לרגל 45 שנים לרגע שהוליד את תרבות ההיפ הופ, מתן שרון נזכר באותה מסיבה מיתולוגית, בהמגר הג'מייקני שהרים אותה ובאיך ברייק אחד נכון יכול להוליד מפץ גדול
אני זוכר בדיוק את הרגע שבו עמדתי במקום הלידה של ההיפ הופ. עמדתי מול הבניין הרחב שנמצא בשדרות סדג'וויק 1520, בן 18 הקומות ובעל 102 הדירות, ובראשי עברה רק מחשבה אחת: "זה הכל?". לא שציפיתי לאיזה בית מרופט בשכונת עוני קשה, אבל האזור היה כל כך שקט ונינוח. הרגשתי כאילו אני מאכזב את שני החברים שהתלוו איתי למסע הקצר ממנהטן לעבר האזור המערבי של הברונקס. איך הבניין הפשוט הזה אמור לייצג את התרבות הצבעונית שנולדה בו? היפ הופ הוא הדבר הכי קרוב לדת שיש בחיי, כך שזו הרגשה מעט מוזרה לעלות לרגל למכה רק כדי לגלות שם אבן רגילה ותו לא.
אבל האבנים הרגילות האלה, לבנים חומות שהיו אופייניות לבנייה בברונקס וברוקלין בשנות ה-60, ראו ברגע מכונן, לפני בדיוק ארבעים וחמש שנה. ב-11 לאוגוסט 1973 מהגר ג'מייקני בן 18, שעלה רק 6 שנים לפני לארה"ב, ארגן מסיבה קטנה בחדר הציבורי של הבניין (סוג של מקלט בקומת קרקע). קלייב קמבל, שידוע יותר בשמו קול הרק, לא ידע שהמסיבה הזו תיחקק בספרי ההיסטוריה. זו היתה בסך הכל מסיבת חזרה לבית הספר שנועדה לגייס כסף לקניית בגדים לבית הספר עבור אחותו של הרק. האחים שכרו את החדר בסכום של 25 דולר וגבו 25 סנט מנשים וחצי דולר מגברים. 500 הדולר שהרוויחו על המסיבה הזו, גם ממכירת אלכוהול מוזל שרכשו בסיטונאות, היו הערת שוליים בסיפור הגדול. כי באותה המסיבה נולד הגרעין שיגדל להיות תרבות ההיפ הופ.
יש כמה סיבות לכך שדווקא המסיבה הזו, במוצאי שבת, הצליחה כל כך. לקול הרק, או יותר נכון לאבא של קול הרק, היתה את אחת ממערכות הסאונד החזקות ביותר בניו יורק. בדומה לאופן שבו הג'מייקנים נהגו להתחרות בעולם עם ווליום מחריש אוזניים, כך גם הרק נהג להפציץ מוזיקה מהחלון של בניין הדירות שלו לעבר מגרש הספורט שהיה צמוד לו, והיום מתפקד כמגרש חניה. הוא גם ניגן מוזיקה שלא היתה אופיינית לדי.ג'יים של אותה התקופה - בעוד שרוב הדי.ג'יים מהמועדונים ניגנו להיטים, הרק ניגן את אוסף התקליטים של הוריו שכלל הרבה קטעי Fאנק ישנים, גרובים מחשידים ומעט קטעי סול נינוחים עבור הסלואו הנדרש. אבל מה שבאמת עורר את הקהל, והצית את התרבות, זו מילה אחת קצרה - ברייק.
הברייק הוא הרכב הדי.אן.איי של ההיפ הופ, התא הראשון שעמד להשתכפל, המפץ הגדול, והרק הוא האל שיצר אותו. אוקי, לא יצר, יותר כמו עשה בו כרצונו. בקצרה, הברייק הוא החלק בשיר שבו הזמר סותם את הפה ונותן לנגנים כמה תיבות לייצירת גרוב מהודק וכל כך רקיד עד שכל המסיבה היתה מאבדת את זה. בזמנו, קראו לזה "החלק של הגט דאון". שמעו למשל את הברייק המושלם בשיר "Give It Up Or Turn It a Loose" שמתחיל רגע לפני הדקה החמישית ונסו לא לזוז. הרק, שהבין שיש לו רגע שיא, החליט לעשות את הלא יעשה ולהתמקד רק בברייק. היום זה כמעט מובן מאליו, אבל בעבר די.ג'יים נהגו לשים תקליטים במלואם ובמקרה הטוב למקסס אותם לשיר מתאים עם הסיום. אבל הרק בחר לחבר ברייק אחד לברייק נוסף ולברייק אחר ברוטינה שקרא לה "הקרוסלה" (The Merry-Go-Round).
מעבר לכך, הוא השתמש בתרגיל קטן שכלל שני תקליטים זהים כדי לנגן שוב ושוב ברצף את אותו הברייק, יוצר למעשה קצב קבוע - מה שנקרא בימינו ביט. יצירת משטח מוזיקלי ללא מוזיקאי נתן את המקום למי שנחשב הראפר הראשון בהיסטוריה - קוק לה רוק. גם לה רוק עצמו יודה שהוא לא באמת ראפר, אלא יותר הייפ-מן. הרק נתן לחברו את המיקרופון, בדומה למסורת הטוסטינג הג'מייקנית, שניצל את ההזדמנות כדי למסור ד"שים לחברים, אחר כך כדי לבלף לקהל שיש רכב שחוסם את החנייה בחוץ ולבסוף, כשנגמרו לו השטויות, הוא התחיל לשנן סיסמאות קצביות שיזיזו את הקהל, כמו "Hotel, motel, you don't tell, we won't tell" (ששוחזר ושוכפל אחריו מאות פעמים).
הברייק, או הגט דאון, נתן מקום לעוד הרגל שיהפוך לאורך השנים לחלק מהותי בהיפ הופ - גטינג דאון. כלומר, לרקוד. בזמן שהברייק המוארך של הרק התנגן, הרחבה התמלאה ברקדנים שמאוחר יותר יקראו ברייק בויז, ואז ברייקדנסרז, אבל אתם כבר יכולים להבין את מקור השם. הרקדנים הלהיבו את המסיבה פי כמה, בעוד שקוק לה רוק משלהב את הקהל והרק נותן להם ברייקים בלתי נגמרים בקרוסלה שמזיזה את התחת. מה הפלא שהמסיבה הזו נחקקה בזיכרון הקולקטיבי?
אבל כשעמדתי מול הבניין רחב הכתפיים בצהרי יום חמים של קיץ ניו יורקי טיפוסי, לא שמענו ברייקס או רקדנים או את הקשקושים המבדרים של קוק לה רוק. אבל שמענו טוב מאוד את כביש האקספרס שחוצה את ברונקס כולה, וחולף ממש 500 מטר דרומית לביתו של קול הרק. אותו כביש שבנייתו נמשכה 24 שנים והסתיימה רק ב-1972, שנה לפני אותה מסיבה. אותו כביש שעליו אמר שנים אחר כך הארכיטקט והמתכנן העירוני רון שיפמן ש"חתך דרך ליבה של הברונקס, יוצרת חומה בין הצד הדרומי והצפוני". אותו כביש שהפך את האזור הגם כך עני לסיוט עבור דייריו, מוריד את מחירי הדירות, מרחיק משפחות לבנות לפרברים ומכניס במקומם מהגרים שיכלו להרשות לעצמם את המגורים. כן, בדיוק כמו התחנה המרכזית. עמדנו שם כמה דקות בעודי מנסה לעכל את מהות המקום בו אני ניצב בחוסר הצלחה מסויים. הצטלמתי מול הכניסה. אין לי מושג איפה התמונה כיום.
הלכנו משם באכזבה חלקית. כמה שעות לפני כן ביקרתי במדרגות ביתו של ביגי, וגם עשרים שנות ג'נטריפיקציה לא הצליחו למחוק את אפיון ההיפ הופ של רחובות ברוקלין. אבל על שדרות סדג'וויק, עם נוף העצים של נהר הארלם המפריד בין הברונקס למנהטן, הרגשתי כאילו ביקרנו בפינה נחמדה ושקטה של ניו יורק. רק כשצעדנו משם מזרחה, לתוככי הברונקס, הבנתי עד כמה הסתכלתי על זה לא נכון. זה הוא מקום לידתו של ההיפ הופ, אבל לא הבית שלו. רק כשהמשכנו לצעוד ברחובות ברונקס, ראינו את הפארקים שבהם נערכו מסיבות הרחוב, את הבתים שמאז הספיקו להשתקם, סוף סוף שמענו היפ הופ מהסביבה.
זה היה כשנה אחרי יציאת "Tha Carter III" של ליל וויין, אבל הראפר מניו אורלינס עדיין שלט במצעדים ושמענו אותו מכל חלון וכל מכונית. ופתאום הכל התחבר לי. התרבות שהחלה בבניין הדירות הפשוט הזה לא נשארה שם. היא זלגה לרחובות, ומשם לעולם. הופכת ילד שחור עם וייב חייזרי מניו אורלינס לכוכב, מביאה ילד ישראלי לטייל לצידו השני של העולם. שנינו מאמינים באותה הדת וסוגדים לאלים דומים. הדת הזו החלה לפני 45 שנים ורק התעצמה מאז ונגעה בחיים של כך כך הרבה אנשים. יש היפ הופ בכמעט כל מדינה בעולם ועל אף שיש קולות שמחרטטים שהיום זה כבר לא כמו פעם והתרבות מתה, אני יודע שיש היא חיה מתמיד. פשוט שימו את הברייק בלופ ותראו איך זה קם לחיים. זה הכל, אמן.
האזינו: ספיישל סימפולים שנולדו מהמסיבה של קול הרק