הסגרים נערמים, המוטציות מנפחות שרירים, הפוליטיקה יותר מטונפת ממושב אחורי ברכב של הורים לפעוטות. במקום לשקוע בנוסטלגיה ולהתרפק על העבר, בחרנו דווקא לבדוק מה קורה על הצד השני של ציר הזמן. באקט של סקרנות הטרדנו חברים בשאלה הקיומית: ״מי הטאלנטים החדשים שיפתחו לנו את הסאן־רוף״? התשובות מעודדות, המגוון עשיר, הניחוח אופטימי. להלן רשימת ה-New Comers שהפמיליה הניחה עליהם את הז׳יטונים ~
דיין ג׳ו ממליצה על Plaisir
משהו בשנה ללא חיי לילה גרם להידלדלות מהותית במספר הלהקות החדשות בסביבה, אבל נדמה שהרבה להקות שנוצרו דילגו על השלב של להופיע הופעות ראשונות ולעתים מחוספסות והשקיעו את הזמן ביצירה ראשונה מלוטשת, מפוקסת ומודעת לעצמה. ״פליסיר״ הן טריו מברלין (במקור משוודיה, איטליה וארה״ב) שיוצרות שוגייז בואכה דארק ווייב שמצליח להשאר קליל כמו My Bloody Valentine על פרוזאק.
אם למוזיקה שלהן הייתה שעה ביום זה היה ארבע לפנות בוקר. אם למוזיקה שלהן היה טעם זה היה עוגת מרנג־לימון. בנובמבר האחרון הן הוציאו אי פי ראשון של ארבעה שירים עם עטיפה מושלמת כשהסינגל הבא שלהן עומד לצאת כבר החודש. שיר מומלץ: Cinema Plaisir, שנשמע כמו מה היה קורה אם Stereolab היו עושים קאבר לסרג׳ גינסבורג.
וולטר ממליץ על Saint
כבר תקופה שאת מנת ההיפהופ החדש שלי אני שואב בעיקר מבריטניה. בזמן שהאמריקאים שקועים בבריכת אוטוטיון המצב בממלכה מעולם לא היה יותר פרש ובשעה טובה גם תשומת הלב הבינלאומית מגיעה. אמנם הסאונד הבולט במיוחד היא ה״דריל״ (תקציר למאתוגרים אינטרנטית - ביטים אלקטרונים מינימליסטים, נפיחות באסים עגלגלות וחבורות של ראפרים במסכות גרב מדברים באדישות על שימושים יצירתיים בסכיני מטבח) אבל אם הופכים כמה אבנים מגיעים גם לדברים אחרים שלוקחים את התמהיל המוזיקלי של לונדון - היפהופ, דאנסהול, אפרוביטס, אלקטרוניקה - ורוקחים המנוני סלון חמימים. J-Hus פרץ את הדרך, Blanco זרק פנימה השפעות ביילה פאנק, Knucks הוא כבר כוכב בהתהוות, אבל Saint הוא היהלום הנסתר. אני לא יודע אם הוא יתפוצץ ותכלס כל השירים שלו נשמעים קצת אותו דבר אבל נכון להיום זה הטיון שהכי בא לי ללחוץ עליו פליי
זיו בראשי ממליצה על נוגה
קשה לי להתאהב אבל כשזה קורה זה קורה חזק. אהבה מפליי ראשון, זה מה שקרה לי עם נוגה והשיר שלה (קחו נשימה) ״קלימבה 17 מפתחות קלימבה אפריקאי אגודל אצבע פסנתר עץ קלימבה נייד כלי נגינה פסנתר אגודל״. משהו בי הפסיק לחפש מוזיקה חדשה כשאיבדתי אמון במיינסטרים, הכל התחיל להשמע אותו דבר ופקפקתי ביכולת של מישהו להצליח אשכרה להעביר אנושיות דרך האוטוטיון, רק שאז הגיעה נוגה, ולדעתי אין אפקט בעולם שיסתיר את הנשמה הענקי שעומדת מאחורי הקול שלה.
לא פשוט ובטח לא מובן מאליו לעשות פופ טוב בעולם של הצפת מידע ותוכן, אבל נוגה עושה את זה מעולה. אין לדעת מה צופן לה העתיד אבל היא קנתה אותי כבר מהשיר הראשון, עם טקסט שנכתב בתמימות חכמה וייחודית לצד הפקה מתקתקה. אי אפשר להתעלם גם מההגשה הייחודית והלא מתאמצת - שם שלקוח מאיביי ככל הנראה, וקליפ DIY שהיא צילמה בחדר השינה שלה (מזכיר טיפה את היוצרת האמריקאית קליירו עם השיר פריטי גירל). איך שלא יהיה, נוגה מספרת ש״יש עוד שירים בדרך, ושכרגע אין לה תוכנית והיא פועלת לפי מה שמרגיש ועושה לה טוב״. נשמע כמו מתכון להצלחה בחיים.
עומר בית־הלחמי ממליץ על Kelow Latesha
האמת שאני לא ממש ידע איפה להתחיל, התקופה הזו דיי בלבלה אותי מכל אספקט מוזיקלי, אבל קלואו לטשה, הפאשניסטה הערסית פה בקליפ, דיי מרשימה אותי. הגעתי אליה דרך רמיקס לטיון אייקוני שאלוהי האלגוריתם של יוטיוב שלח אלי. הוייב כיפי, פלייבוי קארטי עם קוקיות. ההפקה טייט, מזכירה לי סאונדקלאוד ב-2016 (השנה שבה מלא מפיקים ביתיים שברו את תקרת הזכוכית של האינטרנט כשחלקם פולשים למיינסטרים). מעבר לכך אני לא יודע עלייה עדיין הרבה וגם לא בטוח שזה משנה. מה שאני יודע זה שאני מכבה את החימום המרכזי שלי החורף, זה כל החום שאני צריך:
SHIWABIWA ממליצה על Duma
הרבה שנים שאני מחפשת אחר סצנות מטאל במזרח ומרכז אפריקה. קודם כל כי ״זאמרוק״ - שם לתקופה של פריחת הרוק בשנות ה-70 בזמביה ובמדינות הסובבות לה, זימבבואה ובוטסואנה - זו אחת מסצנות הרוק עם הסאונד הכי טוב. וגם יש עוד דבר אחד קטן שקשה לערער עליו וזה שכל דבר שיוצא מאפריקה נשמע ומציע עושר מלודי ומקצבי כמו בשום מקום אחר בעולם. פופ מאפריקה זה פשוט גלקסיה אחרת, קלאב מאפריקה מלמד את משמעות החיים, אמביאנט מאפריקה מחזיר אותנו למקורות. אבל מטאל, בשביל מטאל היה צריך לחכות עוד רגע, ואם להיות יותר ספציפיים, אז Duma אלה בדיוק מי שחיכיתי להם ויותר. משמעות המילה Duma היא ״אופל״ בשפת הקיקויו מקניה. הלהקה חברה במהלך 2019 ויצרה סאונד ואסתטיקה מדויקת ביותר. בשנת 2020 הם התפוצצו בהופעת מטאל חד פעמית שכבר הספיקה להיעלם מהרשת, אבל הותירה הצהרת כוונות ברורה. סאונדים של עיצורים משפה שונה, מקצבים מתקדמים מלווים בגישה אגרסיבית וקצת צרחות, אלה דומא.
תאי רונה ממליץ על Zhalih
לאחרונה תפסה אותי זמרת אמריקאית בשם Zhalih. אני נמשך בקלות לשילוב של אוטופיה גבוהה ומציאות נמוכה וכואבת ששלובים יחד, בדר״כ אני מוצא את השילוב במוזיקה אינסטרומנטלית ושכיח שהיא גם אלקטרונית. במקרים יותר נדירים כמו זה, כל מה שהיכה בי היה הקולות המשתקים שלה מלוווים בגיטרה. אני לא חושב שאני מזהה טאלנטים של הספקטרום המרכזי במוזיקה, אבל עבורי היה מספיק רפרוף בדף סאונדקלאוד שכוח וקטע ששוחרר לאחרונה באוסף צרפתי של הלייבל ״אליאן״, כדי לגרום לי לציפייה להמשך.
תום קורן ממליצה על Pa Salieu
את פא סליאו הכרתי בדיוק לפני שנה, רגעים ספורים לפני פרוץ הכאוס הפנדמי, כשהוציא את הסינגל הראשון שלו Frontline שהוכתר אצלי מיד כבאנגר חד משמעי. מאז, הראפר הבריטי־גמבי הצעיר לא מפסיק לתת ולספק את הסחורה בצורה כל כך קונסיסטנטית שזה כמעט מחשיד בנסיבות התקופה. הכל אצלו טייט, מרענן ובועט, מהביטים הרותחים וההגשה הייחודית-איקונית, דרך סטייל מדויק, קליפים מופתיים ואפילו כמה לייבים מרשימים. היתה לי מחשבה להמליץ על משהו חבוי ואזוטרי יותר - בכל זאת הפרחח כבר הספיק לככב על לא מעט שערי מגזינים, לזכות בכל מיני פרסים ואף להופיע בג׳ימי פאלון - אבל פא סאלו הוא ללא ספק הדבר הכי ראוי שיצא משנת 2020, ואני לא זוכרת מתי התרגשתי באופן טוטאלי כל כך מאמן, אז החלטתי שמגיעה לו הבמה גם פה. ממליצה במיוחד על השיר Block Boy ועל My Family - כנראה ההמנון המשפחתי הכי אגרסיבי שאי פעם נכתב, והקליפ הכי טוב שאי פעם נוצר:
עופר טיסר ממליץ על Kyse
חייו של שוחר המוזיקה הרדיקלית אינם פשוטים בעידן האינטרנט שנת 2021. אדם מוצא עצמו מעביר לילות שלמים בין עמודי בנדקאמפ אזוטרים, מעוטרים בצבעי נאון מחד ושחור־מטאל מנגד, לוחץ פליי אחר פליי בניסיון למצוא את הדבר הבא שיפצח לו את המוח לשניים, שמציג מיומנות לצד דמיון ומקוריות, שמגרה את הבלוטות הנכונות ומגרזן את האחרות. למרות שאי.פי הבכורה הצמד Kyse יצא בלייבל Artrera שכמעט כל דבר שלו מתחבב עלי, שום דבר לא ממש יכול היה להכין אותי. יש באלבום הקצרצר והפסיכוטי הזה בסה"כ ארבעה קטעים - הארוך ביניהם בן שתי דקות - מלאים בפצפוצי מקלדות צעצוע, גיטרות, תופים, סימפולים ושירה שנשמעת כמו אוהד כדורגל רגע לפני שהכדור נכנס לרשת.
בנוף מוזיקלי שעמוס לעייפה בניסיונות אלקטרוניים חדשניים שדוחפים המעבדים של הלפטופים עד קצה היכולת שלהם, KYSE מצליחים להחזיר איזו חדוות יצירה פאנקיסטית־ארטיסטית ולהישמע כמו גרסה עכשווית של להקות כמו הרזידנטס ובאטהול סרפרס, הדבר המדהים הוא שהפראיות הזו נערכה והודקה באיזמל מנתחים כדי לייצר מנה מרוכזת בת שש דקות (ועוד שני רימיקסים שמעלים את אורכו של האיפי ל12 דקות שלמות!) של דמיון חופשי שאפשר להקשיב לו פעמיים בלופ, לנוח חצי שעה, להקשיב עוד פעמיים ואז לנוח שוב.
מארקי פאנק ממליץ על Lealani
זה קצת מצחיק לדבר על לילאני בתור גילוי חדש, כי למרות הגיל המאוד צעיר הבחורה הזאת כבר הספיקה להוציא איפי גראג' סרף (שהיא מנגנת בו על כל הכלים ושרה), להופיע בפסטיבל של Low End Theory - ואז עוד פעמיים במסיבות שלהם, לפתוח במה של קואצ'לה לפני פור טט ואפקס טווין, להוציא אלבום בכורה בלייבל Dome of Doom, לעזוב את הלייבל ולהוציא את האלבום מחדש באופן עצמאי - הכל תוך כדי לימודים בתיכון וקולג'. יכולתי לכתוב כאן המלצה סטנדרטית שמדברת על אמנית צעירה, סופר-מוכשרת ומאוד מבטיחה, על הופעות שלה, על מבול וידאוים עם שירים שלה בטיקטוק בחצי שנה האחרונה (אין לי טיקטוק, אבל המיטב מגיע גם לסטוריז באינסטגרם שלה), על זה שהיא אחד הדברים הכי מרעננים שיצאו מלוס אנג'לס בשנים האחרונות ותוך כדי תיאור של המוזיקה שלה להזכיר את רייסקינדר, דיגיטל_מי וביורק. אבל בתכלס - פשוט נורא מחמיא לי להיות באותו מועדון מעריצים עם טוקימונסטה, קאט קמיסט, גסלאמפ קילר ופרי דה רובוטס.
אוטרקי ממליץ על אבישג כהן־רודריגז
אם יש דבר שמעולם לא הייתי טוב בו הוא לקבוע "מה חם היום" ובטח לא להכתיר מישהו/י כ"הדבר הגדול הבא", גם בפסקה הקרובה לא אנסה. גם אבישג לא מנסה לעשות את "מה שחם" ובטח לא משווקת את עצמה כ"דבר הגדול הבא". את המוזיקה שהיא עושה אפשר לתאר כדבר קטן יותר מאשר דבר גדול, לא מתיימר, לא משווק ולא מטורגט להמונים וזה כל היופי.
אבישג עושה מוזיקה פשוטה ובעיקר כנה ואותנטית מאוד כזאת שאני מאמין לכל זיוף קטן בשירה או בנגינה ולכל "פאק" במיקס, בלי הטעויות האלה זה פשוט היה לא אמין. אז כן זה חלק מחתימת הסאונד של הז'אנר הזה - לואו פיי - אבל האוזן מאפשרת להבין מתי זה אמיתי ולא מתאמץ ומתי זה "ניגנתי שיר ושמתי עליו פלאגין שמדמה טייפ סלילים עם 100 אחוז סאטורציה".
התאהבתי במוזיקה של אבישג בהאזנה לשיר "LA". אני יכול עכשיו להתפלפל על איכויות ההפקה והנגינה (שהן גבוהות מאוד לטעמי!) אבל מה שבזכותו נתפסתי הוא המלודיה של השירה שכבר אחרי ההאזנה הראשונה נדבקה לי למוח וכנראה שבשנים הקרובות אדע לזמזם תמיד. אירוע דומה התרחש בשיר 'סיגריה' שיש בו מהלך מלודי מוכר אמנם אבל כזה שמזיז משהו בנשמתו גם של מי שלרגעים כבר לא יכול לשמוע מוזיקה יותר. אז אבישג כהן רודריגז היא לא הדבר החם כרגע/הגדול הבא אבל היא דבר אותנטי. תואר נדיר במחוזותינו ובכלל.
קיד קוקו ממליץ על Unpin
כבר תקופה ארוכה שאני מרגיש שהמוזיקה האלקטרונית חוזרת למקום הנכון. אנשים הולכים לכיוון יותר שבור מקצבית ופחות מתחנף. גל חדש של מפיקים מושפעי־בריטניה מכל העולם יוצרים טכנו שבורח מהסטיגמות. העולם בסגר טוטאלי ומוזיקת מועדונים קיבלה משמעות חדשה, לא כולם חייבים לדעת לרקוד איתה. אנפין, כוכב עולה מסידני אוסטרליה, שואב בבירור את ההשראות המוזיקליות שלו מהממלכה הבריטית עם סאונדים בולטים של ג׳אנגל, ברייקביט וטכנו שבור. האי.פי שלו Soy Picolo מכיל שישה קטעים שמוכנים לפרק כל מסיבה עם ברייקים כבדים, ווקאלז שנבחרו בפינצטה וטאץ׳ של אסיד האוס.
פה ממש מתחת נמצא הקטע שמתנגן לי הכי הרבה באוזניות. הסאונד השבור והאקספרמינטלי שהוא מביא, עם נגיעות ים תיכוניות בסאמפלים וקצב מהפנט, הוא כנראה אחד הקטעים הכי מעניינים שיצאו במוזיקה האלקטרונית השנה.
צח בר ממליץ על גל טבת
קשה למצוא מה שנקרא סינגר סונגרייטר, היום בזמננו. בטוח כזה שיש לו יכולות גם להפיק לעצמו ובכך לברוא עולם שלם של אסטטיקה ומהות. באלבום של גל טבת שיצא בספטמבר דה אשתקד, אני מוצא מה שאני מחפש ביוצר צעיר ובועט - מוזיקה עשירה ומנומקת, ליריקה שמצד אחד צינית וחסרת קונטקסט, ומצד שני בעלת רבדים עמוקים ואקטואלים. גל הוא הבן של הסאונדמן האגדי ליאור טבת, ומבעד להפקה המדוייקת של האלבום הזה, אי אפשר שלא לדמיין ילדון שזוחל על הקונסולה עד שרזי המקצוע מחלחלים לעורקים שלו. אהדתי \ שאפו.