סרט הנטפליקס התיעודי "מי ירה בבוב מארלי?" מספק מבט נטול אמצעים למאחורי הקלעים, והקליעים, של אמן הרגאיי הכי מוכר בעולם. מי ימלל גבורות ג'מייקה?
אנחנו חיים בעידן של קריסת גיבורים - התמוטטות האייקונים וסמלי התרבות של המאה ה-20: ביל קוסבי, הדוד החביב עם הסוודרים, התגלה כאנס סדרתי; רובין וויליאמס, שהצחיק וריגש אותנו עד דמעות, התגלה כאדם דכאוני לאחר התאבדותו; אפילו דן מרגלית, האיש החמוד מ-"ערב חדש", מואשם בטרדות מיניות. העולם כפי שציירו לנו קורס לתוך עצמו ומרגיש כמו עולם על פי תהום בהנהגת מטורף עם פרוות בונה לבקן על הראש, שמאיים ללחוץ על הכפתור האדום בעזרת איבר מינו בכל רגע. ביף טנאן מ-"בחזרה לעתיד" ניצח, הטובים הפסידו.
דווקא בתקופה הזאת יצא בנטפליקס "מי ירה בבוב מארלי?" (במקור: "Who Shot the Sheriff"), סרט דוקומנטרי על אחת הדמויות המופתיות שהכרנו, אדם שעוד בחייו זכה למעמד של גיבור ולימים מרטיר - לא אחר מאשר רוברט נסטה מארלי, הלא הוא בוב מארלי זצ"ל - שם שמרוב גדולתו, מרחפת מעליו עננת קלישאה, עד לרמה שחלק מקוראי טקסט זה בוודאי יעלעלו וידפדפו הלאה, במחשבה: "אוקיי, בוב מארלי, גאנג'ה, וואן לאב. נקסט. שרנו Redemption Song בשרוואל בהודו סביב מדורה. היינו בפאזה הזאת". חלק יביטו במארלי, יראו את הקריקטורה שנותרה ממנו ויטעו לחשוב שזה הייצוג הממשי של האיש ויצירתו. חלק יחשבו שבוב הוא רק איזה ראסטה מחבק עם חיוך של סטלן נאיבי בעולם מט לנפול.
הסרט, בבימויו החד כתער של קיף דוידזון, מספק לנו מבט קר ואכזר לחצר האחורית של מארלי, והפעם ללא ניסיון גלוריפיקציה של בוב ושימור מעמדו הישועי, כפי שהיה בסרטים שנעשו בעבר. אם כי האלמנט הזה מתקיים בסרט ולא בכדי - הפעולות שמארלי נקט בהן כאומן היו גדולות מסך יצירותיו, גדולה ככל שתהיה. בוב נולד מתוך עוני מחפיר בעיירה פצפונת בהריי סיינט אנ'ס והגיע לקינגסטון עם אם חד הורית הישר אל תוך טרנץ' טאון - שכונת פחונים בלשון המעטה, מקום בו אפילו הכלבים מתי רעב, הביוב הוא הרחוב, קירות הבתים עשויים מיריעות פח גלי, אין מים זורמים, מקום שגורם לעזה להיראות כמו רשפון. בוב לא למד פסנתר בבית מהוגן במעוז אביב, הוא הגיע לחלוטין משאול התחתית, ובהיותו בן תערובת (אביו היה לבן קולוניאליסט שהיה נוכח נפקד לאחר לידתו, ואימו שחורה בת למשפחת עבדים), נחשב דירוגו החברתי של בוב הילד כמוקצה בחברת הגטו, שעיקרה שחורה.
הסרט החדש אינו מתמקד בביוגרפיה ליניארית שמספרת על צמיחתו כאמן, אלא דווקא במאחורי הקלעים והקליעים של התסבוכת הפוליטית בג'מייקה, בכביסה המלוכלכת שכל עיסוק בה נחשב עד לפני רגע קט לטאבו בחברה הג'מייקנית. בכל פעם כשניסיתי לדובב ג'מייקנים מבוגרים, מהדור של מארלי, על הפלונטר הפוליטי, הניסיון לרוב עלה בתוהו. הרוב שותק, ואלה שמדברים מספרים סיפורי זוועות על פיצול ופילוג בעם, על ימים של מלחמת אזרחים עקובה מדם, ששורשיה נטועים בימי הכרזת העצמאות הג'מייקנית ב-1962. מייסד המדינה הג'מייקנית העצמאית, אלכסנדר בוסטמנטה, הורה לצוד את כל הראסטמנים, Dead or Alive. זה הוא הנוף בו צומח בוב מארלי, אבל את זה לא תראו בסרט.
הסרט עוסק בימים שקדמו למופע "Smile Jamaica": ב-1972 נבחר המועמד משמאל, ראש מפלגת ה-PNP מייקל מאנלי, לראש ממשלת ג'מייקה. הראסטמאנים והאומנים תמכו במאנלי שהציע מעין תיקון היסטורי לרדיפה שחוו הראסטות בראשית מדינת ג'מייקה הצעירה. מאנלי, שהיה דמות שנויה במחלוקת (אך גם עם לא מעט צדדים חיוביים), החזיק במעין ברית מהודקת עם קובה והפגין תמיכה פומבית בפידל קאסטרו, מהלך שגרם לאמריקאים להסיר את תמיכתם בג'מייקנים ולמעשה יצרה רעב באי.
מאנלי הכריזמטי, כמעין נביא סוציאליסטי, סיפק בתגובה נאומים חוצבי להבות ששלהבו את העם הג'מייקני לשנס את מותניו, לסמוך על עצמו ולהתגבר על חוסר התמיכה האמריקאית בכוחות משותפים. הפוליטיקאי החל לאמץ מודלים קובניים, הן בחינוך והן בבריאות, אקט שהאמריקאים ראו בחומרה – הנה, בלב הים הקריבי, כשעה וקצת ממיאמי, נרקמת לה ברית קומוניסטית. לכן הממשל האמריקאי תמך באויבו המר מימין של מאנלי - אדוארד סיאגה מנהיג מפלגת ה-JLP.
מתוך הרעב, האימה והפחד החלה להירקם מלחמה אזרחית של ממש. מפלגת ה-JLP חימשה מנהיגים עממיים - ה"דונים" האזוריים - שיצרו מעין מיליציות או כנופיות אזוריות, על מנת לערער את כוח האחיזה של מפלגת ה-PNP. גם ה-PNP לא נשארו חייבים, והתחמשו אף הם, וכל העניין הפך למרחץ דמים שקיבע את שנת 1975 כשנה של מניין רציחות ואכזריות שאין לתאר. אולי בגלל זה האולפנים היו כל כך שוקקיי חיים ויצירה, כי מי שהסתובב ברחובות הסתכן בחטיפת כדור.
מארלי, כאדם תבוני החי על לוע הר געש, הבין שצריך לעשות מעשה גדול. הוא ראה את הפילוג שהפוליטיקה יוצרת ורצה להשכין שלום בין המחנות, לנסות להביא רוח של שינוי ובעזרת פילוסופיית החיים הראסטפריינית שבה האמין באדיקות, להביא תיקון במקום קלקול. בתור אמן של אמת, מארלי האמין בכוח יצירתו לשנות את המציאות, אמונה שאמנים רבים כיום איבדו למרבה הצער. הוא הציע לממשל לערוך מופע של שלום אשר יקרא "Smile Jamaica", בו יקרא לעם ולמנהיגיו להפסקת האש ברחובות קינגסטון מוכי המוות. הוא טען לא-פוליטיות ואי תמיכה באף אחד מהצדדים, אך עצם ההידברות שלו עם ממשל ה-PNP נתפס ע"י הצד השני כתמיכה בממשל. רצה לברך, יצא מקולל.
יומיים לפני המופע, ב-3 בדצמבר בדיוק ב-20:30,בביתו ב-"הופ רוד 56", נכנסו שבעה אנשים חמושים וריססו את כל יושבי ביתו במטח כדורים, מותירים את הנוכחים המקום שותתי דם ורק בדרך נס, ללא הרוגים. מה בדיוק קרה שם, מי היו האקדוחנים? מדוע רצו להתנקש בחייו של מארלי והאם זה היו ה-CIA? אולי זה בכלל היה תרגיל כיפה אדומה של ה-PNP? ואולי היה זה בכלל סיאגה ששלח את המתנקשים בעצמו? האם זהות המתנקשים הייתה ידועה למארלי עצמו? הרבה מהשאלות האלה לא זוכות לתשובה חד משמעית בסרט, האמת עדיין לוטה באפלה ואין באמת מסקנות חותכות, אבל הסרט בהחלט מספק סברות מתקבלות על הדעת.
בוב מארלי שרד את הפיגוע, נתן הופעה היסטורית ב-"Smile Jamaica" וחתך לאנגליה איפה שהיה יותר בטוח. לימים, ההיסטוריה תזכור אותו כגורם מאחד אשר הצליח, לכאורה, לגרום ליריבים פוליטיים מרים ללחוץ ידיים במסגרת מופע שהתקיים שנתיים אחר כך, "One Love Peace Concert". ג'ייקוב מילר, סולנה של להקת Inner Circle, אפילו הביא את מנהיגי הכנופיות, הדונים הבכירים ביותר, ללחוץ ידיים. אבל מה אתם חושבים שקרה, ששלום שרר על האי עד עצם היום הזה? בוב מארלי מת לו בנחת בידיעה שהשכין שלום? הלוואי. מארלי נפטר כאדם שבור לב. העם הג'מייקני, שכל כך אהב ורצה לראותו מחלים מתחלואי הפוליטיקה והמלחמה השבטית, קרע למארלי הקדוש המעונה את ליבו הטוב. הוא באמת אותה דמות ישועית שנצלבה על מזבח הניסיון להביא שלום בחברה שסועה. כמה חבל.
כיום אומנים לא מקריבים את עצמם על שום מזבח אידיאולוגי ולא קופצים אל תוך האש להושיע את הנשרפים. לעיתים הם עשויים לגעת בנושא נפיץ, למשל שאלות גזע וזהות באמריקה (כדוגמת This is America או The Story of O.J) וכולנו נזדעזע ונהנהן שהאמירה חזקה ותיאור מצב הביש כנה ואמין. כי בעידן נטול אמירות, להגיד אמירה זאת כבר אמירה. כמו שאומרים בג'מייקה – " בממלכת העיוורים, אדם בעל עין אחת הוא מלך". אומנים פלסטיים יכולים לצייר על גדר ההפרדה ולפתוח בית מלון ברמאללה, ובאותה נשימה למכור עבודה בסכום שיכול להציל את עזה. בינתיים אותם אומנים יגרפו הון גרוטסקי, בזמן ששום שינוי ממשי לא נעשה. אולי עוד רכב מזראטי ועוד וילה עם בריכה נרכשו בלוס אנג'לס. שום אסיר פוליטי לא שוחרר בעקבות שיר או הופעה, והכל, כולל תחלואי החברה, הופך להיות רק עוד מטבע סחיר.