לכבוד עונתה ה-21 של סדרת האנימציה העל זמנית סאות' פארק, מתן שרון חוקר את איך רגעיה המוזיקליים מזקקים את הסאטירה שלה לכדי שלמות, ומה הקשר למורמונים?
הפרק הראשון של העונה ה-21 של סדרת האנימציה הותיקה סאות' פארק הציג רגע ביזארי להפליא. עלילת הפרק, כהרגלם, הובילה בסדרה של התרחשויות מוגזמות לכך שכל מכשירי האלכסה (מכשיר העזרה הקולית של אמזון) יוחלפו ברדנקים שמתקשים להתמודד עם אובדן העבודות המיושנות שלהם. וכך ג'ים בוב, רדנק העזרה של קרטמן, נאלץ לנגן עבור הילד האכזר את הלהיט של קנדריק לאמר ".Humble", דבר שמוביל לקטע קצרצר בו הלהיט השחור ביותר של השנים האחרונות מושר בסגנון קאנטרי מיושן. תרבויות מנוגדות מתנגשות, המיושן והחדש מתערבבים וכתמיד – סאות' פארק מצליחים לדייק מאבק חברתי על המורכבות האבסורדית שלו בעזרת רגע קטן ומושלם. זה לא מקרי שהרגע הזה מוזיקלי.
לאורך 20 השנים שבהם הסדרה המצוירת בועטת בכל מי שרק מגיע לו, יוצריה טריי פארקר ומאט סטון פנו אינספור פעמים לעבר מחוזות מוזיקליים. על אף שהשירים לרוב חוסים בצלם של הבדיחות הגסות והסאטירה הנשכנית, אסור להתעלם מהשימוש החכם שלהם בכלים מוזיקליים כמכשירי ניגוח חכמים במיוחד לאבני החברה שאנחנו מקדשים. בין אם אלו שירי מטופשים שמוצגים בתכנית עצמה, שירי הפסקול המושלמים של סרטם "טים אמריקה: משטרת העולם" או המוזיקה המורכבת שבנו למחזמר הסופר מצליח "ספר המורמנים", סטון ופארקר תמיד ידעו לרתום את כוח המוזיקה לטובת הבדיחה והאמירה מבלי ליפול לקלישאות של פארודיה מוזיקלית. טוב, זה לא פעם ראשונה שהם עושים זאת.
למעשה, הדבר הראשון שסטון ופארקר יצרו יחדיו, ארבע שנים לפני שסאות' פארק עלתה לאוויר ובזמן לימודי הקולנוע שלהם באוניברסיטת קולורדו, היה סרט מחזמר באורך מלא. "קניבל: המחזמר" הוא סרט מוזר ביותר, ניסיון ראשון של סטודנטים לקולנוע להפוך את סיפורו האפל של הקניבל האמריקאי אלברט פארקר לסרט קומדיה מוזיקלית. גם שני הסרטים הבאים שלהם, "אורגזמו" ו"בייסקטבול", הכילו שירים פארודיים מעולים. רק שמעו את שיר הנושא של אורגזמו, "Now You're a Man", גרסה מגוחכת לבלדות רוק שנועדות לתת לדמות הראשית את האנרגיה לעשות את מה שנכון. כבר אז הם ידעו להגדיר מה מצחיק אותם, ולהגביר עד לאחד עשרה.
השימוש הקומי במוזיקה חי וקיים הרבה יותר שנים מכפי שאתם חושבים. גם המוזיקאים קפוצי התחת שאתם מדמיינים כשאומרים לכם מוזיקה קלאסית ידעו להשתעשע. מוזיקאי בארוק כמו יוהאן סבסטיאן באך הכניסו למוזיקה שלהם אלמנטים קומיים, פארודיים וסאטירים. אחר כך היו אלו האופרות והאופרטות שהחלו להלחין תאטרון סאטירי, שלאורך השנים התגלגלו לדמות המחזמר אותו אנחנו מכירים היום – הצגה בה הדמויות מגיעות לשיא רגשי כל כך עוצמתי, עד שאין ברירה אלא לבטא אותו בשיר. וכשהשיר גם מצליח להוציא צחוק מהקהל, משהו נוסף מסתנן פנימה - המסר.
כמו כל בדיחה טובה, הקומדיה המוזיקלית נמצאת בשיאה כשמאחורי הצחקוק עומדת אמירה. זה לא צריך להיות מניפסט מנוסח היטב וחוצב להבות, מספיק שהיא תצביע על אמת פשוטה או על אבסורדיות מסוימת בחברה אליה הורגלנו. השירים הבאמת חכמים הם אלו שמצליחים בו זמנית לתפוס את רוח הרגע ולהעמיד אותו באור קומי, לפרק את המרכיבים שמהם הוא בנוי ולחשוף את התעלול. ועם זאת, כמה שזה נשמע מורכב, ההומור הטוב ביותר, פשוט להפליא. לא צריך לחשוב על למה זה מצחיק לשמוע רדנק שר את מילותיו האגרסיביות של קנדריק, זה פשוט עובד. המסר מסתנן בממזריות בין הצחוק הפשוט.
סטון ופארקר ממשיכים את ההיסטוריה הזו באופן מהפנט, בעודם משתמשים בכל הכלים הקומיים שמוזיקה יכולה להכיל. זה אמנם לקח מעט זמן, אבל לאורך השנים סטון ופארקר התחדדו באופן השימוש שלהם במוזיקה. בראשית דרכם, השירים היו בדיחה לכשעצמם שמרחפת בנפרד מעלילת הפרק, קשורה אליו רק לפעמים וגם אז באופן לא מחייב. כך נולדו כל השירים שיצרו בעונות הראשונות עבור דמותו של שף, בדיבובו של אגדת הסול-פאנק אייזיק הייז. הבדיחה מאחורי השירים שניתנו לו היתה פשוטה בדיוק כמו הרעיון שמאחורי הדמות – האדם השחור היחיד בעיר הלבנה להחריד, במקרה גם אוהב לשיר שירים עם משמעות כפולה לסקס. כפי שהלהיט "Chocolate Salty Balls" מדגים, זו יכולה להיות בדיחה מצחיקה למדי, אבל גם להפוך למעייף מהר מדי, כפי שהבינו היוצרים שדיי נטשו אותה לאחר עונה וחצי. רק אז הם התחילו להבין שהם יכולים לייצר שירים הרבה יותר חכמים.
השינוי הגדול הגיע עם יציאתו של הסרט העלילתי הראשון (וכרגע היחיד) של סאות' פארק, "South Park: Bigger, Longer & Uncut". כנגד תחנוני כל המעורבים, סטון ופארקר בחרו להפוך את הסדרה הקטנה שלהם על ארבעה ילדים עם פה מטונף למחזמר שמערבב ביקורת על צנזורה, קריצה לאובססיה האמריקאית עם מלחמות וכמובן, מין הומוסקסואלי עם השטן. רק שבין העלילה המוטרפת, הם יצרו כמה שירי פארודים נהדרים. פסקול הסרט מבקר בקלישאות הגדולות של מחזות זמר – שיר הצגת הקאסט השמח, שיר ההתגייסות המלהיב, שיר שבו דמות שואפת למשהו גדול יותר וכמובן, שיר הסיום הדרמטי שבו המאבק הגדול מתנקז לרגע שיא; שם הם למדו איך לצחוק על שיר תוך כדי שעושים לו מחווה. רק צפו בשיר הפתיחה של הסרט, ״Mountain Town Song״, בהשוואה לפתיח הסרט "היפה והחיה".
החל מאותו הרגע, סטון ופארקר למדו שאם הם רוצים להכניס שיר לסדרה, הם צריכים צידוק. דוגמה נהדרת לשינוי הזה היה השיר "Montage" שהופיע בסדרה בפרק משנת 2002 וצוחק על שירי מונטאז' קלישאתיים בסרטי ספורט. הליריקס דיי מדברים בשם עצמם: "תראה כמה דברים קורים בו זמנית/ תזכיר לכולם מה קורה עכשיו/ וכל שוט מראה שיפור קטן/ להראות הכול יקח יותר מדי זמן". ובכל זאת, מבחינה מוזיקלית השיר הזה פועל כשיר מונטאז' נהדר, משתמש בסאונד האייטיזי המלוקק לטובתו, שנים אחרי שהמונטאז' הסתיים. זה הקסם של מוזיקה בקומדיה – היא עוטפת את המסרים העוקצניים במעטה קטיפה קליט, מצחיק ומבדר. רק שאלו את המורמונים.
בתור שני יהודים שגדלו בקולורדו, לב אמריקה הלבנה ולא הכי מגוונת, סטון ופארקר מעט אובססיביים לזרם הנצרות המורמוני. הם התעסקו עם דמות מורמונית עוד באורגזמו, ומאז הספיקו לייצר פרק אכזרי במיוחד בסאות' פארק שבו הם קוראים לאמונה המורמונית "מטומטמת", ולכתוב את המחזמר "ספר המורמונים", ללא ספק היצירה הספרותית הכי פופולרית בנוגע למורמונים. ובכל זאת, למרות שהצגת הברודווי מבקרת את גישתם הפטרונית ומעמת את דמויותיו עם רעב, אלימות ואיידס באפריקה, המורמונים מתים עליה. הכנסייה המורמונית עצמה מעולם לא תקפה את הצמד ואף מימנה פרסומות בחוברת המחזה שצוחק על הזרם הדתי האדוק. הרבה יותר קל לשמוע שכל האמונה שלך מבוססת על שכנוע עצמי אבסורדי כשהמנגינה כל כך סוחפת.
סטון ופארקר שמרו על מעמדם כסאטיריקנים בכירים כבר יותר מעשרים שנה בזכות השימוש החכם שלהם בכל אמצעי קומי שרק ניתן; אבל לגסויות, הומור הטואלט והנטייה לדקור כל נקודה רגישה, השימוש שלהם במוזיקה רחב בהרבה ממה שחושבים. לאורך השנים הם ביקרו את קניה ווסט, לורד, ליידי גאגא, מוזיקת קאנטרי, להקות בנים, רוק נוצרי ועוד מגוון דמויות וסגנונות מוזיקלים, אבל גם הצליחו לייצר כמות מפתיעה של שירים שמחליקים במורד הגרון מסרים שלאו דווקא קל לשמוע. בהתחשב בפתיחת העונה ה-21 שלהם, הם לא מתכוננים להפסיק לשיר. רק צריך בין צחוק לצחוק לפתוח את האוזן.