ארבעים שנה אחרי האלבום פורץ הדרך "מוסיקה", קשה לפקפק שהשפעה העצומה של צביקה פיק על מוזיקת הפופ הישראלית. איך האאוטסיידר הפך למיינסטרים בהינף שרביט?
"התקליט ׳מוסיקה׳ הוא תקליט פופ - ובתור שכזה הוא טוב מאוד. אין בו מוסיקה מתוחכמת או מורכבת, אך מי שמחפש דיסקו ישראלי מקורי ימצא אותו כאן"
י. קוטנר, 28.12.78
ארבעים שנה עברו מאז שיצא אחד האלבומים החשובים ביותר של ישראל בשנות השבעים - ״מוסיקה״ של צביקה פיק. זה האלבום שהקפיץ את המוסיקה הישראלית לשלב הבא - מהצבריות המחוספסת-מעודנת של שנות השבעים אל הסאונד הגדול, המנופח והראוותני של שנות השמונים. מסצינה מוסיקלית קטנה ומופנמת לתעשייה בעלת סטנדרטים של חו״ל (לפחות למראית עין). זו הזדמנות טובה לצלול לדמותו האניגמטית של האיש יותר מכל אחד אחר, אתגר את התרבות הישראלית השמרנית.
צביקה פיק תמיד נתפס כחייזר, כאאוטסיידר, כדמות אניגמטית ומוזרה. מצד שני, תמיד היה בו רצון להיות חלק מהקליקה הצברית. הוא נהג לספר איך היה עובר בתל אביב ורואה את בתי קפה השוקקים של הסיקסטיז, איך היה רוצה להיות חלק מהבוהמה התל אביבית, חבר של אריק איינשטיין. הבעיה היא שאצלו, זאת היתה גזירת גורל - הוא לא נועד להיות חלק מהם.
החוצן מפולין
הנריק פיק, יליד 1949 בפולין, למד כילד לימודים קלאסיים והיה עילוי בנגינת פסנתר. כשמשפחתו עלתה לארץ והנריק בן ה-8 הפך לצביקה, הוא המשיך בלימודים בקונסרבטוריון של רמת גן. צריך להבין את המרחק של הסביבה הזו משירי תנועות הנוער, החאקי הקצר והשירה בציבור. בזמן ששלום חנוך כתב מסכות לקיבוץ, צביקה פיק למד בבוקר בבית הספר וניגן בערב מוסיקה קלאסית. הוא היה מנגן שעות על גבי שעות, תחת חינוך אירופאי אדוק, ועם הזמן לימד את עצמו לנגן בגיטרה ואורגן. כבר בגיל 15 ניגן צביקה בלהקה בשם "ההדים" (בה ניגן גם מאיר פניגשטיין, לימים מתופף כוורת), אבל פיק לא שר, אלא רק ניגן בקלידים ובגיטרה. חבריו אמרו לו שהוא שר מצחיק, מהאף, ועדיף שישיר קולות רקע.
בשנים הבאות פיק יבסס את מעמדו בסצינה שכונתה "להקות הקצב" - להקות רוק מחתרתיות שהתמקדו בנגינת קאברים ללהיטים מחו״ל ומעט חומר מקורי, לרוב באנגלית. אבל גם שם פיק לא היה חלק מהחבר׳ה. הוא סיפר שהתחרות בין הלהקות היתה לבצע כמה שיותר להיטים בצורה כמה שיותר דומה למקור במטרה להשיג כמה שיותר הופעות, אבל בפועל היה מדובר בבני 15-16 שניגנו בצורה יחסית חובבנית, זמרים שלא ידעו לשיר באנגלית, והרבה אלתורים ולמידה תוך כדי תנועה. ופיק, שהגיע מחינוך קלאסי, שהיה יושב שעות על הפסנתר כדי לנגן באופן מושלם את צ׳ייקובסקי, לא מצא את עצמו באווירה החפיפניקית.
הוא המשיך לנגן ולהופיע, בעיקר כדי לסייע למשפחתו שהיתה בקשיים כלכליים לאחר מותו של אביו. זאת גם הסיבה שפיק שוחרר משירות צבאי, מה שתרם לפוזיציה המנותקת שלו מההוויה הישראלית וממה שנחשב אז למיינסטרים תרבותי. אחרי עבודה כקלידן בהרכב הטלסטאר והשמנים והרזים (שאיתם נכנס לראשונה לאולפן הקלטות), הקים פיק את להקת השוקולדה. בוגר ומפוכח יותר, הוא לקח את העניינים לידיים והכניס את החבורה למחנה אימונים ארוך שכלל חזרות אינטנסיביות עד לרמת נגינה מושלמת. לראשונה הוא היה בשליטה, והביא את הסטנדרטים שהוא הכיר מהאקדמיה, אל המועדונים שבהם ניגן. למרות זאת, זה נמשך מעט מאוד זמן, שכן ההרכב נקלע לקשיים כלכליים, שינה פאזה והפך להיות שלישייה (פיק, גבי שושן ושוקי לוי), שניגנה קאברים לשירי ארץ ישראל. כל זה התהפך כשהגיעה ההצעה לככב בגרסה הישראלית למחזמר "שיער".
פיק דווקא לא מאוד הזדהה עם "שיער". הוא סיפר שהמפיקים ראו אותם כליצנים, עם שיער ארוך ובגדים צבעוניים, אבל הוא הבין שעל ההזדמנות הזאת לא כדאי לו לוותר. ואכן, המחזמר הפך אותו לאליל נוער, עזר לו לחתום על חוזה בחברת CBS ולהוציא אלבום ראשון (״זוהי הדרך שלי״). הוא די הסתייג מההתעקשות להכניס לאלבום שני להיטים מתוך "שיער", ולא כל כך הזדהה עם חלק מהחומרים באלבום. הוא הרגיש שחברת התקליטים מתעקשת למתג אותו כילד פרחים, בזמן שהוא כבר לטש עיניים לגלאם רוק ובעיקר לדייויד בואי. ואז פיק עשה מהלך שהיה כמעט בלתי ייאמן לתקופה - הוא שבר את החוזה עם CBS, אסף כסף ונכנס לאולפן. לבד, ללא חברת תקליטים או אמרגן. אמן אינדי ב-1972.
התקופה הזאת, שבה פיק לא היה מחויב לאף לייבל ועבד לגמרי לבדו (האלבומים אמנם הופצו בחברת ׳קוליפון׳ אבל פיק הפיק אותם בעצמו), נמשכה עד 1978 ולמעשה, עד הוצאת ״מוסיקה״. במהלכה הוא הוציא ארבעה אלבומים, שני אוספים, יצר פסקול לסרט וגיבש לעצמו זהות מוסיקלית מרתקת ושונה מכל מה שהיה סביבו. כמו בילדותו, הוא עבד ולא ויתר עד שהגיע לתוצאה המושלמת מבחינתו, אבל האישיות התזזיתית שלו הכתיבה את אופי האלבומים: משלבים בין גבוה לנמוך, בין הומור לרצינות תהומית, בין מוסיקליות מתפרצת לטראש, בין רוק׳נרול לדיסקו, אלקטרוניקה ועיבודים תזמורתיים.
ילד חוץ
מעניין לבחון את התקופה הזו בחיי פיק על רקע המוסיקה הישראלית המתפתחת של 72 עד 78. שנים מכריעות במוסיקה, בציר אריק איינשטיין ושלום חנוך-אחרית הימים-כוורת-קצת אחרת-מתי כספי-תמוז, שאכלסו את השדרה המרכזית במוסיקה הנחשבת של התקופה. ולצידם, המוסיקה המזרחית המחתרתית, הפופ של פסטיבלי הזמר, ושירי ארץ ישראל שעדיין נחשבו למוסיקה הישראלית הלגיטימית ביותר.
אצל צביקה פיק, הילד שניגן באך בערב ורולינג סטונז בלילה, אף פעם לא היתה חלוקה כזאת. רוב האלבומים שלו משנות השבעים הם מישמש בלתי אפשרי של ז׳אנרים שלא אפשרו לקטלג אותו בשום צורה. בתקליטי המעבר האלה, עד הוצאת ״מוסיקה״, אפשר למצוא את קטע הדיסקו הראשון שנוצר בעברית בדמות ״הרקדן האוטומטי״, את הבלוז של ״בין האצבעות״, הרוק׳נרול הסוער של ״מה עכשיו״ או ״רינה טיל״, את פסטיבל סן רמו ב-״את השתנית״ (שאפילו זכה לגרסה באיטלקית), את עיבוד המיתרים השאפתני של ״אני אוהב אותך לאה״, ״שמע ישראל״ מהפסטיבל החסידי, הבלדה הארץ ישראלית ״פרפרה״ ואפילו קאברים ל-״מי יתנני עוף״ ו-״שיר הקטר״. וכמובן - הפרסונה. צביקה פיק היה דמות שלא נראתה בארץ קודם.
אם ב-״זוהי הדרך שלי״ הוא מופיע בחולצה הודית-היפית, כבר באלבומו השני ״פיק״ הוא מצולם ללא חולצה, צבוע בכסף. למעשה כמעט על כל אלבומיו הוא מופיע בפוזה שנראית ראוותנית עם לבוש שנתפס אז אנדרוגיני, צעקני וחייזרי. ב-״אריך נגן מספר 4״ הוא מוקף בשלוש רקדניות עם לבוש מינימלי, ב-״מה עכשיו״ הוא לבוש מעיל אופנוע כתום, ב-״קליידוסקופ״ תמונתו משוכפלת על כל העטיפה הקדמית וב-״מוסיקה״ הוא עומד בחזה מתוח עם חולצה פתוחה ומיקרופון. זה היה שונה ומאתגר במדינה שמקדשת את הקיבוצניקיות הצנועה וגישת ה-״אל תשוויץ״, ובעיקר, את החבורה על פני היחיד. צביקה פיק הלך הפוך, ושילם על זה מחיר, כי בזמן שהקהל אהב אותו, המבקרים ועיתונות המוסיקה עלבו בו, זלזלו בו וראו אותו כאפיזודה חסרת חשיבות. הוא מצידו, הפך למתוסכל מחוסר ההערכה, תסכול שילך ויגדל וילווה אותו למעשה עד היום.
בסדרה ״סוף עונת התפוזים״ הוא אמר את הדברים הטעונים הבאים: ״אני אף פעם לא קיבלתי הערכה כמו מתי כספי, שלא כתב יותר ממני, ולא הצליח יותר ממני.. אבל כשאומרים ׳צביקה פיק׳ אומרים מעריצות, אומרים בגדים מטורפים.. למה לא מוסיקה? זה העיסוק היחיד שלי". ואז, בקיץ 1978 - ימי הסכמי קמפ דייויד, זכיית מכבי תל אביב בגביע אירופה, אירוויזיון בישראל ופסטיבל נואיבה - יוצא ״מוסיקה״. מבחינה מסוימת, האלבום ריכך את יחס הביקורת לפיק. הוא כבר נתפס כיוצר לגיטימי, ובהתאמה אהבת הקהל עלתה על גדותיה עד כדי תופעות שטרם נראו בארץ: התעלפויות בהופעות, מכתבי הערצה, צביקה פיק מגיע להופעות באמבולנס כדי להתחמק מגדודי המעריצים.
באלבום הזה פיק החליט להיפטר מכל האלמנטים הפרומים מאלבומיו הקודמים. אין כאן בלדות סן רמו, שירי ארץ ישראל או קאברים, אלא קו מוסיקלי אחיד ומכוון מטרה - דיסקו-רוק מלא אנרגיה. בין אם בגרסת הדיסקו ל-״אהבה בסוף הקיץ״ (שהיה להיט כבר באלבומו הקודם, ״קליידוסקופ״, בגרסה יותר פ׳אנקית ופחות מסונתזת), ב-״מוסיקה (מעלה מעלה)״, ״אנדרמנדה אהובתי השותקת״ ושירי המשוררים ״שוב נתחיל מחדש״, ״לא אני״ ובעיקר ״נאסף תשרי״, שהוקלט בסוף 1977, והיה מעיין נקודת פתיחה לשלב הזה בדרכו של פיק.
נקמתו של הבן הדחוי
״נאסף תשרי״ מציג את הפרשנות של פיק לגל שירי המשוררים ששטף את ישראל. כבר מסוף שנות ה-60 ניסו מלחינים שונים לפתוח את ספרי השירה ולהתמודד עם טקסטים של רחל, לאה גולדברג, נתן אלתרמן ומשוררים מודרניים כמו נתן זך, דוד אבידן, תרצה אתר ונתן יונתן. לזה הצטרף "ערב שירי משוררים", שהפיקה גלי צה״ל החל מ-1972, אירוע מיוחד שאליו נקראו מיטב המלחינים של ישראל במטרה להתמודד עם טקסטים שלרוב לא נועדו להלחנה. צביקה פיק בעצמו נקרא להשתתף בערב שירי משוררים הראשון, עם ״צער אינו משאיר סימנים״ של נתן זך, אך הביקורות היו קשות במיוחד. מבקרי התרבות הזדעזעו מכוכב שיער ולהקות הקצב, מה שנקרא דאז ׳פְרֵח׳, שמעז לעלות על במה מכובדת כזאת ועוד לשיר טקסט כזה. מבקרת התרבות המיתולוגית הדה בושס כתבה שעצרה את עצמה מ״שלא לנפץ את התקליט למשמע גירסא וולגרית וקלוקלת זו״.
התקרית הזאת מסמלת את הניסיונותיו של פיק, הבן הדחוי, להיות חלק ממה שנחשב לאליטה התרבותית של ישראל. הוא אמנם בנה את עצמו במסלול מקביל לאותה אליטה, אבל כל הזמן ניסה להשתלב בה. הוא ניסה להציע שירים לאריק איינשטיין, הופיע עם זמרות כמו אילנה רובינא, ג׳וזי כץ, רותי נבון ויפה ירקוני, הלחין שירים לחוה אלברשטיין ואושיק לוי ועבד עם כותבים כמו יהונתן גפן ואהוד מנור. אך עדיין, הוא לא נחשב לאחד מהחבר׳ה ונשאר האאוטסיידר. התקשורת ראתה בו תופעה מוזרה, אבל לא התייחסה אליו כמוסיקאי לגיטימי.
ב״נאסף תשרי״ הוא הצליח ליישב את הסתירות האלה. להלחין שיר של משורר נחשב, לזכות במחמאות גם מצד המבקרים, ולחבר אותו לעולם הדיסקו והגרוב שעניין אותו. התגובות לשיר היו כל כך נלהבות, עד שפיק לא התאפק והוציא מיד אוסף שירים בשם ״שירי משוררים״, שבו הוא הקליט מחדש חלק מלהיטיו הישנים. ההצלחה של האוסף הזה שכנעה את CBS להחזיר אליה את פיק, וכך נסללה הדרך ל-״מוסיקה״.
שמונה שירים בלבד יש באלבום הזה, שכולו רכבת הרים שנוסעת במהירות מטורפת ולא עוצרת לרגע: ״אנדרמנדה אהובתי השותקת״ עם הגיטרות הדוקרניות, השילוב בין בלדה צ׳יזית לגרוב סוחף ב-״שוב נתחיל מחדש״, ״מעלה מעלה״ ההמנוני ובעיקר ״מרי לו״, עם הפתיח האינסטרומנטלי האימתני שמכנס יחדו את הדיסקו החללי של ג׳ורג׳יו מורודר, הסינתים האימתניים של קראפטוורק והרוק המתקדם של קית אמרסון. כל מה שצריך כדי לעבור לשלב הבא, ואל השלב הזה עברה כל המוסיקה הישראלית, בעיקר מצד הקהל.
גדול יותר, חזק יותר, נוצץ יותר
מה שרווח במועדוני השוליים, שבהם צביקה פיק צמח, הגיע גם לצוותא ובית החייל האשכנזיים והמנומסים. הקהל הצעיר של סוף שנות השבעים מתחיל להגיב אחרת להופעות, להשתתף אקטיבית, להיות חלק מהחוויה. לא רק לשבת ולמחוא כפיים. בסוף העשור, עם הרווחה הכלכלית והאווירה האופטימית ששורה, מופקים אירועים שמוציאים את האמנים מהמועדונים אל הבמות הגדולות - אירוע ׳עיר הנוער׳ ופסטיבל ׳נואיבה׳ בסיני. צביקה פיק הופיע בשניהם וגרר תגובות היסטריות בקנה מידה מקומי. למעשה, מעניין לראות איך כל הצליל הישראלי הפך להיות גדול יותר אחרי נואיבה.
בתחילת שנות ה-80 ישנו לפתע גל של אלבומים שנשמעים אחרת: ״רדיו חזק״ של תיסלם, ״24 שעות״ של בנזין, ״חתונה לבנה״ של שלום חנוך, ״במקום הכי נמוך בתל אביב״ של אסתר שמיר ואפילו ״קח אותי הביתה״ של גלי עטרי. מקצה לקצה, אמנים ישראלים מנסים צליל גדול ושאפתני יותר. הגרעין לצליל הזה לא נמצא רק ב-״סוף עונת התפוזים״ אלא דווקא ב-״מוסיקה״ המגלומני. אז זה נחשב דיסקו-פופ נחות לעומת הרוק׳נרול "החשוב", אבל כשמסתכלים על זה כיום, המרחק בין ״מרי לו״ ל-״יום שישי את יודעת״ כבר לא נראה כל כך גדול.
אבל צביקה פיק לא רק שינה את הצליל. בשנתיים המטורפות שאחרי ״מוסיקה״, בין הקלטת האלבום ״המראה״, הלחנת פסקול לסרט ״שלאגר״ והקלטת כמה להיטי ענק בין לבין, הוא סגר מעגל והשתתף בפסטיבל הזמר של 1979. צביקה פיק, שנזרק מערב שירי משוררים, נחת בבמה המרכזית של התרבות המקומית, מלווה כהרגלו ברקדניות, בגדים נוצצים ואיפור, וכך למעשה סלל את הדרך מפסטיבל הזמר המעונב אל הקדם אירוויזיון הצבעוני, ואל שנות השמונים הססגוניות.
בינתיים, אחרי סיבוב ההופעות המצליח של ״המראה״, ששבר שיאים חדשים של פופולריות והציב סטנדרט חדש להופעות בארץ מבחינת סאונד, תאורה, נגינה וגם תגובות הקהל, פתאום הכל נעצר. צביקה פיק ניסה להתחבר לניו וייב עם האלבום ״עכשיו״, ונכשל קשות. בשנים הבאות הוא ילך ויפסיק להיות רלוונטי, בזמן שההשפעה שלו רק הולכת ומחלחלת. המוסיקה של שנות השמונים נשמעת הרבה יותר מסותנזת, הרבה יותר ססגונית והרבה יותר מופקת. בקיצור, הרבה יותר צביקה פיקית.
פיק חזר לעצמו רק בשנות ה-90, בפאזה שהיא יותר פרודיה עצמית ובניית תדמית ״המאסטרו״ הראוותנית. המוסיקה הישראלית ניסתה להשיל מעצמה את הפיקיות, עם להקות הרוקסן של הניינטיז ושקיעתו של הפופ המקומי, אבל נדמה שממש בשנים האחרונות ישנה צמיחה מחודשת של הפופ המופק והקליט שזוכה לאהבת הקהל ולעיקום אף מצד המבקרים. כשאתם רואים את סטטיק ובן-אל, לבושים, מחופשים ורוקדים, עם הפקה מהודקת ומעודכנת להפליא של ג׳ורדי - אל תשכחו מי עשה את זה קודם.