"If you've got to go, go with a smile"
The Joker-
הייתם מצפים שבעידן הנרקיסיטי שבו אנחנו חיים אנשים יידעו להפרד יותר בסטייל. להסתלק באופן שיחגוג את חייהם ויצרוב אותם בזיכרון. אנחנו לא מדברים על תזמון - כל אחד שיתזמן את הפרישה שלו כראות עיניו - אלא על הדרך שבה מבצעים את האקזיט. קחו לדוגמה את דן בן אמוץ. על אף חילוקי הדעות הבסיסיים ביננו לבינו בנוגע לגיל ההסכמה, הבן אדם ידע להפרד כמו שצריך. ארגן לעצמו מסיבת-לוויה בנוכחותו והפך לבלתי נשכח.
אחד שלמד מדן בן אמוץ כיצד לומר שלום הוא אוסקר אופרמן. בעצם, כשלוקחים בחשבון את הפרסונה האקספלוסיבית, ההדוניסטית, הכריזמטית והמסיבתית של אופרמן, לא נתפלא אם הוא למד ממנו עוד כמה דברים. בכל מקרה, ממש החודש הוציא אופרמן את ״Friends and Values״ - אוסף כפול (למעשה משולש, הוא מכיל 2 תקליטים ו-7״), שמהווה את לופ הסיום ללייבל WHITE אותו אצר וניהל ב-9 השנים האחרונות.
יש במארז הזה הכל - 10 קטעי האוס וטכנו שמקיפים את מלוא ספקטרום היצירה שעמדה בליבת הלייבל. כלומר מדיפ ומינימל האוס ועד טכנו שועלים ואלקטרוניקה ניסיונית. משתתפים בו כל הטאלנטים הקבועים של הלייבל - אוסקר עצמו, אדוארד, טריסטן, Vid Vai, ג׳והנס אלברט, מנואל פישר ועוד.
מלבד התוכן האיכותי האלבום מתהדר באריזה יפהפיה ומוקפדת ללא רבב - כמו כל הרליסים שקדמו לו. אופרמן, שלמד קולנוע ויש לו רקע בעיצוב, שם דגש על הצד הוויזואלי של WHITE ויצר שפה גראפית מובחנת ללייבל. בהתחלה על גבי עטיפת כל תקליט צולם פורטרט של המפיק שלו, אחר כך היתה סדרת הטקסטורות, אחריהן הגיעו האלבומים ולבסוף קולאז׳ים גיאומטריים. כולן היו מוצלחות מאוד.
האוסף של WHITE גדול, מלבד התוכן והאריזה המשגעים, מעוד סיבה: הוא לא משכתב את ההיסטוריה של הלייבל. הוא לא ״דה בסט אוף״, הוא הסאונד של הרגע מבית היוצר. אוסף שמאגד את המיטב מהקטלוג הקיים הוא אזור נוכחות לגיטימי כשמגיעים אל הסוף, לשלב הסיכומים. אבל אם יצא לכם לעקוב אחרי הכמעט עשור פעילות של WHITE אתם יודעים שזה לא אוסקר, וזה לא הלייבל.
כמפיק אופרמן מצליח תמיד - וזה כולל שני אלבומים, הרבה מאוד סינגלים ולא מעט רמיקסים - להיות פונקציונאלי ומרגש באותה מידה. עניין בכלל לא טריוויאלי כשעיקר התוצרים שלך הם האוס וטכנו מכוונני רחבה. וזה נכון גם ללייבל וגם לאוסף. פחות טהרני מפרלון, יותר שימושי מסמולוויל: WHITE תמיד הצליח לשלב את האסטטיקה המאובחנת של האלקטרוניקה הגרמנית העמוקה עם בשרנות, גרוב ותפישה אמיתית של הקלאב.
מי מכם שזכה לשמוע את אופרמן מנגן, יודע שככה הוא גם נשמע כדי ג׳יי - מסיבתי ומתוחכם באופן סינרגי. לא בכדי הוא מצא את עצמו מתקלט לצד מילייה המינימל הרומני באותה טבעיות שהוא עושה את זה עם חבורת אוסטגוט טון.
WHITE לא היה לייבל שאנשים ישבעו בשמו ולא הגיע למעמד מיתולוגי - הוא לא פרלון ולא קומקפט, לא פרסקריפשן ולא פלאנט אי, לא קלאסיק ואפילו לא ג׳וניור׳ס בויז אואן. לא היתה בו יצירה אפית, אלבום מופתי או קטע מכונן. אבל תמיד יש איתנו בתיק, לא משנה מה, שני תקליטים שלו ליתר ביטחון. ועכשיו יש עוד אחד.
מכיוון שאוסקר לא ערך אוסף מהמיטב של הלייבל, אנחנו עושים זאת במקומו. הנה טופ 6 קטעים של WHITE:
