גם מרחק של יותר מעשור וחצי לא העלימו את נזקי רעידת האדמה המוזיקלית שהכתה בתרבות הישראלית עקב אינתיפאדת אל-אקצא. האלבומים המייצגים, התנודות התרבותיות ולמה המהפיכה, למרות הכל, לא שודרה בטלוויזיה
הדיסקו "שמח"
ב13 במאי 2000 התקיים בשטוקהולם האירוויזיון ה-45. את התחרות הוותיקה פתח אקט ששלחה מדינת ישראל, מי שאירחה את האירוויזיון בשנה הקודמת. לבמה עלתה רביעייה מוזרה למראה, עם תלבושות רטרו סבנטיז ושתי זמרות ליווי. הם שרו טקסט נונסנסי עם העמדה נלהבת ולקראת הסוף שלפו דגלים של ישראל וסוריה. הם לא נראו מוסיקאים מקצועיים, אבל דבר אחד אי אפשר היה לקחת מהם - הם פשוט נהנו מכל שנייה. אלה היו פינג פונג עם השיר שהפך בינתיים לעלבון - ״שמח״.
פינג פונג היתה למעשה אבולוציה של תופעת שוליים שבעבעה במשך כל העשור הקודם - מסיבות רטרו לשנות ה-60 וה-70, תלבושות אירוניות ומקומות בילוי מחתרתיים, שהניחו את היסודות לתרבות התל אביבית-היפסטרית של ימינו. אבל ההופעה של פינג פונג היתה סמל לתהליך נוסף, וחשוב יותר: הפתיחות וההתקרבות בין הזרם המרכזי לבין מוסיקה מחתרתית. בואו נחזור לרגע קצת אחורה.
בתחילת שנות ה-90 העיתונות רוממה ופיארה את ״הרוק הישראלי״ כמושג. הלהקות פורצות הדרך והמועדונים שצברו פופולריות כמו הרוקסן, הלוגוס וזמן אמיתי נתנו תחושה של התחדשות ורעננות. אבל כמו כל בועת הייפ, ב-1994 המועדונים נסגרו, הלהקות התפרקו, ובצל המצב הביטחוני הקשה הרדיו חזר להשמיע דברים עדינים יותר. רצח רבין קיבע סופית את תופעת "סוף שבוע רגוע" ועד היום מסומן, בצדק או שלא, כמכת המוות של הרוק׳נרול המקומי.
אבל מדינת ישראל מצטיינת בהדחקה, ולקראת סוף העשור, כשהפיגועים פוחתים ומפלס החרדה מתייצב, הרדיו חוזר להשמיע צלילים חדשים. אופטימיות חדשה התגלתה בדמות בחירתו של ראש ממשלה מבטיח בשם אהוד ברק, שמועות על מגעים לשלום עם סוריה, הסכמי ביניים עם הפלסטינים ואווירה כללית של מסיבת סוף המילניום.
בין 98 ל-2000 יצאו שורת אלבומים שמציגים צליל ישראלי חדש. לא "רוק ישראלי" במובן המחייב, אלא משהו שמשלב בין אנרגיה של רוק׳נרול למקצבי אלקטרוניקה, גרוב ומוסיקת עולם. זה התחיל עם ״אתה חברה שלי״ של ערן צור, ״ביקיני 2״ של חיים לרוז וקרני פוסטל ו-״נגיעות״ של ברי סחרוף. האחרון הכניס לרדיו שירים לא שגרתיים כמו ״החיים שממול״, ״לב שלם״ או ״עיר של קיץ״. שירים שמציגים צליל אוורירי, אלקטרוני במינון הנכון, קצת סמפולים, קצת סינתסייזרים ובעיקר משהו מאוד מרענן בנוף המוזיקלי של ישראל.
ב-99 זה הופך לשטף של ממש. אביתר בנאי לקח פנייה חדה מכתיבת השירים האישית והוציא אלבום ניסיוני ומופרע בשם ״שיר טיול״, שמטייל באזורי הטכנו והטראנס ונותן קול לצעירים האבודים שחוזרים מהודו ושקועים בחיפושי תשובות. במקביל, אסף אמדורסקי הביא את בשורת ההאוס עם ״מנועים שקטים״. למרות שגם בעבר אמדורסקי התנסה באלקטרוניקה לסוגיה, כאן הצליל יותר חד, מגוון, אפל ומסקרן. אם אביתר בנאי דיבר אל טיילי הודו, אמדורסקי מדבר מגרונם של בלייני תל אביב בשיא תקופת הקלאבינג. דור השנקינאים של האייטיז התחלף בדור צעיר ובועט, שהמליך עליו את שירזי ואת עופר ניסים, את אלנבי 58 ואת האומן 17.
טיפקס הפתיעו עם ״דיסקו מנאייק״ שהשפריץ יצירתיות לכל עבר, עם מוסיקה מרוקאית, טכנו, דיסקו, היפ הופ, סמפולים של שירי ארץ ישראל וקטעי מעבר מטורפים. קובי אוז וחבורתו הגיעו לשיא שלהם עם יצירת קונספט ארוכה במיוחד ומעוררת התפעלות, שעד היום נשמעת חריגה בקטלוג שלהם ובכלל במוסיקה המקומית.קובי אוז המשיך את התנופה עם הלייבל ׳לבנטיני׳ והאוסף ״דליקטס לאוזניים״, שהציג להקות כמו מרסדס בנד, נערי רפול, פישי הגדול והדג נחש. ׳נענע דיסק׳ הציגו את ״אוסף נענע מספר 4״, עם צמד ראות, אינפקציה, שרון רוטר ויאפים עם ג׳יפים. שבק ס כבר הצליחו עם ״בעטיפה של ממתק״, אבל ״כנען 2000״ היה האלבום שהתניע את תנופת ההיפ הופ המקומית, שתלך ותצבור תאוצה בשנים הבאות. הדג נחש היו הראשונים להצטרף עם ״המכונה של הגרוב״.
כמו שאפשר לראות, לא מדובר באמני שוליים אלא בדברים שקרו במרכז של המוסיקה. דברים שקיבלו חשיפה ברדיו ובטלוויזיה וחלחלו לכל בית. הצליל הישראלי של סוף שנת 2000 נשמע רענן מאי פעם. ואז הגיע חודש ספטמבר.
ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה - הלכה המדינה
״וזה עולם יפה ממש
וזה מזרח תיכון חדש
וזוהי יפו תל אביב
זה רק שבוע לא רגוע מסביב
וזאת בועה מאוד קטנה
וזה אני וזה אתה
זה לא זהב זה סתם נוצץ
וזאת בועה שאם תיגע היא תתפוצץ״
(״איך קוראים לאהבה שלי״ – יהודה פוליקר, מילים: יעקב גלעד)
שיחות השלום בקמפ דייויד נכשלו ביולי 2000. ראש הממשלה המבטיח, אהוד ברק, חוזר לארץ ומודיע: ״אין פרטנר״. ב-28 בספטמבר עלה ראש האופוזיציה אריק שרון להר הבית, ופרצו מהומות במזרח ירושלים. בימים אחר כך המהומות התפשטו מירושלים לשטחים, ומתחילת 2001 ישראל נשטפה בגל של פיגועי התאבדות רצחניים. רקע קצרצר שנדרש כדי להבין עד כמה ההלם ששטף את המוסיקה המקומית היה דרסטי.
אי אפשר לשדר את ״דיסקו מנאייק״ אחרי פיגוע. טיפקס מיהרו להתיישר והוציאו את ״יושבים בבית קפה״ בהפקת לו-פיי ביתית ובאווירה מהורהרת-נוסטלגית. כבר אין ״איפה הכפיים שלכם״, עכשיו זה רק ״מה לא עשינו, איפה טעינו, הלכה המדינה״. יהודה פוליקר הוציא את ״איך קוראים לאהבה שלי״ הקודר, אבל הוא חריג יחסית. רוב האמנים העדיפו להוציא שירים רומנטיים, נוגים, עדינים. כאלו שאפשר לשדר. ״כל הכוכבים״ של דוד ד׳אור, ״היא לא דומה״ של ארקדי דוכין, ״יומן מסע״ של אביב גפן ואריק איינשטיין, ״צליל מיתר״ של אייל גולן. הצליל ברדיו הפך להיות דק, מסונתז קלות, עם גיטרות אקוסטיות וסאונד חמים ונעים.
בסוף 2001 מגדלי התאומים קורסים, אחר כך מגיע הפיגוע בליל הסדר ומבצע ׳חומת מגן׳. שמות השירים הבולטים ברדיו בשנת 2002 אומרים הכל: ״דרכנו״, ״נדליק ביחד נר״, ״בוכה אל הקירות״, ״מלנכוליה אהובתי״. תחושת החורבן הכללית התנקזה לשלושה אלבומים כמעט יחידים בזרם המרכזי שהגיבו למצב ושיקפו את תחושת האימה והחרדה באופן ישיר.
רועד עליי הבית, אבל זה לא אני
"האחר הוא אלבום קונספט. לא במקרה יש בו פתיחה וסיום, לא סתם השירים מתחברים זה לזה כי זה "יפה" או "מתאים". זהו אלבום של מסע נורא. גם במובן של "נורא הוד" וגם במובן של קשה, לא נעים. לא כזה כיפי בין הרים ובין גבעות אלא מסע מפרך (תחושתית, ובהתאם גם מוסיקלית) שנפתח באופטימיות יחסית ויורד במהירות אל הדכאון המוחלט, אל החידלון והמוות. הנושא במסע הזה אינו חייו האישיים של סחרוף (שאני מקווה שהם טובים ומספקים) אלא מדינת ישראל נכון לימינו. אנחנו צועדים מדחי אל דחי, ממעידה למעידה, מאכזבה לאכזבה. פחד מלחמה, ניכור, זרות, רעש בלתי נפסק. מדיכאון לייאוש. סחרוף בתפקיד "האחר" (כמו דיוויד בואי החייזר) מדווח על המצב, אך גם לכוד, כמו רובנו, בתוכו".
(יואב קוטנר, מומה, 1.1.2002)
אחרי שהכניס למיינסטרים את הצליל הרוקי-אלקטרוני של ״נגיעות״, זכה בפרסים והפך לאמן מקובל ומוערך, ברי סחרוף לקח פנייה חדה והוציא את ״האחר״. אלבום קשה, מצולק, לא נעים באופן מכוון. לא אלבום מחאה אלא אלבום על אדם, ׳האחר׳, שעומד ומסתכל על העולם מסביבו, שהולך ומשתגע.
״האחר״ משקף את הבדידות של ימי האינתיפאדה. את ההסתגרות של כל אחד לעצמו, את הרחובות שמתרוקנים מהפחד, את הטירוף שמופיע על מסך הטלוויזיה, את העמדת הפנים שהחיים ממשיכים כשבעצם הם קופאים על מקומם, את הרצון להוריד ראש ולחכות שהכל יעבור.
״רועד עלי הבית
הסדק מדמם מהתקרה
הפחד בעיניים
והלב, הלב במזוודה
עשן מעל המים
השמש אפורה האור חסום
הרעש באוזניים
הזיעה שנדבקת לגוף״
(״רועד״ - ברי סחרוף)
ברי סחרוף גם השתתף בשני שירים מתוך אלבום נוסף שהגיב למצב - אלבום שהוקלט קצת אחרי ״האחר״, וניסה לשקף את התחושות בדרכו שלו. הדג נחש כבר קיבעו את מעמדם כירושלמים הציניים והמשועשעים של סצינת ההיפ הופ הצומחת. אבל באלבומם השני, ״לזוז״, גם הם לא יכולים להישאר אדישים למה שקורה סביבם.
״לזוז״ הוא האלבום המדויק ביותר שנכתב על התקופה המבלבלת והקשה של 2000-2003. הוא הוקלט באפריל-מאי 2002 ויצא לאור בתחילת 2003. אלו החודשים הקשים ביותר של האינתיפאדה, אבל הדג מסרבים להיכנע לדכדוך ויוצרים אלבום יצירתי, מגוון, מלא חיים ומופק לעילא. אבל בתוך כל שיר הם שותלים את המסר שלהם. הם מדברים על החרדה שעוטפת אותנו, על מוסר וצדק, על החיים שהפכו להיות מאזן סיכונים וחישובים, על המצב הכלכלי המידרדר, על הייאוש, על הנוסטלגיה, על חוסר המוצא.
השיר האחרון באלבום, ״זה לא אני״, מסכם את הכל. זה השיר היחיד ב-״לזוז״ שלא הפך ללהיט ולא הושמע ברדיו. הוא מוקדש לניר אביבי ז״ל, חבר של שאנן סטריט שנהרג בתאונת דרכים בעת שירותו הצבאי. שאנן אורז בשיר את כל הסיפור.
״זה לא אני, אומר הציבור הישראלי
שעדיין שולח את ילדיו לחזית
שלא שואל יותר מדי
כי הוא מזמן הפנים
שישראל קטנה מוקפת אויבים
שנשען מיוזע על מצבה בגליל
תר אחר חלקה נוחה מושלמת בשביל הגריל
שצופר בפקקים ומחטט באף
מציץ בכותרת ומעביר עוד דף
אז מי אשם במוות של ניר?
התשובה תישאר תמיד תלויה באויר״
(״זה לא אני״ – הדג נחש)
מאבד את הפאקט
רגע לפני שנגיע לאלבום השלישי ששיקף את האינתיפאדה, נתפוס טרמפ עם הדג לעיר הולדתם. ׳פאקט׳ לא היו הלייבל העצמאי הראשון בארץ, אבל הם הציבו סטנדרט חדש לכל נושא ה-DIY במוסיקה המקומית. תחילת הדרך של ׳פאקט׳ היתה עוד ב-1999, עם ה-EP הראשון של יאפים עם ג׳יפים, אבל החל מ-2001 החל יורם אליקים, איש חנות התקליטים ׳באלאנס׳ והאיש שהנהיג וניהל את ׳פאקט׳, להוציא כמויות אינטנסיביות של אלבומים. רובם ככולם של אמני שוליים במגוון סגנונות, וכמעט כולם מגיעים מירושלים. החידוש היה לא רק בהיצע אלא גם בדרך ההפצה. אליקים נהג להדפיס את הדיסקים בבית, לארוז אותם בעטיפת קרטון גנרית ולהפיץ אותם ידנית ובאופן עצמאי לחלוטין. לכך ניתן להוסיף את המוסיקה עצמה, שנוצרה לא באולפנים מקצועיים אלא לרוב באמצעים ביתיים. זו היתה תקופה שבה המחשבים הביתיים התחילו להיות משוכללים יותר, ונוצרו אפשרויות חדשות בתחום ההפקה. אבל היתה לכך סיבה נוספת.
ירושלים בשנים האלו הייתה חזית האינתיפאדה. כמעט בכל שבוע אירע בעיר פיגוע התאבדות. רחוב יפו הפך להיות אזור מלחמה, והיה פחד של ממש להסתובב ברחובות. היצירה העצמאית בעיר לא היתה פריבילגיה אלא הכרח. אנשים לא הסתובבו ולא הלכו להופעות, האמנים נשארו בבית עם המחשבים החדשים, ההדפסות וההפצה קרו מיד ליד, והכל התגבש לידי סצינה מחתרתית ומרתקת, שנהגה להתכנס במרחב המוגן של ׳באלאנס׳.
בבלוג ״הרחק מהמון מתהולל״ הגדירו את ׳פאקט׳ בצורה המדויקת ביותר: ״בלוז של גברים לבנים בודדים, כולם בני עשרים ומשהו, בעיר רפאים סגורה ונטושה, שהולכת ומתרוקנת מיושביה ורק הם נשארים מאחור״. מומלץ מאוד לראות את הסרט הדוקומנטרי Fact By Fact של רן אייזנשטט, שמתאר את האווירה החד פעמית של אותן שנים.
׳פאקט׳ פעלה עד שנת 2003, אז סגר יורם אליקים את הלייבל בקול ענות חלושה, עקב קשיים כלכליים. אבל הסאונד של ׳פאקט׳, על כל הגיוון והשוני שבו, מהדהד עד היום את ירושלים. הצליל של סגול 59, מורפלקסיס, יאפים עם ג׳יפים, פרויקט הגומיה, גלברט, פוריטנים צעירים וצ׳רלי מגירה. אליקים ניסה במשך זמן קצר להחיות את ׳פאקט׳ כתת-לייבל של NMC בשם ׳אודיו קולאז׳׳, ואז סגר גם אותו. מאז הוא לא חזר לעולם המוסיקה.
ההתכנסות של אנשי ׳פאקט׳ משקפת תופעה נוספת של ימי האינתיפדה: מות המועדונים. על אף שכתבה זו לא עוסקת בתחום הקלאב, אבל אי אפשר להתעלם מכך שמסורת הבילויים של סוף הניינטיז נעלמה כמעט לחלוטין במשך מספר שנים. זה לא רק הפיגוע בדולפינריום ב-2001, אלא גם התחושה הכללית שכל יציאה מהבית היא הימור. המועדונים הגדולים שהזכרנו קודם נסגרו בזה אחר זה, והרחובות התייבשו.
אבל לאט לאט נוצרה תרבות לילה שונה - אינטימית, קטנה, מחתרתית, כזו שמתנקזת למועדונים תת קרקעיים, בין אם למסיבה או להופעה. בשיר ״מאבד את הקצה״, מתאר קוואמי את התזזיתיות של חיי הלילה בתחילת המיליניום: ״הייתי שם, כשסגרו את הדינמו ופתחו את הסופהביט. כשפתחו את הקוסמונאוט וסגרו את הצופה ופתחו את הג׳ה פן, לבונטין 7. הייתי שם כשסגרו את הסופהביט ופתחו את קפה ברזילי. הייתי שם כשסגרו את ברזילי ופתחו את... ברזילי״.
לא מאוחר כי מחר יום חדש, זה הפינאלי
״אם תשאל אותי מי ימלל גבורות ישראל
מי - יחנך ת'דור הבא? כנראה אני
כחול לבן, מגן-דוד מגן עליי תמיד
יושב בבית, שובך ליונה, עלה של זית״
(״באנו חושך לגרש״ – סאבלימינל והצל)
הצלע השלישית באלבומי האינתיפדה הוא ״האור והצל״ של סאבלימינל והצל. הלך הרוח שבו שונה מכל מה שקורה בגזרת ההיפ הופ או בכלל במוסיקה המקומית - ימני, אגרסיבי, חזק, לאומני. לא המבט האישי והחרד של סחרוף, לא המבט הביקורתי-ציני של הדג. אפשר להגיד על סאב והצל הרבה דברים, וכולם יהיו נכונים, אבל הם חזו במדויק את הלך הרוח הציבורי לשנים הבאות. ניסיוניות ומחאה אאוט, פטריוטיזם אין.
כמו הדג נחש, גם אצלם יש להיטי רחבות כמו ״הפינאלי״, אבל היד שאוחזת בתליון עם מגן דוד על העטיפה אומרת הכל. סאב והצל לא באו לשחק. הם באו, כמו שהם אומרים, לחנך את הדור הבא. השנים הבאות היו מוצלחות מאוד לשני הראפרים חמורי הסבר, ו׳משפחת תאקט׳ שלהם הפכה ללייבל מצליח ומתוקשר ביותר.
מהצד השני, את המיינסטרים מאגף עידן רייכל והפרויקט שלו, עם אלבום שמותאם כמו כפפה ליד לימים ההם - רך, נעים, עם קצת מוסיקת עולם (לא מעט ברוח סצנת השאנטי) וגם מעט סלסולים. רייכל לוקח את המיינסטרים לשלב הבא, הפוסט-אינתיפדה. הצליל הרזה של 2001 הופך בסוף 2003 לצליל אורגני ומלא, עם פחות סינתים ויותר גיטרות. זה משתלב באווירה הכללית וברגיעה היחסית במצב הביטחוני.
המאפיין הבולט של התקופה היא עלייתו של ערוץ מוסיקה 24 ב-20.7.2003. יואב קוטנר היה העורך הראשי, והוא ניסה לאחד את הקרעים. לקחת את המיינסטרים הבטוח ולשכנע אותו לא לפחד, לקחת צ׳אנסים, לגוון את הצליל. קשה לזכור את זה, אבל בשנותיו הראשונות ערוץ המוסיקה ניסה לייצר תוכן אמיתי סביב המוסיקה הישראלית. קוטנר העיד שניסה לייצר פסיפס - שיר אחד רוק, שיר שני מזרחית, שיר שלישי פופ, שיר רביעי היפ הופ. הוא חשב שככה יקרב בין השבטים השונים, ויעזור לכל אחד להתחבר למשהו חדש.
אבל החברה הישראלית של 2003 כבר שונה וחסרת סבלנות. אנשים לא רוצים להתחבר. הם רוצים ריגושים מידיים, והרייטינג של ערוץ המוסיקה הולך וצולל, עד שנמכר לשידורי קשת ב-2008, ואת ההמשך כולנו מכירים. נוסיף לכך את העובדה שב-2004 נפטרים מוסיקאים ואנשי תרבות רבים באופן חריג: נעמי שמר, אריק לביא, עוזי חיטמן, נתן יונתן, אברהם דשא פשנל, צילה דגן. התרבות הישראלית נראית כאילו היא מסכמת את עצמה.
הצליל של הזרם המרכזי הולך ונהיה אחיד. קבוצה של בוגרי בית הספר רימון שוטפת את הרדיו, ולצידם יוצאי הטרנד הטרי - תכניות ריאליטי מוסיקליות. ובינתיים, באנדרגאונד, קורים דברים אחרים. מועדון הפטיפון תחזק עוד מתחילת המילניום ליינאפ מוקפד ונתן במה לשלל הרכבים צעירים ובועטים, שמקבלים ביטוי תקשורתי מאוד מצומצם (לעיתים דרך רצועת הלילה של ערוץ המוסיקה). הגל הזה התבטא בלייבל ״פאסט מיוזיק״, שעשה את הבלתי ייאמן והוציא תקליטי ויניל בתקופה שבה אנשים היו זורקים לרחוב תקליטים או מוכרים ב-3 שקלים את התקליט הראשון של הצ׳רצ׳ילים. סצנת הפטיפון מחד, וסצינת פאקט מאידך, הצביעו על תהליך שנוצר בימי האינתיפאדה ומחלחל עד לימינו - סצינת אינדי תוססת שמתקיימת ביקום מקביל לעולם המיינסטרים, שמשתקף בעיקר בפלייליסט של גלגל״צ.
המרחק בין האינדי למיינסטרים תמיד היה ניכר במוסיקה הישראלית. שנות התשעים נתנו צוהר למצב אחר, שבו סאונד ניסיוני והרכבי שוליים מוצאים את דרכם לכל בית. זו לא היתה ממש מהפכה. לכל היותר זה היה מרענן ושונה ונתן תחושה של משהו חדש. שנות האינתיפדה היו השעון המעורר של התרבות. או השעון המרדים. הן הזכירו לעם שחי על חרבו שלא כדאי לו להתרענן יותר מדי ולהתלהב יותר מדי, כי המלחמה נמצאת בכל פינה. גם היום, מי שמחפש משהו שונה ימצא אותו. אבל כל השאר - שרק ירגישו קצת נוח, בין מבזק למבזק.