שנים של שנאה למי שנודע כאליל הגיטרה, "אלוהים" כמאמר הגרפיטי הנודע לשמצה, לא התפוגגו גם לאחר צפייה בסרט התיעודי "אריק קלפטון: החיים ב-12 תיבות". בן טברסקי נשאר הייטר
האמת, אני לא סובל את אריק קלפטון. אני לא אוהב שום תו שהוצא תחת קריירת הסולו שלו, לא סובל את הקול שלו וחושב שעם כל הכבוד למהפכניות שבנגינה שלו, הוא מהר מאוד הפך לגיטריסט מיושן, תבניתי ומשעמם. הוא תמיד היה שמאלצי, אב טיפוס לכל מיני גיטריסטים שעושים קריירה מסולם הפנטטוני הבלוזי הנדוש, נוסח ג'ון מאייר. מצד שני, אני מאוד אוהב את Cream ואת Blind Faith, אני יודע לנגן שירים שלהם על הגיטרה ואני עדיין מודע לעובדה שמדובר בגיטריסט מהפכן שבזמן אמת – כן, הצדיק את הגרפיטי המפורסם: Clapton is GOD.
אבל משהו בקלפטון תמיד הפריע לי. מצד אחד הוא, כמו רוב הרוקסטארים של דורו, חיי חיים מסעירים בתקופות השיא (והשפל) שלו, יחד עם סיפור חיים יוצא דופן. קלפטון לא הכיר את אביו מעולם, נולד לאם בת 16 שחשב שהיא אחותו הגדולה, בעוד שחשב שסביו היו הוריו הביולוגיים. הוא ניגן בלהקות הכי גדולות של חצי האי הבריטי, כאלו שעיצבו את עולם המוזיקה לעד, גנב את אשת חברו הכי טוב, ג'ורג' האריסון, שקע בדיכאון, התמכר לסמים קשים ואלכוהול, איבד את בנו בתאונה נוראית, התפכח ובסופו של דבר חי חיים שלמים. אבל יחד עם זאת, עדיין משהו בקלפטון לא מצליח להתחבר אצלי.
אולי אלו מעריצי קלפטון לדורותיהם שתמיד הצליחו להלל אותו מעבר לכל פרופורציה, החל מאותו גרפיטי ועד ליום ההוא בכיתה ט' שחבר לכיתה נדהם שאני לא מכיר את Laila של אריק קלפטון והפציר בי לשמוע את השיר באופן מיידי. השיר הזה הוא, עד היום, אחד השירים השנואים עלי אי פעם. שיר שמעורר בי קונוטציה של שוטרים עם משקפי טייסים ושפמים מוגזמים. שיר שכל חובבי גיטרה, בין אם מדובר מבוגרים מרוטים או צעירים עם נפש זקנה, מדי ישלפו מהמותן בחנות גיטרות ויבאסו את האווירה. אותם מעריצים שכנראה לא התקדמו יותר מדי מאז 1976 בטעמם המוזיקלי, שבמקרה הטוב יאהבו מאק דמרקו, או משהו שמאלצי דומה.
אולי זאת העובדה שקלפטון המוזיקאי פשוט לא מעניין. כפי שציינתי, אני אוהב אותו עם Cream ו-Blind Faith, להקות עם אנשים מוכשרים נוספים כמו ג'ק ברוס או סטיבי ווינווד, שיכולים להוציא את המקסימום מיכולות הגיטרה של קלפטון וגם להסתיר את העובדה ש"אלוהים" לא כריזמטי בעליל על הבמה. הסולו של קלפטון כבר נשמע כמו עוד בלוז־רוק דהוי, מהסוג שמורים לגיטרה מלמדים את התלמידים שלהם, ובכך מכשירים עוד דור של גיטריסטים ללא דמיון.
אולי זאת פשוט העובדה שקלפטון הוא חתיכת בן אדם גרוע. חתר תחת חברו הטוב ביותר (גורג' האריסון) בשביל לגנוב את אשתו, התמכר לקוקאין, עבר מהקוק לאלכוהול, שחרר הצהרות גזעניות כנגד שחורים ומהגרים ולא ממש התנצל עליהם, אלא האשים את השפעת האלכוהול. ואם כל זה לא מפסיק, הוא היה צריך לכתוב את השיר המחורבן על בנו שנפל מחלון ביתו בקומה ה-53 בניו יורק, כי מסתבר שמי שהיה בבית לא יודע איך חלונות עובדים. הייתי בטוח שאבל מהסוג הזה יכול להוליד יצירות כנות וחזקות מאומנים באשר הם. לא אצל קלפטון, קלפטון תמיד חייב לשעמם.
אני זוכר שראיתי את דוקומנטרי על ג'ינג'ר בייקר, שכמו קלפטון, ניגן גם הוא ב-Cream ו-Blind Faith. זה היה דוקו מדהים. מעבר לעובדה שבייקר הוא חתיכת דמות עם חתיכת סיפור, הוא גם מוזיקאי חכם. גם אם באופן אישי מעולם לא אהבתי את התיפוף שלו, הערכתי את העובדה שבייקר תמיד השכיל להתפתח עם המוזיקה בתור נגן ולחקור מוזיקה מרחבי העולם, תוך כדי שהוא נשאר בן אדם בעייתי ומעניין. הייתי בטוח שקלפטון יקבל סרט דומה לשל בייקר, אבל לא, כלום.
קלפטון לא התפתח ממש בתור מוזיקאי, ונשאר עם אותה היכולת והסגנון שהוא מזוהה איתם. מצד אחד הוא לא החליד כלל וכלל, אך מצד שני הוא גם לא ממש כתב שירים טובים או חידש משהו מאז שהוא הוציא מוזיקה תחת שמו. הדוקו על קלפטון פשוט משעמם ומדכדך, שעתיים של תמונות סטילס עם קריינות עייפה של חברים, קולגות, בני משפחה וקלפטון עצמו, קצב איטי שמזכיר סרטים תיעודיים של הערוץ הראשון והתבכיינויות בלתי פוסקות על העובדה שהוא, כמו כל אדם שחי על פני האדמה, נדחה ע"י בחורה. רק שלא כמו רוב האנשים הוא כתב לאותה בחורה אלבום כפול מחורבן שבתוך האלבום הוא מתבכיין על אותה הבחורה שדחתה אותו. קלפטון המצטייר בתור אדם בכיין ומשעמם, וממש כמו המוזיקה שלו, זה לא מחדש לי שום דבר.