאמסון, ריצ'רד ראונדטרי, פאם גריר ורון או'ניל - בסרט "Original Gangsters", כחבורה שבאה לנקות אחת ולתמיד את שכונת ילדותם מוכת העוני והאלימות. שנה לאחר מכן, עלתה לאקרנים המחווה הגדולה ביותר: "ג'קי בראון" של טרנטינו, שכמובן השתמש ביד נדיבה בפסי הקול המקוריים כדי לגזור ולהדביק אותם מחדש ביצירתו. ב-2009, הסרט "בלק דיינמייט" צולם כאילו מדובר ב-בלקספלוייטיישן אמיתי שהעלה אבק ולווה בפסקול מקורי של אדריאן יאנג שהלחין ביד אמן, לפי כל המניירות המתבקשות משנות השבעים.
גם הרחק מארגזי התקליטים, הסרטים נהנים היום מתחייה מחודשת. ב-2016, הושק אתר הסטרימינג "Brown Sugar" שמוקדש כולו לבלקספלוייטיישן ומכיל כ-300 כותרים שונים. גיבורי הבלקספלוייטיישן עוד לא התייאשו מעולמנו האכזר וישובו בקרוב גם למסך הגדול. בשנה הבאה צפויה לצאת גרסה חדשה נוספת ל-"שאפט"', המבוססת על "שאפט 2000" עם סמואל ל. ג'קסון. במקביל, מתבשלים לאיטם גם עיבודים ל-"קליאופטרה ג'ונס" ו-"סופרפליי". הם יתלבשו ויזוזו אחרת הפעם, ועדיין יחטפו כמה מכות הגונות בדרך לניצחון אבל אותה מוזיקה שליוותה את צעדיהם הראשונים תישאר ללא פגע.
גבי ישדר תכנית המוקדשת למוזיקה של סרטי בלקספלוייטיישן ברדיו תדר ביום שני, 29.1, 19:00