הזהות הקווירית מצויה בגלאמור של הדיוות, אבל גם בכאב האפליה. גם בעולם המוזיקה ישנם ייצוגים מקוטבים ומורכבים של קוויריות – לצד הגאווה, תמיד קיים גם העצב. ניצן פינקו על נושאי דגל הכאב הלהטב"קי
בשנים האחרונות המוזיקה הקווירית, הטרנסג'נדרית, הלא-בינארית, הולכת ומתחזקת. מוזיקה שנעשית ע"י א/נשים שלא רוצים שישפטו את המגדר שלהם לפי החזות החיצונית וכאלה שמגדירים את המשיכה שלהם כאחרת ממה שנחשב "נורמלי". מאז גלי היציאה מהארון של אמצע שנות ה-90, וככל שהקהילות הגאות בעולם התחזקו בדרישות להכרה ושוויון, הזהות הקווירית מקבלת נראות פוליטית חזקה יותר. מגוון ההגדרות היום הולך וגדל וישנו חופש גדול יותר בהגדרה העצמית.
אבל לא באנו לכאן לדבר על חופש, אלא על עצב. הכאב הכרוך באופן בלתי נפרד בתהליך היציאה מהארון, והמלנכוליה שמאפיינת פעמים רבות את האאוטסיידריות, נמצאים גם במוזיקה של כמה מהאייקונים הלהט"ביים הכי מרימים. ג'ימי סומרוויל, הסולן של ברונסקי ביט, הוא הדוגמא המושלמת. הקול שלו מרחף ב-"Don't Leave me this Way" של the Communsrds, שהפך להמון סינת'פופ והרקיד דורות של הומואיות מאז האייטיז. מצד שני, הוא גם זה שמהרהר על הנראות ההומסקסואלית ב-"It Ain't Necessarily So" (קאבר לגרשווין) ומלא בכאב על הגירוש מבית הוריו ב-"Smalltown Boy".
הכאב הזה מחלחל גם למוזיקה הקווירית העכשווית. הנציג המרכזי ביותר הוא פרפיום ג'יניוס (מייק הדריאס). פרפיום הכה אדוות קטנות במים של האינדי האמריקאי עם שירי לואו פיי עדינים מאד, שבירים, חשופים לגמרי. הוא הקליט את האלבום הראשון על הפסנתר אימו, אליה חזר אחרי גמילה ארוכה מאלכוהול. הוא שר על הפחד מהעולם בשירים שנעים כמו רוחות רפאים ידידותיות אך מפוחדות. בשיר "Lookout, Lookout" מאלבום הבכורה "Learning", הוא מספר על גופתו של בריאן, שאף אחד לא יתגעגע אליו ובכלל לא הייתה לו משפחה, ובכך משרטט את הבדידות המוחלטת של אלו שהיו צריכים לבחור בין המשפחה לבין הזהות המינית שלהם. מאז, בכל אלבום חדש שיצא הוא קצת יותר בטוח בעצמו, אבל המלנכוליה אף פעם לא עוזבת. באלבום האחרון "No Shape", הוא משלב בין המנונים מעצימים (כמו "Slip Away") לבין שירי כאב כמו "Valley", בו הוא פונה אל מישל - בחורה שהכיר בקבוצת התמיכה של מכורים האנונימיים. "מישל, אני עדיין רוצה לוותר, אני מבין אם את ויתרת".
גם פרינסס נוקיה לא מפחדת להיות קווירית עצובה,(ואף אימו, להגדרתה). באלבום החדש שלה, A Girl Cried Red , ישנם שירים שהעצבות היא עמוד השדרה שלהם: למשל השיר "Little Angel", בו היא מתארת סיפור על ילד שהיא אהבה, שהתלבש כמו ילדה: "באיפור מלא ועם העקבים הגבוהים שלך, אמרת לעולם שאתה לא שם זין [..] ועכשיו אתה לא נמצא ואני מתגעגעת אליך, חבר, אני אחגוג ואני אעמיד פנים, כי אני יודעת שאני אראה אותך שוב". כמו אצל פרפיום ג'יניוס, גם אצל פרינסס נוקיה תמיד נשאר איזה המנון מעצים שמספק תמיכה: בשיר "Look Up Kid" היא נשמעת פחות טראגית לרגע כשהיא אומרת "אל תשכח שהחשיכה תמיד הופכת לאור [..] זה יהיה יותר טוב בלי שתשים/י לב בכלל!"
נציג נוסף של העצבות הקווירית הוא שמיר. נער הפלא של הלייבל XL לא הצליח להשאר עליז כמו שהם רצו לאורך זמן. האלבום האחרון שלו, "Revelations", היה האנטיתזה המוחלטת להרמות הכיפיות של תחילת הדרך. הוא נטש את הביטים בשביל גיטרה אקוסטית עגמומית, למשל בשיר "Stragiht Boys", שבו הוא מספר איך בגדו באמון שלו. שמות השירים באלבום מספיקים כדי להבין את הצער ששורה על האלבום: "Dead Inside", "The Things you Loved" ו-"Panic".
אבל נסיך העצב הגדול מכולןם הוא ככל הנראה serpentwithfeet. הנחש עם כפות הרגליים הוציא החודש את האלבום "Soil", שמוקדש להתמודדות עם אבל ואובדן. האמן הניו יורקי ג'וזייה וייס אמנם התפרסם בעיקר בזכות קעקוע הפנטגרם הענקי על המצח שלו והופעתו הפיזית המאתגרת, אבל אל תתנו לפוזה הקשוחה לבלבל אתכן. "Morurning Song" ירסק אתכן, ו-"bless ur heart" שחותם את האלבום יעטוף את הלב בעצב אינסופי, שכמו שקורט קוביין אמר, יש בו סוג של נחמה.
מלנכוליה ועצבות הן בלתי נפרדות מהחוויה הקווירית. הן מחלחלות דרך הקרקע ששתלו מוזיקאים כמו מוריסי ודיוויד בואי אל תוך האינדי העכשווי הלהט"בי. יש הרגשה שזו רק ההתחלה - רק עכשיו אנחנו מתחילים באמת לדבר על העצבות שכרוכה בשונות, מניחים לרגע בצד את ההרמות של מצעד הגאווה (שכבודן במקומן מונח) כדי להרגיש את כל הרגשות, מבלי לפחד.