דיג'יי סקרו, הממציא של סגנון ה-צ'ופד אנד סקרוד, האט וחתך שירים שנים לפני שכל הראפרים חובבי הלין שתו שלוק מהמטרנה. לרגל 20 שנה למותו חזרנו לבדוק איך הפך מגיבור מקומי לאגדת היפ הופ
לכל עיר יש סאונד משלה, על אחת כמה וכמה כשמדברים על היפ הופ. הבום-באפ הנוקב של ניו יורק, שריקות הג'י-פאנק הנינוחות של לוס אנג'לס, הסול נושב הרוחות של שיקגו או המצילות המרססות של אטלנטה – הסאונד מושפע מרוח העיר ובו זמנית משפיע עליה בחזרה, מייצר סצינה מקומית, גאווה עירונית ובמקרים מסוימים, פורץ החוצה ומכה שורשים ברחבי הז'אנר, ואז העולם. יש דוגמאות רבות לאמנים שמגלמים את הסאונד העירוני שלהם, אלו שהפיצו אותו ברבים והפכו אותו לשם נרדף לעיר, אבל זה נדיר עד בלתי אפשרי לאתר את זהות האדם הבודד שהמציא את הסגנון. אלא אם אתם מיוסטון, טקסס.
יוסטון היא עיר ענקית, הרביעית בגודלה בארה"ב, בעלת יותר מ-2 מיליון תושבים שמתפרסים על כ-1,600 קמ"ר (קצת יותר גדולה מכל גוש דן). לא הולכים לשום מקום ביוסטון, אלא נוסעים, ורצוי לאט, כי עם 90 אחוז לחות ו-32 מעלות בקיץ, למי יש חשק לזוז מהר? בהתאם, ההיפ הופ של העיר נוסע באותן הדרכים עם אותו קצב איטי מאז ראשית הניינטיז. זה ממש מרגיש כאילו מישהו לקח את כל הראפ של יוסטון והאט לו את הקצב ידנית, וזה מרגיש כך פשוט כי זה נכון, והמישהו הזה הוא לא אחר מרוברט ארל דיוויס ג'וניור, שידוע יותר בתור DJ Screw.
כדי להבין עד כמה די.ג'יי סקרו היה משפיע צריך לדעת רק דבר אחד – השם שלו הפך לפועל. בתור הממציא של Chopped and Screwed, או פשוט Screwed Music, סקרו ראה אלפי חקיינים מדמים את סגנון ההיכר שלו עוד בחייו, ובאופן די מדהים, גם שני עשורים אחרי מותו. בהתחשב בפופולרית של הסטייל שיצר והקלות היחסית ליצור אותו (במיוחד בכלים הדיגיטליים של היום), זה בכלל לא מפתיע שהצ'ופד & סקרוד הפך לסוג של מם מוזיקלי מוקדם, אבל כמו שסקרו עצמו אמר עוד בימים בהם המוזיקה שלו ושל חקייניו עדיין הופצה בקסטות, "It's only a Screw tape if I Screw it".
למרות שהצ'ופד & סקרוד מזוהה יותר עם משקה הסירופ שיעול והסודה הידוע בתור לין (ועוד נגיע גם אליו), סקרו סיפר שהוא נוצר דווקא בהשפעת המריחואנה הישנה והטובה. בערב אחד ב-1989, כך על פי צ'ארלס וושינגטון שהיה המנהל הראשון שלו, סקרו הזיז בטעות את כפתור הפיצ' של הפטיפון והאט את השיר שנוגן למהירות המינימלית. זה אולי נשמע כמו טעות מטופשת של סטלנים, אבל התגלה כרגע עצום להיפ הופ הדרומי שבאותה השניה מצא סאונד מאפיין.
סקרו, שנדלק על הצליל, החל לעבד את הסאונד שלו. הוא חיפש דרכים להאט אותו אפילו יותר באמצעים האנלוגיים המוגבלים שלו - הוא נהג להקליט מהפטיפון המואט לקלטת שמע, ואז להאט גם אותה, מה שיצר את ה-Screwed. במקביל, הוא מצא אלמנטים נוספים לייחד את הסטייל שלו - ניגן את השמע משני פטיפונים בהבדל פעימה או שתיים, מחליף בינהם בעזרת הפיידר, וכך יצר אפשרות להקפיץ אחורה ולהכפיל שורות, יוצר סוג של הד מגמגם, הלא הוא ה-Chopped - ובעיקר יצר סקאלת סאונד שמאפשרת לו לקחת שירי ג'י פאנק מהווסט, גנגסטראפ מהאיסט, להיטי אייטיז, שירי ארנ'בי וכל מה שבא ליד, ולאחד אותם לעיסה סמיכה ודביקה אחת של מוזיקה חדשה.
את הנוזל המוזיקלי הזה הוא מזג לקסטות Maxell בצבע כרום שהחזיקו 100 דקות של מוזיקה (והפכו לידועות בתור "קלטת אפורה" של סקרו) ומכר מהבית שלו. את הראשונה מכר לחבר ב-1990 עבור עשרה דולרים, ואחר כך החל ליצור קלטות בהתאמה אישית – אנשים היו באים עם רשימת שירים שהם מתים לשמוע בגרסת צ'ופד & סקרוד, הוא היה מוסיף כמה בחירות מהאוסף המוזיקלי הנרחב שלו, ועד הערב היה לך מיקסטייפ אישי משלך. אחר כך החל ליצור קלטות משלו, מזמין חברים וראפרים מקומיים לזרום על הביטים העקומים שהאט, מוריד גם את קצב וטון הקול שלהם, ומפיץ לכל מי שבא לדלתו עם מספיק מזומן, עדיין בקלטות האפורות, עכשיו עם תווית בכתב יד ומספר הביפר שלו.
הקלטות האפורות הפכו ללהיט מקומי בדרום יוסטון, הופצו מפה לאוזן ושוכפלו לבוטלגים שנשמעו מכל Slab שחולף על הכביש באיטיות מלחיצה. ה-Slab, למקרה ותהיתם, הוא כינוי לרכבי יוקרה ענקיים שהתאימו באופן אידיאלי למוזיקה של סקרו – זה הוא רכב צעקני, רחב וצבוע בצבעי ממתק צעקנים, מצוייד בטאסות שבולטות לצדדים כמו מרפקים, שלטי נאון עם כיתובים על הבגאז' הפתוח שחשף מערכת סטריאו מפוצצת באס שמרעידה את הרכב כולו. במהרה, הרחוב שהוביל לביתו של סקרו התמלא בכל יום בשיירה ארוכה של רכבי Slab שהפציצו ברעש את המיקסים האיטיים שלו, עד כדי כך שהדי.ג'יי נאלץ לבנות שער לביתו ולקבוע שעות קבועות למכירה: מ-8 בערב עד 10, מה שלא מנע מהרחוב להתמלא בתור הארוך כבר מ-5 אחה"צ.
הקלטות של סקרו הן לא מוזיקה, אלא חומר משנה תודעה. כמו חול טובעני מוזיקלי, הכל מושך אותך פנימה אט אט עד שהמאזין שקוע לדיסאוריינטציה של צלילים מעוקמים, מקצבים אבודים ומלא מלא באס. מתיחת הזמן הזו היא מיינדפאק מוחלט, אסתטיקת צליל כמעט מדיטטיבית שלמרות ההאטה בקצב נותנת למוזיקה עושר, עומק ואפלוליות שלא היו בה לפני. רק שמעו את גרסת הצ'ופד & סקרוד ל-"If I Ruled The World" של נאס ולוריין היל, שהפכה במעבדתו של סקרו להזיה פסיכודלית בת 15 דקות. כשקולה של לוריין סוף סוף עולה אחרי חמש דקות, נשבע לכם שהראש שלי כמעט התפוצץ בו ברגע. אני יכול רק לנחש שככה זה מרגיש להיות על לין.
למרות שסקרו עצמו התכחש לטענה שאפשר להינות מצ'ופד & סקרוד רק על משקה הקודאין הסגלגל, אין ספק שהוא ידע טוב מאוד עד כמה הסם המסוכן הזה התאים לו כמו הצ'ופד לסקרוד. הקודאין מאט את תפיסת המציאות לאותו BPM נמוך, וכך עוזר להתחבר למרקם המוזיקלי האקספרמנטלי הזה. סקרו וודאי ידע זאת, כי על פי דיווחים של חבריו הקרובים, הוא נהג לשתות את הסירופ באופן יומי. זה היה גם מה שהביא לבסוף למותו בגיל 29, לפני בדיוק עשרים שנה, ממנת יתר.
בחצי השני של שנות ה-90, להיות על קלטת של די.ג'יי סקרו היה הגרסה של טקסס ללהופיע ב-MTV. ראפרים רבים מספור הוחתמו על חוזה תקליטים רק בזכות ההקלטות החצי חובבניות מביתו של סקרו, ובמהרה נוצר סביבו קולקטיב של כ-30 חברים שנקרא Screwed Up Click וכלל ראפרים שהפכו דרכו לכוכבים, כמו גם הרכבים מקושרים כמו UGK. מעבר לראפרים המקצועיים, סקרוד גם נהג לארח חבר'ה מהשכונה לסשני פריסטייל ארוכים שנכנסו בחלקם לתוך הקלטות שלו, סוג של מחווה אוהבת לשכונה שכל כך אהבה אותו. כך, למשל, הוא אירח באחת הפעמים מוכר נעליים בפוט לוקר תחת השם ביג פלויד, שרובכם כנראה מכירים בתור ג'ורג' פלויד, האפרו-אמריקאי שנרצח במיניאפוליס בחודש מאי האחרון על ידי שוטרים.
נכון להיום, ישנם באופן רשמי מעל ל-350 קלטות שונות של סקרו שהוקלטו לאורך שנות ה-90, אבל ההערכות הן שהוא הקליט יותר מאלף קלטות שונות, כל אחת ייחודית וחד פעמית. למרות שבשנתיים האחרונים לחייו עבר למכור את הקלטות מחנות יעודית, הוא עדיין התעקש על הפורמט המיושן שאפשר לאנשים להפיץ בוטלגים, זיופים וחיקויים בקלות. הוא לא רדף אחרי האנשים שעשו על גבו כסף, ובאופן כללי לא היה איש עסקים ממולח. על פי הערכות שונות, עסק הקלטות הספק חוקי שלו הכניס לו כמיליון דולר במזומן (משמעותית פחות ממה שהיה מרוויח אם היה הופך אותו לעסק רשמי), ועל פי חבריו, חלק גדול מהכסף הזה מעולם לא הגיע לבנק, כי סקרו לא בטח בבנקים ונהג להסתיר מזומן ברחבי הבית, ולפעמים קבור בחצר האחורית.
כשסקרו נפטר כל יוסטון שפכה קצת לין לזכרו, אבל הוא היה בסך הכל גיבור מקומי, לכל היותר אזורי. הוא פספס את פריצת ההיפ הופ הדרומי לשאר ארה"ב, ומשם למיינסטרים, בשנים ספורות. הסאונד שהמציא התפזר ברחבי יוסטון, ואז טקסס, ואז דרום ארה"ב עד שהושמע מכל בית באמריקה, גם אם לא בגרסתו המקורית. את הצליל המואט והנמוך שלו אפשר למצוא אצל מגוון עצום של אמנים, מכוכבי היפ הופ כמו אסאפ רוקי ("Purple Swag") דרייק ("November 18th") וקניה ווסט ("Drive Slow") דרך ענקי ארנ'בי כמו דה וויקנד ("Initiation") ופרנק אושן ("Nikes") ועד לכוכבות פופ כמו מיילי סיירוס ("We Can't Stop") וביונסה ("Bow Down"), אבל אף אחד לא תופס את הרוח הניסיונית של סקרו כמו טראוויס סקוט.
סקוט, שנולד וגדל ביוסטון, היה בן 9 כשסקרו נפטר ככה שאני בספק אם הוא הספיק להיות סקרוהד בזמן אמת, אבל רוחו של סקרו מרחפת מעליו לאורך כל הקריירה שלו, ובמיוחד באלבום המופת "ASTROWORLD". האטות הקצב הולכות ובאות, האיטיות נוזלת ברבים מהשירים, הבאס מפלצתי לכל אורכו והאווירה הפסיכדלית לא עוזבת לרגע, אבל המחווה הישירה ביותר היא כמובן השיר "R.I.P Screw", שם אומר סקוט בפשטות את הדבר שסקרו אמר ביותר מאלף קלטות – "הלילה אנחנו לוקחים את זה לאט". זה אמנם קורה בכל לילה, אבל אני מבטיח לכם שהלילה במיוחד, הצליל של יוסטון ממשיך להתנגן על הכבישים הרחבים של טקסס, כנראה מאיזה Slab צבעוני שחולף באיטיות מוגזמת, וכל מה שאפשר לעשות זה לצלול לתוך זה, כמו בחול טובעני.