שנים של עשייה לא עצרו או האטו את הכוח היצירתי שהוא רייסקינדר. יובל הרינג תפס אותו לשיחת שועלי אינדי מתבגרים ולמד מה גרם לו לרצות לצעוק
אני זוכר אותך עם אשכרה מתים לפני יותר מעשור, בסדנת אופניים בירושלים או משהו כזה, צעיר ושיכור, ציניקן ממעט במילים, סתור שיער ומוקף חבורה של ילדי פאנק שדופים. איזו השפעה יש לגיל על היצירה שלך?
"אין ספק שפעם הייתי יותר צעיר. קללת הנעורים, אני ילד נצחי. סתם, חס וחלילה. צריך לדעת להזדקן בכבוד. היום אני בגילאי השלושים ולכל דבר שאני עושה יש אימפקט עצום על העולם. ככל שאתה מתבגר לדברים שאתה עושה יש יותר משקל, זאת תכונה שאני אוהב. אם אני בן שלושים והחיים שלי מבוססים על מילים ולופים, זה אומר משהו אני מניח, יותר מאשר אם אני בן עשרים".
מה בסביבה הירושלמית שבה גדלת נתן לך את ההשראה או האומץ לקחת לידיים כלי נגינה, להקליט ולהופיע?
"אני פחות רואה את זה כאומץ ויותר כמו חיה שנדחקת לפינה. אתה חייב למצוא דרך להוציא דברים החוצה בסטייל שלך. זה עניין של צורך ושל חיפוש. להתחיל לעשות מוזיקה בירושלים בשנת 2000 זה כמו ללכת לכוכב נולד, רק הפוך. וגם, מוזיקה יכולה להיות מקום של חופש, של חשיבה אחרת, מקום שבו לא חייבים להיות מובנים כל הזמן. זה דברים שראיתי מסביבי ושמאוד קסמו לי".
אתה בוגר מוסררה. ספר לי קצת על המשיכה שלך לקולנוע ולעולם הויזואלי, ואיך אם יש חיבור בין משיכה זו למוזיקה שלך?
"קודם כל, לא אתיימר להגיד שאני בוגר מוסררה, כי לא לגמרי עברתי. יום אחד אני אולי אקבל דוקטור של כבוד. העולם הוויזואלי הוא העולם שהוא גם וויזואלי. אני אוהב להסתכל על דברים שהם קצת ככה וקצת ככה. כן, אהבתי מאוד ללכת לסינימטק בירושלים, הרבה ריחות. לפעמים אני מקשיב לאלבום וזה כאילו ראיתי סרט ממש טוב מתחת למים. הלוואי שתהיה את האיכות הזאת במוזיקה שאני עושה".
משהו שלא הרבה אנשים יודעים עליך, ושמחתי לגלות, זה שאתה חובב Magic The Gathering. אתה רואה קשר בין משחקי תפקידים לאהבה שלך למוזיקה? איזה אלמנט אתה משחק בדרך כלל?
"אני לא משחק אלמנט אחד ספציפי, אני אוהב לערבב חבילות. בכלל אני אוהב לערבב הכול. משחקי תפקידים זה של חנונים, אני בקטע של להיות ערפד. סתם. לשחק תפקידים זה תכונה מאוד מועילה לדעתי, לא רק למוזיקאים. אם אתה כל החיים משחק את אותו תפקיד, ההבעה של התפקיד תתקע לך על הפרצוף, וזה יהיה בעייתי. בגדול, רייסקינדר הוא פריק זה משהו שאני מרגיש בנוח איתו".
כאנדרדוג, ובתור מי שפעל כבר בימי ראשית ה"סצנה", אתה בטח שם לב להתמקצעות בשנים האחרונות - קורסי קידום ברשתות חברתיות, כנסי תעשיה, שואוקייסים בינלאומיים. מה לזה ולרייסקינדר? מה לדעתך ההשפעה של זה על אמנים צעירים?
"לפעמים כדאי להיות מקצוען, אבל לכל דבר יש זמן. אם הייתי עושה קורס התמקצעות בלהיות גולם, וכולם היו נרשמים ונהיים גלמים, הייתי עושה מלא כסף אבל לא היו פרפרים יותר. בקיצור, זין על פייסבוק, מוזיקה זה כוח טבע. אבל מה אני יודע, אני כבר זקן וגם יש לי פייסבוק (אבל לא אינסטרגם, פה אני שם את הגבול)".
הרבה שנים נעתי בעולם וחיפשתי זהות חדשה, עד שבסוף מצאתי את עצמי בתל אביב. לקח לי הרבה זמן לקבל את הקיום שלי פה כטבעי. אתה לעומת זאת תמיד נדמית לי כאחד שמקבל את הישראליות שלו מלכתחילה, שמרגיש בנוח כאן. תמיד רציתי לשאול אותך איך אתה עושה את זה. מאיפה השייכות הזו?
"להיות מוזיקאי בישראל ב-2018 זה חיים מאוד מעניינים והזדמנות לעשות אימפקט שאין לאחרים. אני לא חושב מה היה קורה אם הייתי נולד באנגליה. הלוקאלי זה האוניברסלי החדש. זאת טעות למחוק את הזהות, ההיסטוריה והמבטא שלך. זה מה שאנשים רוצים לשמוע, בכל העולם, בזה הם מתעניינים. וחוץ מזה, באופן כללי, אירופה וארצות הברית הם בעיני החלקים הכי פחות מגניבים של כדור הארץ".
גם אחרי יותר מעשור, לא אתה ולא אני מתפרנסים מזה ממש. איך אתה עדיין מוצא את הכוחות לעשות אלבום חדש? מה גורם לך לחזור שוב ושוב למלא את הדבר הזה שנקרא רייסקינדר בתוכן ועשיה?
"אני גיליתי שזה עושה אותי מאושר, ולכן אני עושה את זה. אין עוד הרבה דברים שאני יכול להגיד את זה עליהם, ואין לי משהו יותר טוב לעשות. חשבתי אולי להיות עורך לשוני. סתם, זאת שאלה די מהותית לקיום, אני אוהב לעשות מוזיקה מה אני אעשה. אני אוהב לבטא את עצמי ולדבר לקהל ולעשות עם הראש לפי הקצב ולפעמים לצרוח ממש חזק (שזה משהו שבעיה לעשות אותו בסיטואציה שהיא לא הופעה). זה הדברים האהובים עלי. בקיצור זה שטויות אבל זה גם לא".
אתה איש של מעט מילים, נונ-רוקסטאר. אבל על הבמה אתה משתנה מאד. מה הכוח של הופעה חיה עבורך? מה השתנה בחוויה הזו בשבילך בעשור האחרון?
"הקטע של הופעה חיה, להופיע, זה קטע מאוד חזק אם הוא נעשה בצניעות ובכנות. אני אוהב שיט לא צפוי, נראה לי שתמיד הרגשתי ככה. עכשיו אני אוהב להופיע, יותר מפעם אפילו. אני אוהב לראות אנשים ביישנים על במה אוכלים סרטים".
דעתי האישית היא שיש ריאליזם רב במוזיקה שלך. המטאפורות והדימויים אולי לקוחים מהאוויר ועלולים להראות אקראיים, אבל יש להם היגיון מציאותי מאד. מה במציאות הניע אותך בטקסטים של האלבום החדש? יש קשר בין השירים?
"המציאות והדמיון הם כמו הסלט והרוטב של הסלט, או יותר נכון אם הסלט היה גם הרוטב של עצמו. אני רעב. בכל אופן, אני מגיב למציאות, אין ספק לגבי זה. ומצד שני, צריך גם לדעת להגיד ל"מציאות" פאק יו. מה זה מציאות בכלל, שמישהו יסביר לי בבקשה. אתה שואל אנשים מה זה מציאות והם תמיד אומרים שולחן. שולחן זה לא המציאות. נראה לי שדוסטוייבסקי אמר שזה לא הגיוני לחשוב בצורה הגיונית, ואני מסכים איתו לחלוטין. אם אתה מה שנקרא "יוצר", מותר לך לרחף במציאות ולשבש אותה ולראות אותה כמשובשת ולעשות מה שבא לך".
בזמנו היית ילד מוזר עם סאמפלר מוקף בהרבה רוק. עבורי היה לך סאונד מאד ירושלמי, אם אפשר להגדיר דבר כזה. כמעט ספוקן וורד. איך זה התחיל?
"כשאתה מתחיל לעשות מוזיקה, אתה לא חושב על זה יותר מידי, אתה מוצא את הקול שלך. אתה מגלה שיש לך הרבה דברים להגיד ומתחיל לחבב את הקונספט של מיקרופון. ותוך כדי אתה חי, פוגש אנשים, מתאהב, משתכר, מתאסלם, הולך לאוגנדה, מפחד לפעמים, חוטף התקפי זעם, גם על חפצים, בקיצור החיים. אני חושב שלירושלים יש קטע של לגרום לך לצעוק".
אתה יוצא לטור עם להקה בפעם הראשונה בקרוב, אבל כבר עשית טורים לבד באירופה. מה אתה אוהב בסגנון חיים הזה? מה אתה מקווה להגשים?
"טורים זה לייפסטייל שבמידות מסויימות מתאים לי. זה לנדוד, להופיע המון, לפגוש אנשים חדשים ומקומות חדשים. זה להיות כלב, זה לא להתקלח, זה לאכול כל מיני דברים שונים ומשונים (ממממ אוכל של טורים יאם יאם). אבל זה מאוד אמיתי ומרגיש כמו הדבר האמיתי, אין יותר "חיי המוזיקאי" מזה. אני אוהב מאוד את פעולת "שבירת הגבולות" שיש בלצאת לטור. ישראל היא מדינה עם גבולות קשוחים ומדכאים בצורה קיצונית ויש שיאמרו גטו. הלוואי שהייתי יכול לעשות טור שמתחיל בקהיר, משם הופעה בסיני , אח"כ ישראל ואז עולים לביירות, דמשק ומשם – אירופה. גאדאמיט, איזה דיכאון פה. טורים זה לעשות אהבה עם העולם, סתם זה משפט היפי יותר מידי. וגם חשוב להגיד - צריך שיהיה בית לחזור אליו, כי זה היין והיינג של החיים. שיואו".
האלבום החדש נקרא "זועם ומהופנט". מאיפה הגיע הטייטל?
"זועם ומהופנט זה מצב. השם של האלבום צמח בצורה אורגנית מהטקסט. שתי המילים האלה קפצו החוצה וראיתי שהם מכילות בתוכן את כל הDNA שרציתי שיהיה בהם. אני מרגיש שלחפש שמות לאלבומים זה משהו שלא כל כך עובד. הקטע זה יותר לשכב בשקט בשקט, לחכות שהם יבואו ואז לתפוס אותם".
איפה אתה מקווה להיות בעוד עשור מעכשיו? אנשים כמוך לא ממש עושים דברים חוץ מדברים שהם אוהבים, אז לומר שאתה מקווה לעשות את מה שאתה אוהב לא יתפוס כתשובה. מה היית רוצה שישתנה?
"שאלה קשה, אלוהים יודע מה יהיה עוד עשור. אני מאוד רוצה לעשות סרטים וגם אולי אני אכנס לפוליטיקה".
רייסקינדר ישיק את אלבומו החדש בבארבי ב-7.4 יחד עם להקת הניו אייג' (אבישג כהן רודריגס, יובל גוטמן)