הניו אורלינס בַּאוּנְס מדבק, מלהיב ותפס אפילו את דרייק, ריהאנה, פארל וויליאמס וביונסה. האם זה הז'אנר הבא שישתלט על המיינסטרים? ובכן, ברור שלא - וזו בדיוק הסיבה שכדאי להכיר את הז'אנר הצבעוני
דרייק הוא זיקית מוזיקלית דיי מסקרנת. מוזיקאי קנדי חצי שחור חצי יהודי שעושה מוזיקה אמריקאית למהדרין בהשפעת הראפ הטקסני, שבשנים האחרונות אימץ מגוון רחב של סגנונות, בינהם גריים, דאנסהול, טרופיקל האוס ומה לא. האמת, זה ניסוי מעניין – כוכב פופ שמספח סגנונות שוליים ומעביר אותם דרך הפילטר שלו לקהל המיינסטרים. גם הסינגל האחרון שלו, "Nice For What", משתמש באותו התרגיל כדי להגניב בהיחבא סגנון מוזיקלי שולי וייחודי. רוב מי שמאזין לסינגל אולי יוכה בסימפול הגס של לוריין היל או במסר הפמיניסטי, את שניהם דרייק דוחף למאזין בגרון ללא שום עידון, אבל מתחת ומאחורי אלו מסתתרת מחווה לתת-ז'אנר מקורי, מסיבתי ומלהיב במיוחד – ניו אורלינס בַּאוּנְס, או בפשוטת -מוזיקת Bounce.
כהרגלו, דרייק הוא לא מקורי במיוחד בבחירת התרבות שממנה ישאב, וכהרגלו, הוא הולך בצעדי ריהאנה. בעצם, הפעם זה יותר N.E.R.D. הסינגל המעולה "Lemon", בו ריהאנה עושה ראפ סוחף ואגרסיבי לצלילי הביט המקפיץ של פארל וויליאמס וצ'אד הוגו, יצא בדיוק לפני חצי שנה ומציג בעצמו אלמנטים של הז'אנר מניו אורליס. זה הוא לא שיר באוּנס קלאסי, ממש כמו השיר של דרייק, אבל שניהם מעוגנים בתרבות הצבעונית והמיוחדת של הבאוּנס, מוזיקה נועזת ומחוספסת, כמעט גולמית, שנולדה ממש כשם ששמה מרמז – להקפיץ את התחת. זוכרים את טרנד הטווירקינג? הכירו את החממה המוזיקלית שלו.
הבאוּנס צבעוני, חגיגי ומופקר ממש כמו העיר שממנה הוא בא. ניו אורלינס מוכרת בזכות המרדי גרא, מועדוני החשפנות, אוכל בעל טעם עוצמתי ומפגש תרבויות. הניו אורלינס באוּנס הוא כל זה ארוז לתוך פינת מועדון מיוזעת ב-3 בלילה, כשהאיפור נוזל ואף אחד לא שם זין על שום דבר חוץ מעל הדחף לרקוד. לא בכדי הכוכב הכי גדול של הז'אנר כיום, ולמעשה במהלך העשור האחרון, הוא דראג קווין צבעוני בשם Big Freedia – הקוויריוּת שלא היתה עוברת באף תת ז'אנר של היפ הופ נחגגת בגאון בניו אורלינס באוּנס. אומרים שפרידה מביאה את הבנות לרקוד, וכשהבנות רוקדות אז גם הסטרייטים מגיעים. סוג של אוטופיה מזופתת.
פרידה הוא השגריר הגדול של הבאוּנס בשנים האחרונות. השיר של דרייק נפתח עם סימפול של קולו העמוק, ובשיר "Formation" של ביונסה, שהיה מחווה אוהבת לניו אורלינס, פרידה קיבל מקום של כבוד. הוא מגישה באוּנס קלאסי, עם סאונד עמוס בס עם צעקות קריאות עידוד, פקודות ריקוד ולפעמים סתם שמות של שכונות בעיר הדרומית. לרוב, הצעקות הרפטטיביות הללו ישמעו דרך דיסטורשן של מיקרופונים מחורבנים. זה פחות או יותר חוקי הז'אנר. מבחינה מוזיקלית, הסגנון לא ממש התקדם לאורך כמעט שלושים שנות קיומו והסאונד הגרוע נוכח גם ב-2018, אבל כשכל המועדון רועד מרוב תחת, למי אכפת?
בניגוד לז'אנרים רבים שאוספים את השפעותיהם ממגוון מקורות, את הניו אורלינס באוּנס אפשר דווקא למקר לשיר אחד בודד שבאופן מוזר, לא מגיע מניו אורלינס. צמד הראפ The Showboys מקווינס ניו יורק היו הרכב ראפ לא ממש מוצלח. הם הוציאו שני סינגלים במהלך אמצע האייטיז והתפרקו בשנת 1988, דיי בצדק. אבל אחד מהסינגלים האלה, שיר בשם "Drag Rap", מצא את דרכו לדרום ארה"ב והפך ללהיט ענק בניו אורלינס, בערך שלוש שנים אחרי שיצא לראשונה וכשנה לאחר שהצמד התפרק. אף אחד לא יודע איך זה קרה. הראפ הבסיסי למדי לא ממש הזיז לאנשי ניו אורלינס, אבל הו כמה שהם אהבו את המקצב הזה. הוא סומפל לשיר אחד, ואז לשיר נוסף ואז כמעט כל פאקינג שיר בז'אנר.
אותו מקצב, שנודע בשם Triggerman Beat, הפך לאבן יסוד שמסומפלת או מרופררת ברוב שירי הז'אנר. רוצים הוכחות? האזינו שוב לסינגל של דרייק ותראו איזה מקצב צץ לרגע, מיד אחרי הפזמון האחרון. ב-"Lemon" הוא כבר מסתתר מאחורי וריאציה/מחווה הרבה יותר מתוחכמת, אבל כזו שעדיין מזכירה אותו מספיק. ברוב המקרים, הטריגרמן ביט יגיע בשילוב עם מקצב 808 דיי פשוט (לרוב זה יהיה ה-Brown Beat), וזה פחות או יותר הצליל של הז'אנר. לא המורכבות המוזיקלית הכי גדולה, אבל בסיס יציב לאלפי שירים ועוד יותר רימיקסים שנטחנו במועדונים הסליזיים של העיר הדרומית מאז ראשית שנות ה-90. אבל בעצם, לא הרבה מחוץ להם.
הניו אורלינס באוּנס, שוב – ממש כשם ששמו מרמז, הוא ז'אנר מוזיקלי מקומי. הוא לא רק נובע ופופולרי בניו אורלינס, אלא שם הוא גם נשאר, פחות או יותר. למעשה, התפוצה הגדולה ביותר של הסגנון התרחשה אחרי הוריקן קטרינה, כשתושבים ומוזיקאים מהעיר התפזרו ברחבי המדינה והביאו איתם את סגנון המוזיקה המקומי שלהם. הבאוּנס אמנם הגיע גם לאזורים אחרים בלואיזיאנה ומוכר, פחות או יותר, בקרב רוב מדינות הדרום, אבל ההצלחה שלו תמיד נשארה מקומית. ממש כמו מיאמי בייס, הבולטימור קלאב, השיקגו ג'וק ואפילו הקראנק של אטלנטה.
במידה ואף אחד מהשמות האלו לא אומרים לכם כלום, אז קודם כל אל דאגה – לא המצאתי אף אחד מהם. כולם סגנונות מוזיקליים מבוססי מקום, ובאופן ספציפי יותר מבוססי ערים, שהצליחו להחזיק סצנות יציבות לאורך שנים רבות (כולם החלו מסוף האייטיז/תחילת הניינטיז) ועל הדרך לאסוף קהל מעריצים נכבד, בעיקר סביב העיר ממנה באו. כל אחד מהז'אנרים מקודד בדי.אן.איי של העיר, מקורקע אליה ובמידה רבה, נידון להישאר בה. במהלך העשור הקודם, במקביל לפריצת ה-MP3, כל אחד מהז'אנרים המדוברים זכה לרגע התהילה שלו - שנתיים-שלוש בהם היה "הדבר הבא שיפרוץ". בראשית שנות האלפיים למשל, ליל' ג'ון הביא את הקראנק לשיא מסחרי חסר תקדים. זה התפוגג באותה המהירות שבה זה צץ. למעשה, החשיפה החדה והמוגזמת לקראנק דיי הרגה את הז'אנר.
הז'אנרים הללו, כמכלול, לא יצליחו לעבור לקהל הרחב. יש בהם משהו מקומי ומחוספס מדי לאוזן של ג'ו שמו ממרכז אמריקה, ובטח לזו של ישראל ישראלי מישראל. אבל בעזרת פילטר מסחרי, נגיד אמן פופולרי מאוד, נגיד סתם ככה שמות ראשונים שעולים לראש כמו דרייק, ריהאנה או ביונסה, הז'אנרים האלה יכולים לטפטף למיינסטרים. סוכני תרבות כמו דיפלו או די.ג'יי סנייק מצליחים גם הם לגשר בין הקהל העולמי לז'אנרים המקומיים בצורה מתוחכמת, והרבה פעמים בעזרת הגיבורים המקומיים. אלו הרגעים שבהם המיינסטרים לומד מחבריו המקומיים איך להיות מגניב שוב.
קשה לדעת מה יהיה הדבר הבא שממנו ישאבו כוכבי הפופ. הבאוּנס קיבל את ההזדמנות שלו להצלחה במיינסטרים בראשית המיליניום, עם הלהיט "Back That Azz Up" של ג'ובינייל או מהשירים של ליל' ויין, והתפוגג חזרה לעירו. עכשיו הוא מקבל הזדמנות נוספת, אבל ספק אם יהפוך להיות פרקטיקה מוזיקלית כפי (ששוב) חוזים נביאי שקר. מזל, כי הצלחה פתאומית של הבאוּנס כנראה תהרוג אותו משל היה קראנק. אבל לז'אנרים מקומיים יש מקום חשוב – הם מהווים כיסי תרבות שניתן להשאיל מהם, לעשות להם מחווה או מפעם לפעם להידבק לרוח המקומית הרעננה. כל עוד זוכרים שהם אמורים להישאר מקומיים, הם יישארו בחיים. עד אז, דרייק יכול לנכס לעצמו כמה ריקודי תחת שהוא רק רוצה. רק בבקשה שלא יגע שוב בלוריין היל.