עזבו אתכם מדיונים על הקוד או המסתורין. הפה והטלפיים הם בכלל נייר לקמוס למצב השוליים, המוזיקה והאתוס הארץ ישראלי. לרגל שנת הפה, צללנו לקטלוג המוזר והמפותל של הלהקה המיתולוגית וחזרנו מעורערים
"בין הים והביצות" (1989)
נקודת הפתיחה של הפה והטלפיים התרחשה כשאסף גברון, חייל בן 20, גייס שני חברים להקליט שירים שטותיים שהסתובבו לו בראש. אחד מהם היה רם אוריון, חצי מצמד הדה בושס, והשני אוהד פישוף, הסולן, המנהיג וכותב הטקסטים המבריק של נושאי המגבעת. המגבעת כבר היו אחרי הקסטה המיתולוגית ההיא, וקצת לפני ההחתמה ב-"הד ארצי" והפריצה השנויה במחלוקת למיינסטרים. המפגש ביניהם הוליד יום אחד של הקלטות, ב-29.6.1989, ממנו יצאה הקסטה הראשונה של הפה והטלפיים. שבעה שירים בלבד יש כאן, אבל הם סימנו את הדרך והסגנון לכל אלבומי הפה עד היום: אורגנית קסיו פשוטה, קצת גיטרות לא מכוונות, שירתו של גברון שתמיד מהלכת על הגבול שבין רצינות לבדיחה ואווירת שחרור וחופש כללית.
זאת היתה תקופת השיא של מחתרת הקסטות המקומית - הגל שבא אחרי ׳דאון טאון תל אביב׳ של תחילת האייטיז. להקות קטנות ועצבניות, לרוב צעירות בגיל, שסירבו לקבל את החיבוק הממסדי של פורטיסחרוף וניסו לעשות אך ורק את הקטע שלהן. נושאי המגבעת היו בחוד החנית, אבל היו גם 3ח, דורלקס סדלקס, פלסטיק ונוס, להקת ישראל ו-DXM. בתוך כל אלה, הפה והטלפיים נשמעו כמו דאחקה בין חברים ותו לא. ואולי זה היה העניין, להוציא קצת את האוויר ממוסיקת השוליים חמורת הסבר. עם טקסטים לא חשובים והפקה בשקל.
יש כאן שירים מצחיקים כמו ״חדוה״ ו-״את רוצה אותי בפח״, מעברים אינסטרומנטליים כמו ״בג׳ונגל בנקוק״ או ״אש וחשמל״ שמהדהד, בדרכו הסגפנית, את מהפכת האסיד האוס של בריטניה. ויש גם את ״דוד אשכנזי״, שמגלם בתוכו את המהות החמקמקה של הפה. מדובר בשיר חיילים מטופש ושוביניסטי, שהוקלט על ידי אסף גברון יחד עם הפלוגה שלו מהצבא על גבי טייפ מיושן. לכאורה הדבר הכי רחוק מהשוליים הבועטים. אבל זאת בדיוק ההטעיה המכוונת שעליה נבנתה הלהקה, כי בסוף ״בין הים והביצות״ מופיע הקאבר ל-״גבעת התחמושת״ של להקת פיקוד מרכז. קאבר שפחות מתבסס על קסיו ויותר על גיטרה בדיסטורשן, מכונת תופים ואלתורים על בסיס השיר המקורי. גם כאן הפה מטשטשים את הגבול בין דאחקה, מחווה ואג׳נדה.
הערפול המכוון הוא זה שהפך את הפה מצד אחד ללהקה זניחה במובן התקשורתי, ומאידך לג׳וקר בסצינת השוליים. הקסטה יצאה בהוצאת האוזן השלישית באוקטובר 1989, זמן קצר לפני הסינגל ״אני טקסט פוליטי?״ של נושאי המגבעת וההצטרפות של רם אוריון ללהקה. ואז הלהקה נעלמה.
"הפה והטלפיים בחלל" (1995)
שש השנים שעברו בין הקסטה הראשונה של הפה והטלפיים לאלבומם השני היו קריטיות עבור התרבות הישראלית בכלל, וסצינת השוליים המקומית בפרט. אלו שנות המהפכה התקשורתית הגדולה של סצינת הרוקסן, אופנת הרוק׳נרול, ההחתמה המסיבית של הרכבי אנדרגראונד בחברות התקליטים הגדולות, נפילת תעשיית הויניל ועליית הדיסקים, וגם תחילת שידורי ערוץ 2, המהפך השלטוני, הסכמי אוסלו וחדירת האמריקניזציה.
ובתוך כל אלה היו אוהד פישוף ורם אוריון, חברי נושאי המגבעת שהוציאה אלבום ב-1991 ואז התנפצה תוך כדי הפיכה ללהקת הליווי של צביקה פיק. מופע הפרידה של המגבעת נקרא ״הבא בתור הוא כלום״. הוא כלל רק את פישוף, אוריון וישי אדר, ושילב את הפוסט-פאנק הדעתני של הלהקה עם סינתיסייזרים, סאמפלים, מוטיבים קולנועיים ומקצבי אלקטרו. זה היה השלב הבא, רוק׳נרול עתידנתי משולב באלקטרוניקה. זה קרה ברמיקס ל-״אני טקסט פוליטי״, ב-״ג׳ינג׳יות״ של תמיר אלברט ואמיר צורף, ברמיקס של פישוף ל-״סולם יעקב״ של יהודה פוליקר, ובגיחה של פישוף ואוריון ללונדון בדצמבר 1994. שם הם פגשו את אסף גברון, שלמד תקשורת בניכר, והקליטו, גם הפעם ביום אחד, את ״הפה והטלפיים בחלל״.
האלבום השני של הפה, שהכתיב את אותו קוד מפורסם, נשמע די דומה ל-״בין הים והביצות״, אבל כמו כל אלבום של הפה הוא מעמיס על עצמו את המטען של שלושת החברים בשנים שעברו. לפעמים זה נשמע כמו להקת רוק׳נרול (״התחבטות״) לפעמים זה ממש קלאבי (״קנדה״, עם ביט סטייל ״Girls and Boys״ של בלר) ולפעמים טריפי (״שיר סיום״, שאוריון הביא מהצמד ׳הדה בושס׳). יש כאן קצת אג׳נדה פוליטית (״בין הים והביצות״), אבל היא מתערפלת בתוך ההפקה החולמנית.
״בחלל״, שהוקלט כאמור בלונדון, בשיא פריחת הקלאבים והבריטפופ, מכיל סאונד קצת יותר עתידני מזה שהמוסיקה הישראלית הרשתה לעצמה להגיע אליו בתחילת שנת 1995. ברדיו כבר שמעו את ״אהבה חדשה״ של אסף אמדורסקי, ואת ״LA״ של ג׳ינג׳יות, אבל הבון-טון עדיין נשמר באזורי ד״ר קספר וירמי קפלן. כשהפה חזרו, שש שנים אחר כך, משהו כבר נשמע אחרת.
"ירושלים" (2001)
לטעמי, ״ירושלים״ הוא האלבום השלם ביותר שהוציאו הפה והטלפיים, ואחד האלבומים הטובים שיצאו בארץ בתחילת המילניום. האלבום יצא בדצמבר 2001 בלייבל ׳לבנטיני׳ של קובי אוז, חיבור שנראה מוזר ממבט ראשון, בין מנהיג להקת טיפקס להרכב האנדרגראונד הניסיוני. אבל אוז היה אז בשיא החיפושים היצירתיים שלו - טיפקס הוציאה את ״דיסקו מנאייק״, והוא הקים את תת-הלייבל לבנטיני שניסה להציע צליל ישראלי חדש ורענן. אוז שימש אז כסנדק ללהקות כמו הדג נחש, מרסדס בנד, נערי רפול, בייב וכנסיית השכל.
בקרדיטים ל-״ירושלים״ נמצאים שלושה מחברי טיפקס: אוז כמנהל אמנותי, גל פרמן כמפיק וביג M כעורך דיגיטלי. ההשפעה של טיפקס ניכרת מאוד בחלקים מסוימים של האלבום (״אנונימי״, ״סטארט אפ״), ולפעמים זו פשוט הרוח הכללית, שנשמעת הרבה יותר מתקשרת ופחות מאולתרת, בלי לוותר על הסטייל של הפה. ואולי הסיבה שהאלבום הזה נשמע אחרת הוא המצב האישי של חברי הלהקה. בניגוד ל״בחלל״, שהוקלט בסוף ימי נושאי המגבעת, כשאוריון ופישוף מותשים ומבולבלים, בורחים ללונדון להיפגש עם חברם הסטודנט, ב-2001 פישוף כבר רחוק מחיי הרוק׳נרול, עוסק במחול ובאמנות פלסטית, אוריון בדיוק פירק את בתריי זוזיי וכבר קנה לעצמו שם כמפיק ונגן, וגברון עובד כמנהל תוכן בחברת היי-טק. זה נשמע שהם נהנים ליצור ולהיות קצת יותר יצירתיים במגבלות הקוד.
אסף גברון היה הדמות העיקרית באלבום הזה. כאמור, הוא עבד אז בהיי-טק, החלום האמריקאי שהגיע לישראל. הוא גם היה אחרי שני רומנים וקובץ סיפורים קצרים, חילטר כמתרגם ספרים ובאופן כללי התעסק הרבה מאוד עם מילים ותוכן. הוא גם כתב את רוב השירים ב-״ירושלים״, ונמצא בשיאו ככותב. הוא דיבר על התסכול מבועת ההייטק (״סטארט אפ״), התמכרות לסמים (״יהלום״), אהבה (״כוכב הלכת כן״, ״שיר סגירה״), רומז למצב הביטחוני הקלוקל (״חיוך קטן״) וכרגיל זורק פנימה הרבה נונסנס (״פצע ומלח״).
גם כווקאליסט הוא השתפר משמעותית, ונשמע כמו משהו בין זמר לפרודיה על זמר. אפילו הקאבר בסוף האלבום, ל-״מוכרחים להמשיך לנגן״, כבר לא נשמע כמו אלתור מחורע אלא יושב על מקצב קאנטרי, שמופרע מדי פעם עם צפצופים אלקטרוניים. קובי אוז הגדיל לעשות והוציא בלבנטיני מחדש את שני האלבומים הקודמים של הפה. בהתאם לקוד, גם לבנטיני נסגרה זמן קצר אחרי הוצאת ״ירושלים״.
"קליגרו" (2007)
אם אסף גברון היה הדמות הבולטת ב-״ירושלים״, שני האלבומים הבאים יציבו במרכז דווקא את רם אוריון, לא רק כזמר ששר מדי פעם, אלא כמי שהפך בינתיים לגיבור הגיטרה של האינדי המקומי. ב-2007, קצת לפני ״קליגרו״, הוא הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו ועוד קודם הוא הספיק לעבוד עם ערן צור, שילה פרבר, צ׳יקי ארד, ביר7 ודפנה והעוגיות. הוא היחיד מחברי נושאי המגבעת שנשאר מוסיקאי פעיל, והפך כבר אז למעין סנדק אנדרגראונד מקומי.
אחרי עשור קשה שייבש כמעט לחלוטין את תרבות השוליים, היה נדמה שהסצינה מרימה ראש. נפתחו מועדונים חדשים להופעות, תכניות רדיו וטלוויזיה חזרו לתת במה, קמו לייבלים חדשים והיה נדמה שהצבע חוזר ללחיים של הרבה מוסיקאים שישבו על הגדר. אבל נקודת המוצא תמיד היתה הרצון להיות תקשורתיים, לעשות את המעבר מהאינדי למיינסטרים. לכן הרבה גבות הורמו כש-״קליגרו״ יצא, עם רם אוריון שסיפק המנונים כמו ״אינסוף״ ו-״גיבור גיטרה״, ופתאום לוקח יו-טרן לפרויקט שנראה אז שייך לתקופה אחרת, דיכוטומית בין המחנות. כרגיל אצל הפה, זה אף פעם לא לגמרי ברור.
הטקסטים, ההפקה והגישה הכללית שומרים על אותה גחלת של שטויות משולבות באמיתות, שירה אמוציונלית מול בדיחות מטופשות. הביקורות השוו אותו לגורילאז, וברגעים מסוימים זה באמת מזכיר אותם (״עיר לא שלי״), אבל מדגים איך אופנות עושות סיבוב ואז חוזרות. אם בתחילת העשור הסאונד המינימליסטי נשמע מיושן, והיה צורך לעדכן ולהגדיל את ההפקה, ב-2007 זה כבר השתלב אל מגמה עולמית בפופ ובאלקטרוניקה. ואם באותם הימים האינדי היה נראה בפריחה, שש שנים אחר כך זה כבר היה שטף.
"תחת" (2013)
״זה יוצר מגבלות וטריטוריה מוסיקלית ואנושית מאוד מוגדרת, עם הרבה מאוד תכתיבים. זו קלישאה לומר שמגבלות הן דבר טוב אבל זו קלישאה נכונה ביצירה. אנחנו לא צריכים לבזבז זמן על השאלה מי אנחנו רוצים להיות, כי אנחנו כבר יודעים מי נהיה, נהיה הפה והטלפיים. וליישות הזו יש כבר אופי מסוים ובתוכה יש לנו הרבה מרחב ומשחק וחופש״ (אוהד פישוף, ׳הארץ׳, על הקוד של הפה והטלפיים)
כש-״תחת״ יצא בדצמבר 2013, הפה והטלפיים הם כבר מיתולוגיה מקומית. כל הקטלוג שלהם עלה ל-Bandcamp וניתן להאזנה חופשית, פלטפורמות כמו הארץ, קול הקמפוס ורדיו הקצה מקדישים להם ספיישלים, והלהקה אפילו עושה את הבלתי ייאמן והופיע פעמיים ב-׳אוגנדה׳ בתל אביב, מקום שפועל באותה רוח ירושלמית-מחתרתית שעליה נישאים גם חברי הפה. הסטייל האלקטרוני-מינימליסטי רווח באותה תקופה לא רק בז׳אנרים האלו אלא בכלל בעולם האינדי, העולמי והמקומי. זה לא מקרי שאת האלבום פותח ״חנות הממתקים״, לטקסט של אחד התלמידים המבריקים של אסתטיקת הפה - רייסקינדר.
״תחת״, כפי שתיארו אותו חברי הלהקה, הוא האלבום הכי תל אביבי של הפה. אלבום שקצת מתכנס אל הכאן ועכשיו, לתל אביב שמנסה להיות ברלין ועסוקה בנהנתנות ואסקפיזם. הקאבר שחותם את ״תחת״ מגלם בתוכו את הסיפור כולו - זה ביצוע יפהפה, אמוציונלי, עם הגשה מרהיבה של גברון, ל-״חי״ של עפרה חזה. פישוף אמר להארץ: ״אני מרגיש אבל שיש משהו בנרטיב האקטואליה הישראלית והנרטיב הישראלי שהוא פשוט בולען, הוא בולע את כולם. הוא בולע אותך, מכפיף אותך אליו, הוא מגייס אותך. והפה והטלפיים הוא מין כדור פורח כזה שמשייט בשמים והחוט היחיד שמחבר אותו לבולען הזה הוא גרסאות הכיסוי״.
אם מסתכלים על בחירת הקאברים של הפה מתחילת הדרך, אפשר לראות את ההשתקפות של האקטואליה שנשאבת לרגע אל העולם הביזארי שלהם. ״גבעת התחמושת״ יצא בעיצומה של האינתיפדה הראשונה, כשסיפורי לוחמים חזרו לכותרות בצורה הרבה פחות רומנטית; ״הנה בא השלום״ שיקף את הסכמי אוסלו והשלום עם ירדן; ״מוכרחים להמשיך לנגן״, עם ההיפוך של ״מוכרים להפסיק לנגן״ - הוא האינתיפדה השנייה, פיגועים ההתאבדות ותחושת החנק; ״בלב אחד״ הוא פוסט-התנתקות, ועידת אנאפוליס והתקופה האחרונה נכון להיום שבה נראה שיש ניסיון לשינוי מציאות; ״חי״ מסמל את התקיעות. את הפוסט-אפוקליפסה. האסקפיזם של ימינו, שבו כולם רוצים רק את המינימום ההכרחי - לשרוד ולחיות.
"???" (2019)
אם להסתמך על שלושת האלבומים הקודמים, אנחנו נאלץ לחכות ככל הנראה עד דצמבר בשביל אלבום חדש של הפה והטלפיים. כשמנסים לחשוב על ההפרש בין האלבומים הקודמים, קל לראות שהם נוצרו בתקופות שונות לגמרי. אבל כשבודקים מה קרה מאז 2013, נראה שלא הרבה השתנה. כנראה שהפה יהיו אלה שיראו לנו מה בעצם השתנה.