רגע לפני חלוף המילניום, ארבעה מוזיקאים יוצאי דופן אספו סביבם קבוצה שהגדירה מחדש את הסול וההיפ הופ. יחד עם אריקה באדו, חתול בשם ג'ימי ועוד אמנים מבריקים, הם קראו לעצם ה-Soulquarians וחיפשו דרך חדשה לעשות מוזיקה ישנה
אני לא ממש מאמין במזלות. פשוט לא הגיוני לי שאנשים שנולדו בתאריכים קרובים חולקים תכונות אופי כל כך רבות, סתם ככה בגלל הכוכבים. אני נולדתי בתאריך של משה כחלון, מג ראיין, עופרה חזה, מיכה שיטרית ולארי קינג. האם כולנו דומים רק כי נולדנו למזל עקרב? לא יודע, אף פעם לא הזדהיתי עם עופרה חזה. אבל לאמונה יש יתרון גדול על פני חוסר אמונה – דרוש מעט מאוד כדי לתדלק אותה, מינימום מאמץ כדי לקיים אותה והרבה ספקנות כדי לכבות אותה. גם כלא מאמין, אני מוצא את עצמי מזדהה עם תיאורי של מזל עקרב, והסקפטיות ככל הנראה תישאר תלויה על חוט. אני עדיין לא מאמין במזלות, אבל במזל? זה כבר סיפור אחר לגמרי.
סיפורם של הסולקווריאנס (Soulquarians) כל כך רצוף במיסטיקה, אסטרולוגיה ומזל עד שהוא גורם לי להשהות למעט את חוסר האמונה שלי. זו לא העובדה שכל ארבעת המפיקים שמרכיבים את גרעין הקבוצה גילו יום אחד ובהפתעה מוחלטת שכולם מזל דלי (Aquarius, משם נלקח שמם), או הקשר המסתורי שהם חשו לג'ימי הנדריקס, אלא עצם העובדה שמפיקים כל כך מוכשרים (קווסטלאב, ד'אנג'לו, ג'יי דילה וג'יימס פוייסר) נפגשו בדיוק בשיאם היצירתי שהגיע בדיוק ברגע התרבותי הנכון כדי לייצר מהפיכה מוזיקלית של ממש. והמזל לא נגמר בהם.
קשה מאוד להניח את הסולקווריאנס במסגרת ז'אנריסטית ברורה (למרות שניסו בעבר, תחת הכותר Neo-Soul), ולא רק בגלל שהמפיקים מגיעים מרקעים שונים, אלא גם מכיוון שהם לא היו שם לבד. על אף שבאופן רשמי הסולקווריאנס היו רק ארבעת המפיקים, השם הפך למייצג קולקטיב מוזיקאים רופף שהתאסף סביבם באותם הימים – אריקה באדו, קומון, הרוטס, בילאל, רפאל סדיק, ג'יל סקוט וסלאם ויליג'. רק ארבעה אלבומים בלבד הופקו במלואם ע"י הסולקווריאנס - "Things Fall Apart" של הרוטס (שיצא בדיוק לפני 20 שנה), "Voodoo" של ד'אנג'לו, "Like Water for Chocolate" של קומון ו-"Mama's Gun" של אריקה באדו – אך אלו היו רק חוד החנית בבשורה המוזיקלית שלהם, שנרקמה באולפן מסתורי בלב שכונת ווסט וויליג' בניו יורק.
הסיפור של הסולקווריאנס מתחיל דווקא אצל טכנאי סאונד. אני יודע, לא בדיוק הדמות הכי נוצצת לסיפור, אבל במקרה הזה, דווקא החיבה של טכנאי ההקלטה ראסל אלוואדו לציוד הקלטה וינטיג' הפך למאורע המחולל. אלוואדו, שעבד עם ד'אנג'לו על אלבומו הראשון, הציע לו להקליט את השני בקומפלקס אולפני ההקלטות "אלקטריק ליידי", והסיבות לכך היו פשוטות – אולפן ההקלטות הוקם ונבנה ע"י ג'ימי הנדריקס (הוא הספיק להשתמש בו רק 10 שבועות, לפני מותו) ובשנת 1972 סטיבי וונדר הקליט שם את צמד אלבומי המופת שלו, "Music of My Mind" ו- "Talking Book". זה כל מה שד'אנג'לו היה צריך כדי להפוך את זה לביתו המוזיקלי, ולגרור לשם את המפיק המוזיקלי של האלבום ומנהיג להקת הרוטס, קווסטלאב.
קווסטלאב הוא אדם סקפטי כמעט כמוני, אבל גם הוא התקשה להתעלם מהאווירה המיסטית של האולפן. ימי השיא של האלקטריק ליידי כבר היו מאחוריהם, והאולפן שראה את דיוויד בואי, הרולינג סטונז ו-AC/DC כבר התחיל לאסוף אבק, אבל העיצוב המעגלי של החדר המרכזי, מגוון החדרים הקטנים שניתן לטייל בהם והציוד הישן בעל ההיסטוריה הענפה קרץ לחנונים המוזיקלים, והם בתמורה הפיחו בו בחיים. קווסטלאב גרר לאולפן את חבריו לרוטס, את אריקה באדו ואת קומון, והשמועה על הקהילה המוזיקלית היחודית שנוצרה שם התפשטה בקרב אמנים נוספים.
האלקטריק ליידי הפך למקום בילוי של ממש, ומעבר לחברי הסולקווריאנס האולפן אירח גם את מוס דף וטאליב קוואלי, קיו טיפ, די.ג'יי פריימיר, רדמן ומת'הודמן, אאוטקאסט, לורן היל, ריק רובין, כריס רוק ואפילו אריק קלפטון. חלקם הגיעו להקליט והשאר סתם באו להאזין למוזיקה הקסומה שנוצרה שם. ריח וויד וקטורת התערבב, המוזיקה הוקלטה בכל שעות היממה ואנשים ישנו שם בשקי שינה כי לא רצו לעזוב. אחד האורחים הקבועים באולפן היה חתול בצבע חום בהיר שהסתובב בין האולפנים. החבר'ה קראו לו ג'ימי החתול, על שמו של הנדריקס כמובן, כמעיין בדיחה חצי רצינית הגורסת שרוחו של האגדה התגלגלה לגופו של החתול. ג'ימי היה חתול דעתן – אם הוא היה נשכב על הרמקול ומגרגר, ידעת שיש לך להיט; אם הוא מתמתח והולך, כדאי לעבוד עוד קצת על השיר.
כפי שאפשר להבין מהעובדה שהם הקשיבו לחתול, האווירה באלקטריק ליידי לא ממש היתה נוקשה. תהליך ההקלטות הייחודי של ד'אנג'לו נתן את הטון לאופן עבודתו של האולפן כולו – ד'אנג'לו היה מגיע לרוב בסביבות 6 בערב, וכולם היו אוכלים ביחד. אחר כך כל צוות האולפן, על המפיקים, הזמרים, הראפרים, הנגנים והטכנאים, היו נכנסים לחדר המנוחה וצופים בעותקי בוטלג VHS של הופעות ממיטב האגדות - פרינס, סטיבי וונדר, מרווין גיי, מייקל ג'קסון או אל גרין. הם ניתחו ביסודיות את ההופעה, ובסביבות 9 בערב היו נכנסים לאולפן ומתחילים לנגן ג'אם סשן בהשראת ההופעה, לפעמים מנגנים הופעות שלמות, עד הרגע שבו היו מוצאים ריף או ברייק שהדליק אצלהם נורה. מקצה החוט הזה הם התחילו לעבוד על שירים מקוריים עד 5 בבוקר. כשהסשן הסתיים, קווסטלאב נשאר לישון על הספה עד 10 בבוקר, השעה בה קומון הגיע לעבוד על האלבום שלו. בכל רגע נתון יכלת להיכנס לאולפן ולשמוע מוזיקה נרקמת בכל אחד משלושת האולפנים שבקומפלקס.
האווירה יוצאת הדופן היתה חברית במיוחד, אבל גם פורה במיוחד. כך, למשל, בדיחה בין חברים מצאה את עצמה באחד האלבומים: לקומון היה (ועדיין יש) שאיפות להפוך לשחקן, ובמשך כמה ימים הוא חפר לחבריו שהוא עומד לקבל תפקיד בסרט ההיפ הופרה "כרמן" לצד ביונסה. לבסוף, התפקיד נתפס על ידי לא אחר מחברו מוס דף. כשחזר לאולפנים בבושת פנים, ג'יימס פוייסר וקווסטלאב צחקו עליו כמו שרק חנונים מוזיקלים יודעים – פוייסר ניגן על הקלידים קטע מתוך "Bills, Bills, Bills" של דסטיניז צ'יילד, וקווסטלאב ליווה אותו עם פיסה מהשיר "Umi Says" של מוס דף. הבדיחה התגלגלה, וכמה דקות אחר כך בילאל נכנס לחדר והתחיל פשוט לשיר. הלעג החברי הזה הפך לאחד מהלהיטים הגדולים שלו, "Sometimes".
השירים שיצאו באותם הימים מאולפני אלקטריק ליידי נבעו באותה המידה מתחרותיות בריאה ומשיתוף פעולה יצירתי – ד'אנג'לו כל כך אהב את אחד הביטים שיועדו לקומון עד שהוא הסכים להחליף איתו ביטים, ונתן לו בתמורה את הביט שיהפוך ל-"Geto Heaven". באחד הרגעים המשעממים באולפן, קווסטלאב איתגר את דילה ליצור ביט מסימפול שהוא האמין שאין שום דרך להפוך לשיר טוב. דילה הפך את זה לקלאסיקה "Dooinit" של קומון. האתגר לעמוד ברף של השאר דחף את כולם למעלה, ערבב בין ההשפעות שלהם והוליד סאונד חדש שאמנם לא השתלט על ההיפ הופ, אבל בהחלט השאיר בו חותם. אין סיכוי שאמן כמו קנדריק לאמר היה מצליח לשלב ג'אז חופשי ביצירה שלו לולא הסאונד שנוצר אי שם רגע לפני המילניום בלב שכונת ווסט וויליג' בניו יורק.
כמו כל קולקטיב ראוי, גם הסולקווריאנס התפרקו בלחישה, אט אט. ד'אנג'לו נכנס להלם מהאופן שהמיינסטרים התאהב בו, ונעלם ל-14 שנים מתעשיית המוזיקה. ג'יי דילה הפך לאגדת היפ הופ, ואז נפטר ממחלת הזאבת כשהיה רק בן 32. ג'יימס פוייסר התצטרף לרוסט כמה שנים אחר כך בתור הקלידן, וקווסטלאב הפיק לקומון עוד אלבום אחד שנחשב לכישלון מסחרי ענק (אבל אלבום מופת בעיני אחרים, ואני ביניהם). אריקה באדו הפכה לעוד יותר אריקה באדו. שיתוף הפעולה המוצלח של הסולקווריאנס המשיך ברסיסים, אבל את השלם הגדול מחלקיו של ימי אלקטריק ליידי כבר אי היה אפשר להשיב.
יש הרבה מזל בסיפור של הסולקווריאנס, אין ספק, אבל הוא רק חלק קטן מהסיפור. אם יש מילה אחת שמרחפת מעל אותו קולקטיב, זו תהיה השראה. לא רק מכיוון שהמוזיקה שיצרו מעוררת השראה, אלא בעיקר מכיוון שהסולקווריאנס, על המפיקים, הזמרים, הראפרים, הנגנים והטכנאים, ידעו לספוג השראה מכל מקום שרק יכלו. השראה מימי המעבר בין הסול לפ'אנק, השראה מהרוח הפסיכודלית של ג'ימי הנדריקס, השראה מאלבומי המופת של סטיבי וונדר והשראה אחד מהשני. אפילו הקונספט הרופף של קולקטיב אמנים הגיע אליהם בהשראת קולקטיב ה-Native Tongues. הסולקווריאנס לא חיפשו את המזל, אבל הוא בהחלט הגיע אליהם כי הם התעסקו בעיקר בלחפש השראה.