אלבום האוסף החדש The Spirit of Memphis מציג את שנות השיא של אייזיק הייז בלייבל הבית שלו, סטאקס. מתן שרון בוחן את עשייתו המוזיקלית של אחד מהאמנים המשפיעים ביותר על אבולוציית הסול, הפ׳אנק, ואפילו הבלאקספוטיישן
הלהיט האחרון בחייו של אייזיק הייז הוא גם הלהיט הכי מוזר בקריירה המוזיקלית הארוכה שלו. למעשה, זה להיט מוזר בכל קנה מידה. שיר סול-פאנק שכולו בדיחה ילדותית על כפל המשמעות של "Chocolate Salty Balls", ספק כדורי שוקולד, ספק אשכים של גבר שחור. מה נגיד? זה מטופש להחליא, אבל גם מצחיק מאוד. בכל זאת, השיר הוקלט במסגרת אלבום של יוצרי סאות' פארק ומושר על ידי הדמות אותה דיבב הייז - שף. זה מאוד מוזר לשמוע את אחד מהמוזיקאים הגדולים של הסבנטיז זועק בכל גרונו "הביצים שלי בוערות", אבל לעזאזל, גם בשיר מטופש כזה הוא נשמע כל כך טוב.
הישורת האחרונה של הקריירה של הייז, כעשור לפני מותו ב-2008, לא ממש משקפת את ההשפעה המוזיקלית והתרבותית שהייתה לו כאחד מגיבורי הסול הדרומי. הטקסטים המצחיקים הם של יוצר סאות' פארק טריי פרקר והמוזיקה היא פארודיה חמודה לעבר הענף של הייז. ובכל זאת, עבור אנשים רבים כך הוא ייזכר. עבור אחרים הוא לעד יהיה בעל הקול העמוק שמאחורי שיר הנושא של הסרט "שאפט", גם הוא משקף את דמותו המיוחדת של הייז באופן חלקי ביותר. הוא לא בדיחה ובטח לא באד מאדרפאקר. לא שף, לא שאפט ולא שופן. אייזיק הייז הוא פשוט נשמה צרובה בחמאה לוהטת.
אלבום האוסף החדש " Isaac Hayes: The Spirit of Memphis (1962-1976)" מציג את שנות השיא של אייזיק הייז בלייבל הבית שלו, סטאקס. במהלך ארבע דיסקים וחמש שעות אפשר להאזין להתפתחות שלו ממוזיקאי אולפן שכותב שירי פופ מושלמים לאמן ארנ'בי מתקתק ועד לכוכב סולו עצמאי ופסיכדלי שלוקח את אותם מבני פופ קלאסיים שבנו את הקריירה שלו ומפרק אותם לרסיסי פאנק גולמיים בני תריסר דקות. אבל הסיפור של אייזיק מתחיל עוד לפני, כבחור שחור ויתום שגדל בממפיס בעידן שבו ההפרדה הגזעית נכחה בכל אספקט בחיי האפרו-אמריקאים שגרו בדרום.
הייז בילה את גיל ההתבגרות שלו בממפיס של שנות ה-50. אוקי, בילה היא מילה קצת חסרת רגישות. את רוב זמנו מחוץ לבית הספר העביר בעבודת כפיים בעלת שכר מינימום בשדות הכותנה או בכנסיה שמול ביתו, שר גוספל שמהלל אלוהים שלא היה שם. הוא בכלל חלם להיות שף (כמה אירוני), אבל לאחר שזכה בתחרות כישרונות עם ביצוע השיר "Looking Back" של נאט קינג קול, שאיפות הקריירה שלו השתנו. כבר אז היה לו קול עמוק וצלול, וכשהשיר הגיעה לשיאו הוא נפל על הברכיים. האנשים בקהל, במיוחד הבנות, איבדו את זה. ואייזיק, קיבל את זה באהבה.
ללא הכשרה מוזיקלית מקצועית, הייז יצא להשתפשף בהופעות ג'וק ג'ויינטס – כינוי להופעות מוזיקליות של אפרו-אמריקאים שנדחקו ממועדונים בעזרת חוקי ההפרדה הגזעניים של ג'ים קרואו. ההופעות לרוב התקיימו באזורים כפריים ובאופן מאולתר, לרוב עם אלכוהול בהכנה ביתית (מונשיין) ואווירת הילבילי שחור. הוא לימד את עצמו לנגן על פסנתר, אורגן, חליל וסקסופון, ומצא גיג קטן כנגן קלידים בלהקת בית של מועדון בצפון ממפיס, עבודה סבירה לבן 18 שהרגע נולד בנו הראשון. ייקח עוד כמה שנים עד שימצא את עבודת חלומותיו, ממש ליד הבית.
חברת התקליטים סטאקס החלה, בדומה ליריבתה מהצפון מוטאון, כחברת תקליטים משפחתית. הבעלים, אח ואחות לבנים שרצו בכלל לעשות קאנטרי, מיהרו ליישר קו דווקא עם תעשיית הארנ'בי הפורחת של הפיפטיז, הכניסו אמנים ומנהלים שחורים והפכו הלכה למעשה לאחד מהעסקים המעורבים גזעית הראשונים בממפיס. היו להם כמה להיטים לא רעים (בעיקר עם בוקר טי והאם.ג'יז), אבל עד אמצע שנות ה-60 הם הצליחו בעיקר בזכות כוכב של פעם בדור – אוטיס רדינג.
ב-1965 הצליח אייזיק הייז להשתחל לתפקיד הקלידן בלהקת הבית של הלייבל, ולא עבר זמן רב עד שראו את הכישרון שלו לכתיבת שירים, בייחוד כאשר צומד לכותב השירים הקבוע של סטאקס, דיוויד פורטר. במהלך חמש שנים שעבדו יחדיו יצרו יותר מ-200 שירים, ביניהם כמה מהלהיטים הגדולים ביותר (נגיד, "Soul Man" של סאם אנד דייב). לצד ההצלחה של רדינג, נראה שסטאקס מתקרבים לסיום הסיסקטיז במצב אידיאלי.
אבל לסיקסטיז היו תכניות אחרות. במהלך חצי השנה הראשונה של 1968 סטאקס חטפו מכה אחר מכה. רידינג נהרג בהתרסקות מטוס בשיא הקריירה שלו. הרצח של מרטין לות'ר קינג, אירוע שתקע יתד בלב הקהילה השחורה, התרחש בחצר האחורית שלהם בממפיס והעכיר את היחסים הגם ככה מתוחים בין השחורים ללבנים. אם זה לא היה מספיק כדי לחסל את התנופה של סטאקס, באותו הזמן הם גילו שחוזה ההפצה שחתמו עליו עם חברת התקליטים אטלנטיק הכיל כמה סעיפים קטנים שהשאירו את כל הקטלוג של סטאקס בידי חברת התקליטים הענקית. סטאקס היו גמורים. באופן מפתיע, זה בדיוק מה שהיה צריך הייז כדי לפרוץ ממושבו ככותב שירים מוכשר ולהפוך לכוכב.
מנהלי סטאקס החליטו לבנות את הקטלוג שלהם מחדש במה שכינו "פיצוץ סול" – 27 אלבומים שיוקלטו ויצאו במכה. הייז ידע שזו ההזדמנות שלו לעשות את האלבום שתמיד רצה. הוא כבר הוציא אלבום סולו אחד טרם הצרות של סטאקס, "Presenting Isaac Hayes", שהוקלט בסשן מאולתר לאחר שהייז וחברי אמ.ג'יז שתו יותר מדי שמפניה. זה היה אלבום ג'אז-פופי ממולמל שנעשה בחפיפניקיות כדי לרצות את סגן נשיא החברה, וכשל בצדק. אבל עכשיו, כשכולם עסוקים באלבומים אחרים ותחת הלחץ לייצר מידית חומרים חדשים, הייז דרש וקיבל שליטה יצירתית מלאה על האלבום הבא שלו. "Hot Buttered Soul" לא רק היה האלבום המצליח ביותר מפיצוץ הסול, אלא גם יצירת מופת של ממש.
זה אלבום מאוד מוזר, בטח בהתחשב ברקורד הקליל יותר של סטאקס. תקליט בן 45 דקות, ארבעה שירים בלבד, רק אחד מהם של הייז עצמו. אבל אייזיק, לצד להקת הבר-קיז המתחדשת (ששלוש מחבריה נספו עם רדינג בהתרסקות המטוס), בנה אלבום עמוס במתח מוזיקלי מחשמל. הקול הנמוך והחם של הייז התפזר בסבלנות על פני ג'אם מוזיקלי פרוע ומשוחרר שמצליח להישמע מתוחכם בעודו לא מפספס אף גרוב. תזמור חכם להפליא של חטיבת מיתרים מילאה את האלבום בנפח והביצוע הפותח של האלבום, חידוש ל-"Walk On By" שכתבו ברט בכרך והאל דייוויד עבור דיון וורוויק, נותר גם 50 שנים אחרי כאחד השירים המצמררים ביותר בתולדות שברון הלב. הביצוע הסוגר, חידוש עדין בן 18 דקות לשיר הקאנטרי-שמאלץ "By The Time I Get To Phoenix", מתחיל בתשע דקות שבהן הייז רק מדבר. בעולם הג'אז כינו את זה ראפ.
האלבום הזה הזניק את הייז למעמד כוכב, והוא ניצל את ההזדמנות כדי להציג דמות מעט שונה של גבר שחור גאה ומורכב. לא עוד זמרי סול מלוקקים ששרים על אהבה ילדותית - הייז היה קירח ומזוקן בעידן שבו זה נחשב לבושה, הציג מבנה גוף שרירי שמשדר גבריות ולבש להופעות ווסט שעשוי משרשראות זהב. במידה מסויימת, הוא היה ראפר לפני שהיו ראפרים. אבל אל מול תצוגת הטוסטסטרון הזו הוא יצר שירים פגיעים להפליא, מתפורר עד אפר רגשי בכל ביצוע וכותב את שירי האהבה הכי מרירים ומתוקים בסביבה.
זה לא מקריות ששיאו של הייז הגיע רגע אחרי רציחתו של קינג ונקודת השבר של התנועה לזכויות האזרח - האדם השחור נזקק לחיזוק הדימוי העצמי המרוסק שלו. העדות החדה ביותר לכך הם סרטי הבלקספלויטיישן שהציגו דמויות של שחורים שלוקחים בעלות על חייהם ונלחמים בדיכוי הלבן בלי בושה. הסול השחור, המלוכלך והמשחורר של אייזיק הייז התאים לז'אנר כמו כפפת עור, והוא זכה להלחין את "שאפט" (1971), הסרט האייקוני של הז'אנר.
שיר הנושא של הסרט, שהפך ללהיט מיידי וזיכה את הייז בפרס האוסקר הראשון למוזיקאי שחור, הוא קלאסיקת פאנק מדבקת ובלתי נשכחת. הוא פשוט ידע לתפוס את רוח הרגע, בין אם זה בריסוסי ההיי-האט שנוגנו במקצב שש עשריות בהשראת קצב הליכתו של שאפט, גיטרות הוואה-וואה הפאנקיות ועד השפה הקלילה שניצלה כל סלנג אפרו-אמריקאי מהתקופה. נגנו את השיר, נסו לרגע, עצמו עיניים. התחושה היא כוח טהור. כך היה הפסקול כולו. זו מוזיקה עם אטיטוד, לוחמנית מבלי לדבר על לוחמה. בעידן שבו החלום לשוויון זכויות נסדק בכמה יריות רובה, המוזיקה נתנה לגבר השחור המובס מקום להרגיש בו גאה. הייז, לא שאפט, היה התקווה השחורה הגדולה.
עד 1973 הספיק הייז להוציא שישה אלבומים מושלמים, בניהם גם אלבום הכפול ("Black Moses"), אבל התקווה החלה להתמוסס. הייז כיוון גבוה יותר, ומעט הזניח את כשרונו הנדיר. הוא החל לשחק בסרטים והיה בינוני למדי. כשחזר לעשייה מוזיקלית ב-75 הוא כבר היה מחוץ למשחק. בעיות עם הניהול הכספי שלו (ובכלל של סטאקס) הובילו אותו לפשיטת רגל, עזיבת הלייבל ואובדן דרך. מעבר לכך, כשהייז ניסה לפנות לקהל הדיסקו הטרנדי הוא אמנם זכה לכמה להיטים קטנים (כמו "Zeke The Freak") אבל נשמע לרוב מזיע ממאמץ להישאר רלוונטי. ככל שהייז התרחק ממקורות הסול שלו כך כוחו הלך ופחת. כשדוד כתב "איך נפלו גיבורים", הוא לפחות לא שמע את יהונתן שר דיסקו.
כמו בכל סיפור טוב על מוזיקאי שחור ותיק, ההיפ הופ היה גלגל ההצלה שלו. הייז סומפל מעל לאלף פעמים, במיוחד בשיא ימי הראפ הניו יורקי בניינטיז. זה עזר לו להזניק את הקריירה מחדש ולהוציא אלבום סולו אחרון ומוצלח יחסית ב-1995 ("Branded") ובסופו של דבר, להתגלגל לתפקיד שף של סאות' פארק – תפקיד חצי פארודי על עצמו שקעקע אותו לעד, יחד עם שאפט, כחצי קריקטורה על הז'אנר שאותו עזר לבנות. אבל אייזיק הוא הרבה יותר מסתם קוריוז מיושן. הוא הדבר עצמו, סול גולמי, כוח שחור מזוקק ולב מדמם באופן מוחשי להפליא. ימי השיא שלו בסטאקס, כפי שהם מופיעים באוסף החדש, הם המוזיקה השחורה במלוא עוצמתה ורגישותה. אם מתעלמים לרגע קל מהדמויות שאותן שיחק, בליבתו אייזיק הייז הוא הקסם השחור שגדל מהבוץ הגזעני של הדרום. הקול החם שעוזר לעבור גם את הימים הכי אבודים. שאלביס ילך להזדיין עם המוזיקה הגנובה שלו – אייזיק הייז הוא הרוח של ממפיס, מקורי, חם ונוטף חמאה.