בעידן שבו הראפ היה נוצץ מתמיד והכסף הגדול זרם נשפך על ראפרים כמו שמפניה, לייבל היפ הופ אחד שינה את כללי המשחק. עד שקרה הדבר הגרוע ביותר ללייבל עצמאי – הם הצליחו
לייבל ההיפ הופ העצמאי Rawkus Records היה הבזק קטן של גאונות. מפגש מרתק בין שלושה בחורים לבנים עם כסף, ראפרים פורצי דרך והרפתקנות מוזיקלית שהתאספו בדיוק ברגע הנכון להביא שינוי תרבותי קטן שיתגלגל למפולת מוזיקלית של ממש. הריצה של ראוקוס, בסך הכל 7 שנים אם מפרגנים, היתה פרועה, מוזרה ומלמדת במיוחד - לייבל עצמאי קטן שהפך לגדול מדי למידותיו. תעשיית המוזיקה אמנם עברה מהפיכות רבות בעשרים וקצת השנים שעברו מאז שהוקם, ולייבלים הם כבר חיות אחרות לגמרי, אבל אפשר ללמוד מהסיפור של ראוקוס המון על הסיכונים של הצלחה, על כוונות טובות וכסף גדול, ובעיקר – על מאחורי הקלעים של תעשיית המוזיקה. בשביל הקורס הזה לא צריך סילבוס או עבודות סמינריון, רק להביט מקרוב על משלושה אלבומים.
מחוספס להנאתכם
(Company Flow - Funcrusher Plus (1997
ראוקוס החלו במקום הכי לא צפוי ללידתו של לייבל היפ הופ – במסדרונות אחת מהאוניברסיטאות היוקרתיות בעולם, אוניברסיטת בראון שברוד איילנד. שני סטודנטים לבנים, בריאן ברטר וג'רט מאייר, התחברו סביב אהבתם לוו טאנג קלאן וראפ אלטרנטיבי והחלו לארגן הופעות עם ראפרים מקומיים. כשסיימו את לימודיהם הם עברו לבירת הראפ ניו יורק וזכו לתוספת מפתיעה בדמות חבר שהכירו באותה התקופה, ג'יימס מרדוק, שפרש מאוניברסיטת הארוורד במטרה להפוך לאיש העסקים שמממן את כל ההרפתקאה הזו. העבודה שהוא הבן של טייקון התקשורת רופרט מרדוק, שממוקם במקום ה-73 ברשימת האנשים העשירים בעולם.
כסף אמנם יכול לקנות לך אושר, אבל הוא לא יכול לקנות לך סטריט קרד, לכן הם פנו לראפ ומפיק צעיר בשם ג'ון פורטה, שהיה מעורב בסצינת האנדרגראונד הראשונית של שנות התשעים והפך למגלה הכישרונות הראשון של הלייבל. כמה שנים אחר כך הוא יעזוב את הלייבל כדי לעבוד עם הרכב יחסית אנונימי בשם הפוג'יז, וליצור איתם את הקלאסיקה "The Score". פורטה היה אחראי לכניסתם של ראשי ראוקוס לתוך אותה סצינת אנדרגראונד, והיה מי שהכיר להם את הרכב הראפ המשמעותי הראשון של הלייבל, קומפני פלואו.
הלייבל התמקד עד כה בהוצאות של תקליטי ברייק ביט וסינגלי 12 אינצ' של אמנים ממגוון רחב של סגנונות, החל מדראם נ' בייס ועד פאנק-ראפ ראשוני. אבל קומפני פלואו דרשו קפיצת רמה. המנהיג הלא רשמי של ההרכב אל-פי (שמוכר כיום כחצי מהצמד ראן דה ג'ולז) הוביל אותם באופן עצמאי לחלוטין להצלחה קטנה עם סדרת סינגלים מחוספסים במיוחד, אפילו ביחס לימים בהם הוו טאנג היו כוכבים. בעוד שמספר לייבלים רדפו אחריהם, הם בחרו ללכת לראוקוס משתי סיבות – ראשית כי הלייבל הסכים לכל הדרישות שלהם בנוגע לבעלות משותפת על ההקלטות, ושנית כי היה כיף לבלות איתם. משרדי הלייבל היו בלופט בטרייבקה הרבה לפני שהוא הפך לאזור יוקרתי, והאווירה בתוכם היתה של אזור בילוי מטונף בו יושבים, מעשנים וויד ומדברים על מוזיקה. לאף אחד לא הפריע שלדלת השירותים היה חור ענק במקום שבו אמורה להיות ידית.
האווירה החופשית התבטאה גם במוזיקה של קומפני פלואו, ששיחררו בשנת 97 את האלבום, "Funcrusher Plus", שהיה גרסה ארוכה לאי.פי שהוציאו לפני שהוחתמו. הכיתוב על עטיפת האלבום אמר הכל – "Independent As Fuck". זה אלבום עמוס ומסורבל, והסאונד המחוספס והאגרסיבי של קומפני פלואו השתלב באופן מצמרר עם ליריקס מורכבים ותבניות פלואו יוצאות דופן. סגנונו הייחודי של אל פי, אמסי כל כך לבן עד שהוא ג'ינג'י, הקרין על האלבום והפך אותו למעיין ראפ מסויט, לא קומוניקטיבי ומאוד מאוד יוצא דופן. וזה כל כך השתלם. האלבום הפך ללהיט קטנטן שמעבר להיותו קלאסיקת היפ הופ, עזר לראוקוס לעשות לעצמם שם והזרים לעברם שרשרת של ראפרים מחתרתיים שרק חיפשו בית שיבין אותם. כדור השלג הזה הוביל להוצאת האלבום/מיקסטייפ/אוסף "Soundbombing", שהציג כמה מהכשרונות החדשים שהם גייסו, למשל שני ראפרים אנונימיים בשם מוס דף וטאליב קוואלי.
ההצלחה מסחררת
(Pharoahe Monch - Internal Affairs (1999
שני האמסיז הצעירים הללו הפכו לנערי הפוסטר של ראוקוס – האלבום המשותף שלהם "Mos Def & Talib Kweli Are Black Star" ירד בגרון בקלות רבה יותר מזה של קומפני פלואו, שבנתיים בחרו באופן תמוהה לשחרר אלבום אינסטרומנטלי מוזר. שירי האלבום הפכו ללהיטים בקולג'ים, וזכו לחיבוק משדרני רדיו משמעותיים שעזרו להפוך אותם למוכרים גם בקרב קהל ההיפ הופ. זה לא היה פשוט, כיוון שבאותם השנים, רגע אחרי מותם של ביגי וטופאק, הבון טון של ההיפ הופ נשלט ביד רמה על ידי פאף דדי, שהפך את הז'אנר לנוצץ ומלוטש ומצליח מתמיד, אבל בו זמנית דיי חדגוני. מאזינים שפחות התחברו לסאונד המועדונים הזה נאלצו לחפש את הראפ שלהם במחוזות אלטרנטיביים, והצטרפו לתנועה המוזיקלית שהחלה לתסוס בראוקוס.
הקהל החדש וההצלחה המינורית עזרה ללייבל הצעיר לבנות לעצמו שם יציב ולגייס סדרה של ראפרים נוספים, הפעם עם כמה שמות לוהטים וראפרים מוכרים יותר. עדות לכך אפשר לראות בחלק השני של סדרת "Soundbombing", שלצד קטעים של חברי הלייבל הקיימים כלל קטעים של קומון, דיימונד די ואמינם הצעיר, רגע לפני שהתגלה ע"י ד"ר דרה. זוכרים שסטן ציין שהוא שמע שיר שאמינם עשה עם ראוקוס כדי להוכיח שהוא מעריץ אמתי? יאפ, זה. מצחיק שהשורה הראשונה של אמינם בשיר הזה מתארת אותו מרסס ביריות את פאף דדי. מעבר לכמה להיטים, האלבום הציג גם את ההחתמה החמה ביותר של הלייבל לאותה התקופה, חבר הצמד Organized Konfusion פרעה מונץ', שבחר בראוקוס עבור יציאתו לקריירת סולו בדיוק מאותן הסיבות שקומפני פלואו בחרו בהם – החופש המוחלט.
עם שק מלא בחופש ורף גבוה מחברו ללייבל מוס דף (שהוציא במקביל את אלבום הסולו הראשון והמיתולוגי שלו), פרעה שיחרר את "Internal Affairs" ותפס את כולם בהפתעה, ולא מהסיבות הצפויות. כן, היה שם את הפלאו הבאמת חד פעמי שלו, את ההתעמלות הליריקלית שאין שני לה ובאופן כללי מוזיקה אפלה יותר משהוציא עד אותו הרגע, אבל מה שתפס את כולם, גם את פרעה, בהפתעה היה הסינגל הראשון, "Simon Says", שהצליח מעל ומעבר לכל הציפיות.
זה היה הלהיט הכי גדול של פרעה ושל ראוקוס בכלל, שיר מפוצץ ודרמטי עם ראפ מסחרר ופזמון אגרסיבי שלא משחרר. גם ראשי ראוקוס הופתעו כשהשיר התחיל להתנגן במועדונים לצד הלהיטים מהמפעל של פאף דדי, וכשיצא הרימיקס עם רדמן, מתהוד מן ובאסטה ריימז כבר לא היה סיכוי לפספס את הלהיט. כשהדי.ג'יי המיתולוגי פאנקמאסטר פלקס ניגן אותו לראשונה, הוא ניגן אותו בלופ למשך שעה רצופה ברדיו. חברו ללייבל טאליב קוואלי אמר על הסינגל "הרגשתי כאילו כדור הארץ רועד מתחתי כששמעתי אותו". והוא צדק, כי לפחות בכל הנוגע לראוקוס, כדור הארץ באמת רעד.
בריאיון שקוואלי נתן לאחרונה בערוץ היוטיוב Drink Champs הוא מספר על הימים שאחרי הלהיט הגדול והשינוי שהביא איתו: "כשהתקליט של פרעה המנטרה של הלייבל הפכה מ- Independent As Fuck לבואו נכניס את השיר הזה לרדיו". מאותו הרגע הלייבל החל לעשות החלטות פרועות יותר במטרה להצליח. הם המשיכו להחתים אמני אנדרגראונד, אבל ניסו להפוך אותם לאמני מיינסטרים. "הם החתימו את קול ג'י ראפ אבל נתנו לו לעשות שיר עם ג'אגד אדג' (הרכב ארנ'בי). אני מניח שעל הנייר הגיוני אם אתה מנסה ליצור להיט רדיו, אבל זו לא דרך כנה לעשות מוזיקה". אחרי הלהיט הגדול, על פי עדותו של טאליב קוולי לפחות, האמנים בראוקוס איבדו את החופש היצירתי.
איכות משתנה
(Talib Kweli – Quality (2002
מאותו הרגע, ראוקוס נעו כתרנגולת בלי ראש, אבל עם שק מזומנים. הם ויתרו על הזדמנויות להחתים את אמינם, קומון ואפילו קנייה ווסט, אבל המשיכו להחתים אמני אנדרגראונד רבים, אפילו רבים מדי. הבעיה היתה שהם השאירו את האלבומים שלהם בהמתנה מסיבות שונות ומשונות. קוואלי סיפר על הראפר The Last Emperor למשל, שהוחתם בלייבל ונשלח להתאמן בחדר כושר במקום לסטודיו. הכסף לקידום אלבומים נשמר לכוכבים הגדולים, וכל השאר נאלצו להסתפק בשארית. במקום להוות אלטרנטיבה למיינסטרים הם החלו להתחרות על מקום בתוכו מבלי שהיו להם את הכלים הנכונים. להדביק לאגדת גנגסטה-ראפ אינטלקטואלי כמו קול ג'י ראפ ביטים באווירת פופ זו טעות של ילדים מתלהבים.
בקיץ של 2001 התרחש שינוי דווקא בצד העסקי. מסתבר שהחבר'ה בראוקוס לא ממש שמו לב לכספים, והיה בלגן בתמלוגים. חלק לא קיבלו כסף בזמן, חלק קיבלו הרבה יותר מדי. ג'יימס מרדוק נעזר במנהלי החשבונות של חברת ניוז קורפ, הבעלים של פוקס ניוז, סקיי ניוז והעסק העצום של אביו העשיר. במהלך חצי שנה הם סגרו שני סניפים של הלייבל (בלונדון ולוס אנג'לס) ופיטרו 60% מהעובדים של הלייבל. הם הפכו כמעט בן רגע מלייבל ששוכר אחוזה בהמפטונס כדי לארגן מסיבות עבור האמנים ללייבל קטן שנאלץ להתמזג עם חברת התקליטים הגדולה MCA.
אלבום הסולו הראשון של טאליב קוואלי, "Quality", הוא אחד האלבומים האחרונים שיצאו תחת שליטה מלאה של ראוקוס. ועם זאת, הוא סימן את השינוי. זה אלבום מעולה, שלא יהיו טעויות, אבל הוא היה כבר דומה יותר לסאונד של פאף דדי מאשר לזה של קומפני פלואו. גם ממנו היה להיט גדול, אפילו יותר מזה של פרעה מונץ' – "Get By", שהופק ע"י קניה ווסט עם סימפול של נינה סימון. הלייבל שילם 30 אלף דולר על הזכות להשתמש בסימפול, סכום משוגע באותה התקופה, במיוחד אחרי גל הפיטורים. אבל הבלגן שהתרחש במקביל לא נתן לאף אחד להינות מההצלחה. הלייבל כבר איבד את דרכו.
הבחורים הלבנים נשארו עם פחות כסף, ההרפתקנות המוזיקלית התפוגגה, הראפרים המשיכו הלאה, חלקם הצליחו וחלקם נעלמו לתהומות האנדרגראונד. הבזק הגאונות שהיה Rawkus Records הגיע לסיומו. השם עוד המשיך, אבל הסטריט קרד נעלם. יש הרבה מה ללמוד מהסיפור של הלייבל העצמאי, אבל אין מה להיות עצובים על לכתו. הוא הוחלף בעידן האינטרנט, שמוליד מיני-לייבלים ואמנים עצמאיים על ימין ועל שמאל. במידה רבה אפשר לראות את TDE בתור התיקון, לייבל שפועל עם מנטליות ראקוס ולא איבד את הצפון ברגע שההצלחה הגיעה. ומראקוס לא רק נשארה מורשת תרבותית, אלא קטלוג מוזיקלי משגע ומיוחד שנשמע רענן גם אחרי שני עשורים. לפעמים כל מה שצריך זה רק הבזק אחד של גאונות.