לאורך הקריירה שלו הבמאי התמהוני הצליח לחבר באופן מיוחד במינו בין צליל ותמונה ויצר תערובת חושית בעלת טביעת אצבע ייחודית. בואו נדבר על האוזן של העין של לינץ'
"אני רוצה שתנגן את מלחמת העולם השנייה בשלושה חלקים: בהתחלה תהיה על האוניה, אז תתקדם אל חופי נורמנדי ואז תסתער על החוף. אוקיי, תתחיל". כך מצטט דין הארלי, טכנאי הבית של Asymmetrical Studio (אולפנו הפרטי של דיוויד לינץ' בלוס אנג'לס) את ההוראות שנתן הבמאי למתופף במהלך סשן הקלטות.
ואכן, לינץ' לא טורח לבזבז זמן על לנסות ולהסביר את עצמו למוזיקאים המשתפים איתו פעולה, בין אם זה להורות לטרנט רזנור לכתוב מוזיקה שתישמע כמו "נחשים שיוצאים מקופסה ורצים לך על הפרצוף" או להפציר בנגן הסקסופון אל רגני (Al Regni) לנגן "כמו חתיכות גדולות של פלסטיק". תיאורים שכאלה אמנם נשמעים תלושים מן המציאות, חסרי היגיון או הקשר שניתן להיאחז בהם, אבל דיוויד לינץ' יודע מה הוא רוצה – וגם כשמדובר במוזיקה, דיוויד לינץ' רואה מה הוא רוצה. ניתן לומר שיש לו צורה מסויימת של סינסתזיה: כשהוא שומע את הצלילים הנכונים, בראש של לינץ' מתעוררות סצנות שלמות, מפורטות ומדוייקות להפליא.
סרטו "קטיפה כחולה" חב את שמו לביצוע של בובי וינטון (Bobby Vinton) לשיר עם אותו השם. לינץ' אמנם העיד כי הוא מעולם לא אהב את השיר - אבל הוא עורר בו משהו. בעת שהקשיב לו הוא לפתע ראה "איך זה יהיה להתגנב לחדר של מישהי במהלך הלילה ולצפות בה. ובזמן שאני שם, אמצא רמז לתעלומת רצח". באופן דומה, מתאר לינץ' כיצד הוא ישב על הספה בסלון בביתו, האזין לרדיו ופתאום מתחיל להתנגן "אדאג'יו למיתרים" וכל הסיום ל"איש הפיל" החל רץ בראשו.
הקשר שלינץ' מקיים בין המוזיקה שהוא שומע לאמנות הויזואלית שלו הוא חזק ביותר. בספרו "לתפוס את הדג הגדול", כותב לינץ' כי "לפעמים אתה שומע איזו פיסת מוזיקה והיא פשוט מתחתנת עם הסצינה שבתסריט. כשאני מצלם, לעיתים קרובות אני אקשיב למוזיקה הזו באוזניות [...] זה נותן לך אישור שהדברים הולכים בדרך הנכונה, הקצב, התאורה. זה עוד כלי שעוזר לך ללכת עם הרעיון שלך ולהיות כן איתו".
כאשר צופים סרט של דיוויד לינץ', ישנן סצינות שלמות שנדמה שהן משרתות את המוזיקה לא פחות מכפי שהמוזיקה משרתת אותן. לינץ' יוצר סימביוזה מושלמת בין אודיו לויזואל, עד לנקודה שהשניים לחלוטין בלתי נפרדים זה מזה. דוגמה טובה לכך היא סצינת הפתיחה של "Lost Highway". נסיעה מהירה בכביש חשוך ומתפתל לצלילי "I'm Deranged" של דיוויד בואי ובריאן אינו. סצינת פתיחה אלמותית, שמכניסה אותנו היישר להלך הרוח של הסרט, כמעט מבלי שנשים לב – ובו זמנית מסוגלת לעמוד לבדה כקליפ מושלם לקטע האפל הזה של בואי.
כמתבקש, לינץ' שלח ידו גם לביום קליפים מוזיקליים. בין גירסה פחות פופולרית ל-Wicked Game של כריס אייזק (אולי כי לא כללה את דוגמנית העל הלנה כריסטנסן) לוידאו לשירים שלו עצמו, לינץ' גם ביים את Shot In The Back Of The Head של מובי, המתאר סיפור אהבה טרגי בין אדם לראש של אישה – הכל באנימציה פרי ידו של הבמאי בסגנון סדרת הרשת Dumbland, שעבד עליה בתקופה שלאחר Mulholland Drive.
לינץ', כאמור, תמיד שילב בין עבודתו הויזואלית לעבודה מוזיקלית. לעיתים הקווים בין שני העולמות הטשטשו, אך תמיד נראה כי הפן הויזואלי הוא זה שהנחה את הבמאי והתווה את כיוון ההתקדמות הכללי: גם אם לינץ' היה שותף מוזיקלי פעיל בהפקת האלבום "Floating into the Night" של ג'וילה קרוז, ניתן לומר כי הפרוייקט נולד מתוך שיתוף הפעולה בין השניים בקטיפה כחולה. על אחת כמה וכמה, שני שירים מתוך האלבום שומשו לאחר מכן ב-Twin Peaks.
עם זאת, בעשור הראשון של שנות האלפיים, נראה שההפרדה בין שני העולמות חוסלה לחלוטין. לינץ' הקים אולפן הקלטות פרטי, שיחרר אלבום רוק משותף עם ג'ון נף (John Neff) ואף פתח לייבל. ב-2011 הוא כבר שיחרר את אלבום הסולו הראשון שלו. כיום, דיוויד לינץ' הוא רב-אמן במלוא מובן המילה. במאי, מוזיקאי, סופר, אנימטור, צייר ואף מעצב רהיטים. כפי שאמר האיש עצמו: "עיצוב ומוזיקה, אמנות וארכיטקטורה – כולם שייכים זה לזה". אך ללא ספק, המוטיב הרכזי, השזור לכל אורך הקריירה שלו, הוא השילוב בין המנטלי לוזיואלי – דרכו המיוחדת לבטא רעיונות מופשטים בצורה שניתן לראות בעיניים.
ביום שבת (28.4) להקת Meuban תנסה תנגן בתדר על רקע הסרט "Eraserhead", יצירת המופת המוקדמת של לינץ', כחלק מ"סינמטיקה: פסטיבל פסי-קול חיים ומוזיקה ויזואלית".