מתחת לאף של תעשיית המוזיקה קמה מיני תעשיה עצמאית שמציעה מוזיקה חקיינית במחירים נמוכים. תעלול שיווקי או העתקה בוטה, ה-Type Beat כאן כדי להישאר
כמה מהמוזיקאים הגדולים ביותר בהיסטוריה הם חקיינים. אלביס, סו קולד מלך הרוקנ'רול, חיקה את צ'אק בארי. הרולינג סטונז הם גרסה לבנה של מוזיקאי בלוז עליהם גדלו. ג'יי זי עדיין משאיל מביגי שורות, שנים אחרי שחיקה את התדמית שלו. אין אמנות מבלי רמה מסוימת של חיקוי. אבל באיזה שלב השראה הופכת לחיקוי ומאיזה שלב חיקוי הופך להעתקה? אנשי עזבונו של מרווין גיי תבעו לאחרונה את רובין ת'יק על העתקת השיר "Got To Give It Up" עבור הלהיט "Blurred Lines", וזכו ב-7.3 מיליון דולר על הדמיון לשיר המקורי. אבל האם מפיק של הקטע הזה, פארל וויליאמס, יוכל לתבוע מפיקים שיוצרים ביטים בהשראתו? לקרוא לזה קו מטושטש יהיה אנדרסטייטמנט.
ועם זאת, תעשיית ה-Type Beats רק פורחת בשנים האחרונות, ולא נראה שיש לזה סוף בעתיד הקרוב. ה-Type Beats, שבהעדר תרגום ראוי אפשר לקרוא לזה "ביטים בסגנון", הם ביטים שאמורים לחקות סגנון של מפיק מסויים או של המוזיקה של ראפר/זמר כזה או אחר. אם למשל חשקה נפשיכם משום מה בביטים רכים בסגנון דרייק, או טראפ אפל א-לה XXXTentacion, או בעצם כל אמן אחר, רק תוסיפו את צמד המילים Type Beat לשם האמן בשורת החיפוש ועולם שלם מוצע לפניכם – כמות כמעט בלתי מוגבלת של ביטים שנשמעים בדיוק בסגנונו של האמן/מפיק הנבחר.
הביטים האלה, ברוב המקרים, יוצעו לכם לקנייה אינטרנטית קלה. בפרטים של היוטיוב/סאונדקלאוד שמצאתם יצורף לינק, לרוב לאחת מפלטפורמות מכירת הביטים כמו ביטסטארז או סאונדקליק, שמציע מגוון אופציות לרכישת הביט, במקרה ואתם ראפר שמחפש מוזיקה לשיר חדש. יש מגוון דרכים לקבל את הביט, שנע בין קובץ MP3 פשוט ועד לקבלת ערוצי ההפקה וזכויות לשיחרור השיר, תלוי כמה אתם מוכנים לשלם. חמישים דולר יקנו לכם ביט בסיסי בסגנון [הכנס כל שם לכאן], אלפי דולרים פחות ממחיר ביט אצל מפיק בעל ניסיון סביר.
תאמינו או לא, יש מפיקים שעושים מתעשיית החיקויים הזו שכר מרשים ביותר. מכיוון שברוב המכירות המפיק שומר על זכויות למכירה חוזרת של הביט (תצטרכו לשלם המון עבור אקסקלוסיביות), באופן תאורתי הוא יכול למכור את אותו הביט להמוני לקוחות ולצבור קופה. אלו לא ביטים בהתאמה אישית שתפורים במיוחד לאמן, אלא יצור כמעט תעשייתי בסגנון מידה אחת מתאימה לכל. רק תבחרו את הסגנון שלכם, רכשו את המוצר ותקוו לא להיתקל ברחוב במישהו שלובש בדיוק את אותו הביט.
הפרקטיקה הזו רצה בעולם במהלך חמשת השנים האחרונות, וצוברת תאוצה נאה. למעשה, לאחרונה נתקלתי בחיקוי הישראלי לחיקוי הביטים. מפיק צעיר בשם עומר מרום יצר מספר ביטים בהשראת אמנים ישראלים – למשל "(Taazvi (Michael Swissa Type Beat" או "Yesh Li Kesef", שמחקה את סגנון צמד הטראפ יאנג בויז. זה מוזר לראות חקיינות מוצהרת שכזו בתוך הסצינה המוזיקלית הישראלית הקטנה. הרי ברור שהאמנים שהיוו השראה יתקלו במוצר, אבל למרום בן ה-17.5 זה לא מפריע.
"אני חושב שזה יותר מחווה מאשר העתקה", מספר מרום על הביטים שהוא יוצר. "בסופו של דבר ה-Type Beat נוצר מכך שמפיקים אהבו סאונד מסוים באלבומים מסוימים ורצו להישמע כמוהם. אני כל תקופה מגלה ראפר מסוים ושומע את הדברים שלו בלופים וזה תמיד גורם לי לרצות לעשות ביטים באותו הסגנון. השאלה האמתית היא, האם המפיק מחקה את הביטים המקוריים או שהוא משלב את הסאונד והוייב שלהם עם הסאונד והוייב שלו. טייפ ביטים הם ביטים לכל דבר. אל תתנו לשם לבלבל אתכם. פשוט כותבים את זה כדי שיהיה קל למאזינים למצוא את מה שהם מחפשים".
מרום הוא לא היחיד שטוען שקטלוג ביטים כ-Type Beats הוא יותר תרגיל שיווקי פלגיאט מוסיקלי. Taz Taylor הוא אחד מהביטמייקרים שנושאים בגאון את דגל הטייפ ביט. בערוץ היוטיוב שלו תוכלו למצוא ערמות של סירטונים שמתויגים כביטים בסגנון טראוויס סקוט, מיגוס, קנדריק לאמר, דרייק, פיוצ'ר, פוסט מאלון ועוד. כל וידאו מקודם עם תמונה של מושא החיקוי על רקע אדמדם והלוגו של טאז. לרוב הביטים שלו יש עשרות, אם לא מאות, אלפי צפיות. מי יודע כמה הוא מוכר. ובכל זאת, הוא מתעקש שהוא לא חקיין, אלא רק מפיק מקורי עם ראש מחוכם לשיווק.
במגוון ריאיונות שנערכו איתו, לאחר שנלחם במפיקים ישנים שזלזלו בהרגל, טוען טאז שכשהוא יוצר ביטים, הוא לא חושב למי לדמות את המוזיקה, אלא ההיפך. הוא שולח את הביט למפיקים נוספים מהתחום, ומתייעץ איתם למי הביט שיצר הכי דומה. אם למשל, זה יהיה ביט איסט-קוסט עם תופי בום באפ, אז מייד יתוייג בתור ביט בסגנון ג'ואי באדאס. למעשה, משם בכלל החלו כל תרגילי הביט טייפ.
כשלראשונה הוקמו פלטפורמות למכירת ביטים, אחת הדרכים לשדרג את יכולות החיפוש היו להצמיד תגיות מתאימות. אלו מילות קוד שמתאימות לחיפוש, כגון מילות אווירה, סגנון, תחושה או כל מה שיכול לעזור לתיאור. מסוג הדברים שלומדים בקורסי קידום באינטרנט. מהר מאוד, אותם מילות קוד אמורפיות כמו "מוזיקה לחורף" או "טראפ קשה" הפכו למדויקות יותר ברגע שהצמידו אמן מוכר כרפרנס. לפעמים פשוט צריך נקודה מוכרת כהתייחסות. ברגע שהמפיקים הצעירים הבינו שלהצמיד שם של אמן מוכר כרפרנס לביטים שלהם עוזר להפיץ את הכל, והרי אין רמאות בהגדרת ביט מקורי כ-"ביט כמו של", זה הפך לסטנדרט.
הסיפור הזה יכל להישאר באזורים המחורטטים של האינטרנט, חיקויי ביטים שנמכרים בגרושים לראפרים חסרי ניסיון. רק שלמציאות יש חוקים אחרים מהאונליין, וכמה מהביטים האלו הפכו בסופו של דבר ללהיטים. המקרה המוכר ביותר הוא הביט של הלהיט העצום "Panda" של דיזיינר, שהגיע עד לאלבום של קניה ווסט. Menace, המפיק שיצר את הביט, מכר אותו לדיזיינר ב-200 דולר, ואפילו לא זכר למי הוא נמכר. כשלפתע יצא השיר גילה המפיק להפתעתו שמה שהועלה תחת השם "Meek Mill-Ace Hood Type Beat", הפך למשהו אחר לגמרי מכוונתו והגיע עד המקום הראשון במצעד הבילבורד. זה לא המקרה המוזר היחיד. כשאייסאפ רוקי יצר את אלבום הסולו הראשון שלו, אחרי שכבר צבר שם לעצמו במגוון מיקסטייפים, הוא נכנס ליוטיוב וחיפש "A$AP Rocky Type Beat". בין מאגר החיקויים, הוא מצא ביט שאהב, שלבסוף הפך לבסיס של השיר "Fine Whine".
אז אם החיקוי הפך לדבר האמיתי, סימולאקרה הופכת למציאות, והכל מתערבב ומתבלבל, מה ההבדל בעצם? מה שונה ההשראה שמפיקי Type Beat לוקחים מזו של אלביס? בניגוד אליו, הם לפחות מוכנים לתת את הקרדיט למקור. וחוץ מזה, צריך לזכור שהיפ הופ הוא ז'אנר שבנוי על הקיים, בין אם זה השראה, מחווה או סימפול, חלק מהתרבות היא אמנות משוכפלת, ומתורגמת עם פילטר חדש. אמנות היא חיקוי וחיקוי זו אמנות. אנדי וורהול היה גאה לראות את מגוון תוצאות החיפוש של Type Beat.