ב-31 באוקטובר נפרד מהעולם דניאל דומיליי הידוע בשם MF Doom, וסדק את הלב לא רק לסצינת ההיפ הופ העולמית, אלא לכל מי שהאזניים שלו עוברות דרך הלב. כחלק משיתוף הפעולה של התדר ובלנטיינס טרו מיוזיק ספייס, עופר טיסר וגילי לוי עם הסיפור המלא (?) והבלתי יאומן של המפיק, הראפר ואיש החידה הנצחי ✱
רק לחשוב בכלל על לנסות ולסכם את פועלו של דניאל דומיליי - הראפר והמפיק שידוע בשם MF DOOM - עושה מיגרנה מהגיהנום. גם אם מניחים לרגע בצד את הדיסקוגרפיה העשירה, הבעיה מתחילה במשבר זהות. היקום שברא דומיליי כולל שורה של פרסונות פיקטיביות, שלכל אחת מהן סיפור ביוגרפי משלה, מאפיינים, ואסתטיקה אמנותית.
בשביל לדבר על דומיליי צריך לדבר על מיתולוגיית MF DOOM השלמה. צריך לדבר על King Geedorah , Zev Love Ex, Viktor Vaughn, Metal Fingers, Metal Face ועוד. צריך להבין מה התפקיד של כל אחת מהפרסונות האלה בתוך הנפש הסבוכה של הראפר־חידה ששינה את כללי המשחק. גוף היצירה העצום של דומיליי בעל משקל בלתי נתפס בהיפ הופ. החדשנות והברק שלו בתור ראפר, יחד עם סגנון הפקה חד פעמי, השפיעו כמעט על כל מה שהגיע אחריו, ובאותה מידה שינו את איך שאנחנו מקשיבים לכל מה שבא לפניו.
גם במותו דומיליי השאיר יותר שאלות מתשובות. הוא נפטר בסוף אוקטובר בגיל 49, כשההודעה על מותו הגיעה רק חודשיים שלמים אח״כ. סיבת המוות לא ידועה, אבל היא חותמת מסע חיים לא פשוט בעליל. מסע חיים שכולל אובדן של אח ובן, סחר בסמים למטרות הישרדות, תקופה לא ברורה בכלא ומעמד חוקי מעורפל שבסופו סורב כניסה לארה״ב, ונאלץ לצאת לגלות בלונדון. סדרת האירועים האלה, יחד עם אינטילגנציה נדירה, עיצבו תודעה ייחודית של אופוזיציונר מובהק, אדם במשבר אמון עם הסביבה, נפש פצועה שהייתה צריכה לעטות מסיכה ולהסתגר בתוך יקום אמנותי פרטי כדי למצוא ביטוי.
מאז הודעת המוות שפירסמה אשתו, התפוצצו הרשתות החברתיות בכמות חסרת תקדים של מחוות מצד מעריצים וקולגות - מחברי טרייב קולד קווסט, דרך ג׳פג־מאפיה ועד ת'ום יורק. השאלה שחייבת להישאל היא כזו: בעולם שבו איפה שלא תזרוק מיקרופון תפגע בראפר, מה הפך את דום לדמות כל כך משפיעה? איך הצליח בנאדם בעזרת מילים, חריזה, ושבירה משונה של משפטים לגעת בכל כך הרבה אנשים? כמעט לכל מי ששאלנו יש תשובה קצת שונה, אבל הנה מוס דף למשל מדבר על התחושות שלו לגבי דום ובונה גשר בינו לבין ענקי אלתור דוגמת מינגוס, קולטריין ומיילס דייויס. הקטע הרלוונטי מתחיל ב-4:20 (קארמה):
דומיליי החל דרכו בעולם ההיפ הופ בניו יורק של סוף שנות השמונים תחת השם Zev Love X יחד עם אחיו Subroc בהרכב KMD. כבר אז הם סומנו כהבטחה והוחתמו במייג׳ור לייבל ״אלקטרה״. האלבום הראשון של האחים המשיך את רוח ההיפ הופ הפוזיטיבי המודע והמשוחרר של הרכבים כמו בוגי דאון פרודקשנס, טרייב קולד קווסט ושאר חברי הקולקטיבים Native Tongues והזולו ניישן. כאן ממש אפשר לראות את דומיליי הצעיר (ממושקף), וכמובן ללא המסיכה שמאוחר יותר תהפוך לסימן ההיכר:
כל הסימנים הראו שמדובר בדבר הגדול הבא - חשיבה קונספטואלית ודמיון עשיר, סימפולים אזוטריים־אך־מדויקים וחריזה חכמה שעשויה ממודעות פוליטית חריפה. אבל אז קרה משהו לא צפוי במונחים של ביזנס, והאחים דומיליי הגישו ללייבל אלבום שני שהחריף את הטון הפוליטי־רדיקלי.
האלבום שהגישו ללייבל נשא את השם ״Black Bastards". על העטיפה שצורפה אליה ושצייר דומיליי נראית הדמות של "כושי סמבו" מתנדנדת מעמוד תלייה. כל זה היה בגדר ריסק גדול מדי בשביל הלייבל שהחליט לוותר גם על הלהקה וגם על האלבום. באותו השבוע ממש שבו נזרקו מהלייבל, אחיו ושותפו ליצירה של דומיליי - סאברוק - נהרג בתאונת דרכים כאשר ניסה לחצות כביש מהיר. "אלקטרה" שלחו את דומיליי השבור והמאוכזב לדרכו עם פיצוי של 20 אלף דולר והמאסטרים של האלבום הגנוז. האלבום אגב, ראה אור לבסוף בשנת 2000 בלייבל קטן בהרבה, אבל עם העטיפה המקורית.
השנים שאחרי KMD בביוגרפיה של דומיליי היו בצל האובדן. הן התאפיינו בשינה על ספסלים, סחר בסמים ומאסר בן פרק זמן לא ידוע בבולטימור. אבל שם, באזור הדמדומים של הכאב וההפקרות, דומיליי רקם את המהלך הבא. לאחר ארבע שנות שתיקה החל דומיליי להגיח בערבי פריסטייל רנדומליים בניו יורק של סוף שנות התשעים, עם אלטר אגו חדש - Metal Face DOOM או בקיצור MF DOOM. פניו מכוסות בגרביונים ומסכות שונות בטרם אימץ את מסכת הברזל האיקונית.
MF DOOM נברא בתור הארכי־נבל של עולם ההיפ הופ. אם גיבורי־העל של הרגע הזה היו פאף דדי, 50 סנט ואחרים שקידמו תדמית בלינג ושופוני על פני תוכן ואמנות - הוא יהיה האנטיתזה שפניו מוסתרות מאחורי מסכת הברזל, או במילותיו של האיש עצמו: "The best MC with no chain you ever heard".
בשביל להבין את MF DOOM צריך לרדת לשורשי ההשראה שלו. את הרעיון לשם ולמסכת הברזל הוא לקח מ״דוקטור דום״, דמות הנבל מסדרת הקומיקס ״Fantastic Four״ שיצרו סטן לי וג׳ק קירבי עבור Marvel. בקווים כלליים, דוקטור דום נולד כ״ויקטור וון דום״ בממלכה הפיקטיבית המרוחקת לאטבריה להורים צוענים - אבא רופא ואמא מכשפה. אמו מתה ממחלה בגיל צעיר ואביו נרצח על ידי הברון לאחר שלא הצליח לרפא את המלכה. וון־דום הצעיר והיתום החל להשתמש בכלי הכישוף של אמו בשילוב הידע המדעי של אביו על מנת ליצור כלי מלחמה ולהגן על בני עמו מהברון הרשע.
חידושיו הטכנולוגיים סימנו אותו כהבטחה, והביאו אותו עד לארה"ב ללימודים גבוהים, שם ניסה להשתמש בתשתיות בשביל לבצע משימה עם מטען פילוסופי מעניין - פיתוח מכונה שתתקשר עם המתים. הניסוי מסתיים בתאונה מחרידה שמשחיטה את פניו. אבל רק מאוחר יותר במורד העלילה יתגלה שהיה זה דווקא אחד הגיבורים לעתיד שחיבל במכונה. לאחר התאונה ויקטור גורש מהאוניברסיטה ויצא למסע של גלות בעולם. הוא מתמוטט על הר בטיבט ושם נאסף על ידי חבורה של נזירים. בטיבט הוא חישל לעצמו חליפת שריון ומסכת ברזל והפך מויקטור לדוקטור דום. לאחר מכן הוא חוזר לארה"ב כ״נבל״ כדי לנקום.
אפשר למצוא כל מיני קווים מקבילים בסיפור של דוקטור דום ודומיליי עצמו, שאולי מרמזים על הסיבות לבונד בין הראפר לדמות הקומיקסאית. דומיליי נולד באנגליה להורים מהגרים (אביו מטרינדד ואימו מזימבבוואה). הוא היגר לארה״ב בגיל צעיר, חונך שם על ברכי התנועה האיסלאמית השחורה "אומת חמשת האחוזים" (פלג דתי קטן ורדיקלי) ומעולם לא זכה למעמד חוקי של אזרח - סוגייה שתתברר קריטית בשלב מאוחר יותר בחייו כשיסורב להיכנס למדינה בשובו מסיבוב הופעות בינלאומי. משחק ההקבלה הלעיתים־טראגי הזה בין הדמויות נמשך עד מותו.
בדיוק כמו הגיבור הארכי־נבל שלו דוקטור דום, גם הוא גורש מהחברה ״הטובה, המוסרית והכלכלית״ (הלייבל אלקטרה במישור המסחרי, והכלא במישור האזרחי). שם, בגלות הייסורים שלו, הוא הצליח להתעלות, נולד מחדש וחישל את הכישורים שמאוחר יותר ישמשו ל״נקמה״ (ביטים, פואטיקה וחרוזים).
בשנת 1999 דום שחרר את אלבום הבכורה שלו ״Operation: Doomsday״, הפעם בלייבל קטן ועצמאי. האלבום נכתב והופק כולו ע"י דומיליי והוא משופע בסימפולים מסדרות מצוירות וסרטי קאלט, מוטיב שיחזור בכל האלבומים של דום. האלבום והשיר הפותח שלו, שנושא את אותו שם, הוא הצהרת כוונות. דום מספר לכם מה קרה בשנים הקשות, והוא גם מספר לכם מה הולך לקרות - הוא "בא להרוס את הראפ" עם סגנון חריזה חדש לגמרי, אקספרסיוניסטי ומדויק. אבל שימו לב לשורות האלה מתוך שיר הנושא של האלבום:
Definition "super-villain": a killer who love children
One who is well-skilled in destruction, as well as building
אז האם דום בא להרוס או בעצם לבנות? התשובה היא שכדי לבנות צריך להרוס וזו המשימה - עולם חדש אמיץ. באחד הראיונות שלו אמר דום: ״כשיצרתי את הדמות הזאת, רציתי שהיא תהיה הבנזונה הזה שבאמת, אבל באמת לא שם זין על כלום, אבל בו־זמנית הוא הבנזונה הכי אכפתי שאי פעם תפגוש (...) הוא פשוט כל כך כועס שזה נראה שהוא שונא את הכל, אבל למעשה הוא מחרבן על כל מה שמחורבן (...) הוא הרשע עבור הרשעים שכולנו מכירים".
מעבר לתאוריית ההפוך על הפוך של דום, שווה להתעכב על שתי השורות האלה כדי להבין משהו על טכניקת החריזה שלו. זה הולך להיות קצת גיקי אבל זו דרך נוספת להבין איך החזון האמנותי של דום מתגשם בצורה וגם בתוכן:
בגדול אין כמעט אף הברה שלא נחרזת באיזשהו אופן. הדרך הכי טובה להבין את זה היא פשוט לקרוא את המשפט בקול רם. מעבר לחרוז שמופיע בסוף המילה בדפינישן/וילאן/צ'ילדרן/בילדינג אפשר לראות את המהלך שקורה בתחילת המילים וילאן/קילר/צ'ילדרן /וול-סקילד/בילדינג דרך החיריק כדי לראות תנועה מקבילה של חריזה שעוברת דרך המשפט.
מעבר לזה, שימו לב לצליל הל' שחוזר בשמונה מילים שונות. האינטנסיביות הזו בחריזה הפנימית שנמצאת בכל שורה ושורה, מאפשרת לו לנוע על הביט באופן לא צפוי, ממש כמו ״ג'אזיסט״ של מילים. כל משפט הוא גם משפט מוזיקלי שבנוי דרך התנועות וההיגיון המילולי של המשפט שהגיע לפניו, וכן הלאה.
דום מפתח את הקונספט של פלואו לנקודה וירטואוזית כמעט אבסורדית. הוא יכול לעשות כל דבר והוא בטח לא הולך לעשות מה שאתה חושב שהוא יעשה. זו הסיבה בדיוק שכשמוס דף מדבר עליו, הוא מזכיר את קולטריין, מיילס דיוויס ומינגוס.
אלבום הבכורה של דום הוא המפץ המשמעותי הראשון ביקום האמנותי שדומיליי ברא. אם בימי KMD הוא סומן על ידי הלייבל כפוטנציאל להצלחה מסחרית, הפעם הוא דווקא סומן על ידי מוזיקאים ומבקרי מוזיקה כהצלחה אמנותית. Operation: Doomsday הוא הטריגר למיתוס הציבורי סביב דום בתור "מוזיקאי של מוזיקאים" או כמו שהיטיבו לנסח את זה ביתר דיוק: ״הראפר האהוב על הראפר האהוב עלייך״. לא הרבה אנשים שמעו את אותו אלבום ראשון בזמן אמת, אבל כל מי ששמע אותו רצה לעבוד עם דום.
בתחילת שנות האלפיים האאוטפוט שלו היה חסר תקדים - ארבעה אלבומי סולו, שלושה אלבומים כחלק משיתופי פעולה ותשעה אלבומי ביטים. כל אלה יצאו בטווח של שלוש שנים בין 2003-2005, כשכל אחד מהפרויקטים האלה חושף עוד נדבך במיתולוגיה הפנימית העניפה שלו. למעשה, החוויה של מאזיני דום הפכה לכזו שמזכירה חוויה של חובבי קומיקס, שמחכים למהדורה החדשה שתחשוף איך ולאן התפתחה העלילה באפוס נרקם. רק שהפעם, האפוס הזה עשוי מהלחם של דמויות פיקטיביות מצד אחד והמציאות הסבוכה של ארה״ב מהצד השני, עד שקשה להבחין איפה נגמרת הפיקציה ואיפה מתחילה האמת.
אלבום הסולו השני שלו Take Me To Your Leader שיצא תחת הפסבדונים King Geedorah - הוא המופשט והאוונגרדי ביותר. קינג גידורה הוא מפלצת תלת ראשית מהחלל שמופיעה בסרטי גודזילה. ההפקה והראפ של גידורה הם אלימים ואקספרסיוניסטים, הביטים נשברים במקומות אי־זוגיים, בתוך שיר אחד הקצב יכול להפוך מהיר ואיטי בצורה בלתי צפויה והראפרים (גידורה עצמו או אורחים) רצים איתו, מאחוריו או לפניו, אל עבר מחוזות מופשטים ורחוקים.
מיד בעקבות קינג גידורה, מגיע אלבום נוסף, הפעם תחת השם Viktor Vaughn (וריאציה על שמו האמיתי של דוקטור דום). מבין הדמויות ביקום של דום, ויקטור הוא ה"קליל" ביותר - הביטים שלו גרוביים ומלאי סול והראפ שלו מהיר וחלקלק. באלבום של ווהן אפשר למצוא רומנטיקה, סקס, אכזבה וקטעי דאחקה בהם דום עושה חיקויים של ראפרים מעאפנים מערבי מיקרופון פתוח. ויקטור, בניגוד לדום וקינג גידורה, הוא הדמות הכי ״אנושית״ של דומיליי. בתוך האלבום מסתתרת הפנינה ״Let Me Watch״ - דואט בין ויקטור לראפרית Apani B כזוג שמתאהב ואז מתאכזב. טיון מרגש, סליזי ובעל עומק פסיכולוגי שלא נפוץ במחוזות ״הוא והיא״ של ההיפ הופ.
באותה תקופה של תחילת שנות האלפיים, הפער בין ההיפ הופ המסחרי לזה האמנותי (שדום היה מגיבוריו) רק הלך וגדל. עליית ההיפ הופ העצמאי שחררה את הרסן מעל מפיקים כשחקני־משנה, ופתחה את הדלת לביטמייקינג כצורת אמנות לכשעצמה. בשני העשורים האחרונים, הפך ביטמייקינג לאחת התנועות היותר משמעותיות במוזיקה האלקטרונית.
למרות שדום היה ידוע בעיקר בשל החדשנות והברק שלו כראפר, החזון שלו בתור מפיק וביטמייקר סובב לא פחות ראשים בקרב חובבי הז'אנר. האזנה לסדרת אלבומי הביטים שלו Special Herbs תחת השם Metal Fingers, חושפת את הגרוב הייחודי ששימש אותו בבניית היקום המוזיקלי שלו. אבל גם כיחידה נפרדת, האלבומים האינסטרומנטלים של דום היוו חלק מהקרקע הפורייה שממנה צמח אח״כ דור מפיקים שלם כמו Flying Lotus ו-Fourtet.
בכל מה שנוגע לסגנון, דום משתמש בסימפולים קצת כמו קולנוען. בין אם מדובר בפילם־נואר מעושן, סרט אימה יפני או סרט מאפיה איטלקי - בהינף של כמה לופים וסאונד תופים קראנצ'י, הוא מחבר אסוציאציות ובורא מציאות. ההפקה שמלווה את אלבומי הביטים האלה היא לואו-פיי מובהק. בזמן שהיפ הופ המצעדים של התקופה הלך ונעשה נקי ומצוחצח, ההפקות ה"מרושלות" (שלא לומר מתריסות), מיצבו אותו פעם נוספת בתור "הרשע לרשעים״. את מרבית הקטעים האינסטרומנטליים של דום ניתן למצוא גם באלבומים השונים עם קטעי ראפ, אבל ההזדמנות להקשיב להם ללא ערוצי השירה, משאירה מספיק מרחב טיסה אוטומטי למאזין.
מבין שיתופי הפעולה של דום יש אלבום אחד שזוהר מעל כולם: ״Madvillainy״. האלבום היחיד של הצמד Madvillain הלוא הם דום והמפיק המטאורי מאדליב. Madvillainy שיצא ב-2004 נחשב בקרב רבים לא רק לפסגת היצירה של כל אחד מיוצריו, אלא גם לאלבום הגדול ביותר של ההיפ הופ העצמאי.
הקו־פרודקשן המשגשג, נעוץ בכך שבזמן שדום המציא מחדש את הראפ, מאדליב (לצד ג'יי דילה) המציא מחדש את הביטמייקינג. מאדליב חותך את הלופים שלו כמו שדום שובר את השורות שלו. הרוח החופשית והג'אזית של הביטים של מאדליב לקחו את הפלואו של דום לטיול פרוע במופשט - איפה שהביטים של דום נשברים באגרסיביות ההפקה של מאדליב מצליחה להתקיים באיזה "זמן מחוץ לזמן".
במונחי היפ הופ, Madvillainy היא ארוחת גורמה בת 22 מנות שקשה להחליט על איזו מהן להתעכב. אם בכל זאת להתייחס לרגע מייצג באלבום, מומלץ להביט על הבית השני מתוך השיר Strange Ways. בד״כ, על מנת לחלץ את המשמעות מהראפ של דום, יצטרך המאזין הלא־אמריקאי לחצוב את דרכו דרך אין סוף רפרנסים תרבותיים. והנה פתאום בשיר הזה, דום מדבר על המעורבות האמריקאית במזה״ת:
They pray four times a day, they pray five
Who ways is strange when it's time to survive
Some will go of they own free will to die
Others take them with you when they blow sky high
What's the difference? All you get is lost children
While the bosses sit up behind the desks, it cost billions
To blast humans in half, into calves and arms
Only one side is allowed to have bombs
It's like making a soldier drop his weapon
Shooting him, and telling him to get to stepping
Obviously, they came to portion up his fortune
Sounds to me like that old robbery/extortion
דום מעיר על הגיחוך שבמלחמות דת, חוסר השווין האינהרנטי המתגלם בפלישה של צבא מערבי חמוש במיטב טכנולוגיית ההרג למדינות נכשלות בשם הצדק והדמוקרטיה, לזרוע הרס, להשתלט על משאבי טבע ולהשאיר אותן עם מה בדיוק? לדום זה נשמע כמו טקטיקה קלאסית של של שוד וסחיטה.
מעבר למידת ההסכמה שלכם עם נקודת המבט הפוליטית שלו, האפשרות לצלוח את המשמעות של הטקסט בקלות יחסית היא נקודת כניסה טובה מאוד לתוך הכתיבה של דום. כפי שנכתב פה קודם, מומלץ לקרוא את המילים בקול רם, ללא מוזיקה ברקע, ולהרגיש את התנועה של החרוזים הפנימיים לאורך הבית, המקום בו פועל הקסם של דום.
רגע מייצג נוסף באלבום, דווקא לא כולל את דום (לפחות בקולו), והוא השיר Shadows Of Tomorrow שמבוצע על ידי קוואזימוטו, האלטר־אגו של מאדליב. הטקסט שמופיע בו נכתב על ידי אורקל הג'אז Sun Ra והוא מעין מניפסט קוסמי שמחלק מחדש את הזמן ואת מיקומו של האדם בנצח.
הבחירה של מאדליב להציב את המילים של סאן רא במרכז האלבום של דום ושלו, מצהירה על הכוונות שלהם להוסיף ענף נוסף לאילן היוחסין של האפרו־פוטוריזם - הזרם האמנותי השחור שסימן את החלל החיצון הרוחני כגאולה לדיכוי. ממש כמו שסאן רא מיצב את עצמו כחייזר מוזיקלי שהתודעה שלו גדולה בכמה מידות על האלימות והבערות האמריקאית של זמנו, ככה גם דום ומאדליב, רק באמצעות היפ הופ. הקליפ הלא רשמי פה ממחיש את הקשר בין העולמות:
שנת 2004 והחשיפה שהגיעה בעקבות Madvillainy שינתה את מסלול חייו של דומיליי. באותה נשימה הוא שחרר עוד שני אלבומים שהפכו (ובצדק) לקלאסיקות. הראשון הוא Mm.. Food, מאסטרפיס של חריזה וירטואוזית והיפ הופ בצבעים עזים. האלבום מכיל כמה טיונים על זמניים שמצטרפים יחד למה שנחשב לקלאסיקה הגדולה ביותר שלו לצד האלבום עם מאדליב. הנה קליפ שממחיש לפי צבעים את חלוקת החרוזים המופרכת בשיר Beef Rap:
הקלאסיקה השנייה מאותה תנופה היא ״Danger Doom״ - שיתוף פעולה עם המפיק המצליח דיינג'רמאוס, ומה שנחשב לאלבום הכי ״יוזר פרנדלי״ שדום עשה. שירים ממנו ניתן להשמיע בציבור מבלי חשש לנקוע למישהו את האוזן.
אחרי השנים הפוריות וההצלחה שהגיעה בעקבותם, דום התבסס במעמד של גיבור אלטרנטיב. נראה היה שלמרות שזה מה שהוא בא לעשות, כלומר להראות לעולם הראפ מאיפה משתין הוורס, הוא לא הולך לוותר על העמדה האנטגוניסטית והמסתגרת שלו. גם בראיונות ברדיו והופעות מול מצלמה, דום הקפיד להשאיר את חייו האישיים בעלטה.
סופו של אותו עשור התאפיין במגמה הולכת וגוברת של הברזה מהופעות ומדי פעם שליחה של מתחזים שיופיעו במקומו עם המסכה. כשנשאל על כך לא טרח להכחיש: "אני אוהב לעשות את זה, אני הבמאי והכותב ולפעמים אני בוחר שחקנים שונים לשחק דמויות שונות". האקט החצוף כמו גם ההברזות הסדרתיות רק פימפמו עוד קצת שומן למיתוס האניגמטי שתקשורת המוזיקה נהנתה לסקר.
כמו כן, דום נכנס למצב של דחיינות אינסופית. פרוייקטים שונים כמו אלבום נוסף של Madvillain לצד אלבום מלא עם גוטספייס קילה מ-Wu Tang פשוט התפיידו. אין טעם לנסות ולנחש את הסיבות של דניאל דומיליי האיש להתנהלות הזו, אבל קל לחשוב על הסיפור של הארכי־נבל, בתור מי שגם כשקיבל את ההכרה מהעולם, יסרב ליפול בפח של אהבת הציבור ויתרחק ככל הניתן. או כמו אחת השורות שלו מתחילת הדרך: "He's a man of his word who's not to be trusted".
בשנת 2009 הוציא דום את אלבום הסולו השלישי שלו "Born Like This", יצירה עוכרת שלווה ואינטנסיבית רגשית יותר מאלה שקדמו לה - הקול של דום נהיה עוד יותר צרוד ועמוק הוא הוריד את ה MF משמו ועכשיו נקרא פשוט DOOM. ולמרות שגם האלבום הזה כולל הומור וקריצות, מבחינה מוזיקלית ותכנית נראה שדום מעמיק לתוך הפצע שלו.
השיר Cellz נפתח בסימפול של בוקובסקי קורא נבואת זעם שמבשרת מלחמה גרעינית (ממנה לקוח גם שם האלבום) על רקע ביט שבור ודיסוננטים חריפים שנשמעים כמו סינתיסייזר מקולקל שנתקע בלופ. זה סרט אימה אפוקליפטי ודום הוא הגיבור.
וכמו בעבר, לא ניתן לדעת אם החיים מחקים את האמנות או להפך - אבל קרע נוסף התרחש בחייו של דום, בשנת 2010 אחרי סיבוב הופעות בינלאומי הוא סורב כניסה בחזרה לארצות הברית. על אף שבילה את מרבית חייו בארה"ב ולא הכיר שום מקום אחר, מעמד האזרחות שלו לא היה מוסדר (לטענתו הוא נולד כאשר הוריו ביקרו באנגליה). הוא נאלץ להעתיק את מגוריו ללונדון ולהיות מנותק מאשתו וילדיו שנשארו בארצות הברית. המדינה והתרבות שגדל בתוכה ופיתח כלפיה יחסי אהבה־שנאה, לבסוף גם ירקה אותו החוצה, וקשה להתעלם שוב מהדימיון הטראגי לדוקטור דום והגלות המאולצת שלו.
אחרי כשנתיים משפחתו של דום התאחדה איתו בלונדון ונראה היה שהוא מצא את מקומו. באחד הראיונות שלו על החיים באנגליה אמר: ״ביליתי 35 שנה בארה״ב והיו לכך עליות ומורדות. אבל כאן זה מקום חדש עבורי. אין לי פה חברים למעט החבר׳ה מהלייבל. אף אחד לא מכיר אותי, אני אנונימי, הכל חדש, הכל מרגש״.
ב-2012 הוא הוציא אלבום מעולה עם המפיק הבריטי ז'נרו ז'ארל, לצד עוד כמה פרויקטים שזכו לפחות חשיפה והכרה ביחס לחומרים המוקדמים שלו. בכלליות השנים האחרונות היו מלוות בהאטה של פריצות דרך אמנותיות. בשנת 2017 פקד אותו אסון נוסף כשבנו בן ה-14 קינג מלאכיי נפטר בנסיבות שמעולם לא פורסמו.
אבל אז, רק לפני שלושה שבועות, שוחרר לרשת קטע חדש ורותח בהפקת פליינג לוטוס. בקטע שנקרא ״Lunch Break״, דום נשמע בכושר שיא, מה שעורר גל של תקווה לתוצרים חדשים מכיוונו, בדגש על פרויקט משותף שלם עם לוטוס, כמו גם פרויקט ההמשך המיוחל עם מאדליב. אבל שבועיים לאחר אותו ריליס, נקטעה התקווה הזאת כאשר פרסמה אשתו בפלטפורמות החברתיות שכבר ב-31 באוקטובר, דומיליי נפטר.
הודעת המוות האניגמטית הזאת העציבה מיליוני אנשים. אבל במקרה של דום והנצחיות של המיתוס, מפתה לחשוב שהכל זו מזימה ממזרית של הארכי־נבל. היינו רוצים להאמין שדום בכלל יושב עכשיו בממלכת לאטבריה האישית שלו, איפה שזה שלא יהיה, ומצחקק מתחת למסיכה לנוכח הלחלוחית של ת׳ום יורק וחשבון בנק שתופח מתמלוגים באיי קיימן.
או כמו שנכתב באחד הקומנטים על השיר האחרון עם פליילו: "He's not dead, he's just having a lunch break".
חמדנים? קחו חומר המשך:
שעה וארבעים של ראיון עם דום ברדבול מיוזיק אקדמי / העמוד של דום באתר ג'יניוס עם פרשנות והסברים למילים מכל השירים שלו
*****
הכתבה נוצרה במסגרת פרויקט בלנטיינס טרו מיוזיק ספייס | מרחב מטא\פיזי לתרבות הממוקם בקומה השנייה של בית רומנו וברחבי המרשתת