אחת האינדקציות המהימנות ביותר לתהליכי הזדקנות היא ימי הולדת לאירועים תרבותיים, ובמקרה שלנו - אלבומים. בימים אלה, למשל, חוגג העולם 25 שנה ל"נוורמיינד" של נירוונה, יצירה שהגדירה במידה רבה - בלשון המעטה - את נעורינו, ומסמן לנו לבצע ספירת מלאי לשיערות השיבה על פדחותינו. כשמדובר באלבומים אלקטרוניים שחיקת הזמן מורגשת אפילו יותר; אולי מכיוון שמתוקף היותה מוזיקה שמושפעת ישירות מהתפתחויות טכנולוגיות היא מתיישנת באופן מואץ. צליל שנשמע חדשני אתמול מרוקן מרלבנטיות מחר.
איכשהו יצא שדווקא על ציר הזמן של 2016 חוגגים אלבומי מפתח אלקטרוניים - כאלה שנותרו טריים, רעננים ושלמים - ימי הולדת עגולים שראויים לדיון גם היום. והיות וכמו תמיד פנינו מופנים אל המחר, הוספנו לרשימה גם כותר חדש, שבעוד מספר שנים עשוי למצוא עצמו באותה גווארדיה מכובדת, או לחילופין - כהערת אגב שולית בהיסטוריה הטכנואידית.
חוגג 25: The Orb's Adventures Beyond the Ultraworld
כל השמיים נראים אותו דבר כשאתה צעיר, אבל אלה של האורב היו הכי יפים. רקיע מעונן מדגימות של ריקי לי ג'ונס, פאט מתיני, מיני ריפרטון, שיגורי חלליות, אותות רדיו, דאב, טפטים מסונתזים ומקצבי האוס איטיים. הגרסה המקורית של האלבום הופקה על ידי אלכס פטרסון וג'ימי קאוטי מ-KLF, שהיה אז החצי השני של האורב, אולם לאחר חילוקי דיעות יצירתיים פטרסון נשאר עם השם, הוציא החוצה את הערוצים שלהם היה אחראי קאוטי, שכר את שירותיו של טכנאי צעיר בשם ת'ראש וערך את "Adventures Beyond the Ultraworld" מחדש. היינו נותנים הרבה כדי לשמוע את אותה גרסה, שייתכן והיתה משנה את הכרוניקה האלקטרונית.
חוגג 20: Motorbass - Pansoul
לא אייר עם ״מון ספארי״, לא דאפט פאנק עם ״הומוורק״ וגם לא דמיטרי פרום פריז עם ״סקרבלו״, מחזיקים בתואר האלבום החשוב והטוב ביותר שיצא מתור הזהב של ההאוס הצרפתי, על אף שמסחרית הם היו מצליחים בהרבה. הגביע הזה שייך ל״פנסול״, אלבום הבכורה של ״מוטורבייס״, הם צמד המפיקים הפרזיאי פיליפ זדאר ואטיין דה קרסי. שני עשורים עברו מאז שיצא, והזמן לא יישן את האיכויות שלו אפילו בקצת.
למעשה, להפך. מדהים להקשיב לו היום ולקחת ממנו את הקטעים שמתאימים גם לסט ההאוס, הטכנו או המנימל המעודכן ביותר. האגדה האורבנית מספרת שזדאר ודה קרסי החליטו לכנות את עצמם ״מוטורבייס״ כהצדעה לטכנו מדטרויט אותו העריצו מרחוק. שלעצמם, עד לאותו רגע, מעולם לא חצו את האוקיינוס. אך כל זאת לא מנע מ״פנסול״ - יצירה מורכבת, שלמה, מהפנטת, שנשענת על מסורת הסימפולים של ההיפ-הופ הצרפתי המעושן אך מכוונת קודם כל אל רחבות ספוגות סירוטינין - להשמע כמו האלבום הנכון ביותר של התקופה ההיא. עשרים שנה חלפו, הוא עדין נשמע ככה.
חוגג 15: The Other People Place - Lifestyles of the Laptop Cafe
שנה בלבד אחרי שהוציא את יצירת המופת הזו הלך לעולמו ממחלה קשה ג'יימס סטינטון, חצי הצמד דרקסיה (ביחד עם ג'ראלד דונאלד). להבדיל מהפוטוריזם השבור והדורסני של דרקסיה, האלקטרו של סטינטון ב-The Other People Place נינוח, מינורי, נקי ומינימליסטי, שמתנועע באנדרסטייטמנט Fאנקי. ומתוך המצע הצנוע, המזוכך כל כך, בוקעות עוצמות בלתי נתפסות של רגש. הוא יכול לנבוע משינוי מזערי בבייסליין רפטטיבי, מהלך קלידים פופי או מנטרה ווקאלית שנתקעת בלופ. והוא תמיד מגיע.
חוגג 10: The Knife - Silent Shout
עד לאותו רגע האחים קארין ואולף דרייר היו צמד אלקטרופופ שבדי חביב וסטנדרטי עם כמה להיטי פגז -
"HeartBeats", "Pass This On" - והרבה שירי פרווה בלתי מזיקים. ואז הם יצרו את הסינתזה המושלמת בין אסתטיקה של טכנו דטרויטי לכתיבה פופית מהוקצעת - בכל זאת, שבדים - ומשחקי זהויות ג'נדריים של קארין ואולף ונולדו מחדש. "Silent Shout" הוא מאסטרפיס בכל תו, הד ונקישה. משיר הנושא שפותח אותו ועד הסיום האפי, בין אם מדובר בקטע אמביינט אינסטרומנטאלי או ברייקביט עם טקסט עמוק. ככה נשמעת להקה עם אומץ שיש לה מה לומר.
חוגג 5: The Weeknd - House of Balloons
לכאורה אלבום תלוש מרשימה אלקטרונית-טהרנית. מה לאר אנ' בי הגולמי והממוסטל של טינאייג'ר קנדי ליצירות מגובשות ומכוננות? ובכן, מה שווה המסיבה ללא האפטר-פארטי, ומה הוא "House of Balloons" אם לא אלבום האפטר-פארטי המושלם? הרבה לפני שהושמע אצל דידי הררי, יצא עם בלה חדיד והחדיר כאופנה את סגנון השיער התמוה אי פעם, דה וויקנד הוציא מיקסטייפ מופלא שכולו שירי סמים, בחורות וזיונים. פסקול לשעות אחרי הפעילות על שעות אחרי הפעילות. על גבי ביטים פרימיטיביים הוא העמיס דגימות חכמות (כמו למשל של סוזי אנד דה באנשיז), הפקה לפטופית לו-פיית, מלודיות קליטות, פזמונים רוצחים ואת שירת המלאך המיוסר שלו. ארבעה אלבומים קדימה ונדמה שדה וויקנד רק הולך אחורה, אבל
"House of Balloons" נשאר איתנו.
חדש מהניילונים: Convextion – 2845
עמוק אל תוך העשור החמישי לחייו ולאחר 10 שנות שתיקה הוציא החודש חלוץ הטכנו ג׳ררד האנסון - אקא Convextion (שפועל גם תחת הפסבדון ERP) - את אלבום הטכנו הגדול של 2016. 8 רצועות של אלקטרוניקה חללית, עתידנית, מהורהרת ומלאה ברגש כמו שהיא מעוררת את המחשבה. האנסון הוא אחת הדמויות האניגמטיות בסיפור של הטכנו האמריקאי על אף שבין חובבי הז׳אנר - דאב טכנו אטמוספרי מפוצץ בעומק ועוצמה - הקטלוג הצנוע (יחסית) שלו עומד צד לצד עם זה של בייסיק צ׳אנל וצ׳יין ריאקשן הגרמנים. אלא שגם מחנה המעריצים האדוק שלו הופתע במובן הטוב ביותר כשלפני שבועיים הופיע 2845 כמעט משום מקום. והוא נשמע לא פחות מפנטסטי. האנסון לוקח את המאזינים לו לסיבוב בגלקסייה שהיא רק שלו, סיבוב שנופיו הם טקסטורות וצבעים, תכנותי תופים היפנוטיים, מקצבים פסיכדליים ובינהם מלודיות שעוד יהפכו את הרחבות הנכונות בחודשים לבוא. אולי עוד מוקדם לומר את זה, אבל ככה נשמעת קלאסיקה בהתהוות.
***