מאחורי קלישאות של ראגיי, ראסטות ועננת וויד יש מסורת, דת והיסטוריה. צללו לעומק סיפורם של צאצאי העבדים בג'מייקה והרוח הייחודית שלהם
בצפון ג'מייקה, בסוף המאה ה-19, בעיר הקטנה סיינט אנ'ס ביי השוכנת בין הרים אל הים הקריבי, נולד מרקוס מוסייה גארבי. גארבי היה מנהיג שחור, מראשי הרעיון הפאן אפריקני, אשר החל לתת דרשות לגבי ה"בעיה השחורה ופתרונה". מעין בנימין זאב הרצל הגרסה הג'מייקנית, אם תרצו. גארבי דיבר אל צאצאי העבדים ששוחררו לפני כמעט מאה שנים - שחרור העבדים התרחש בג'מייקה בשנת 1834, ומרקוס גארבי החל להפיץ את משנתו בשנות העשרים של המאה ה-20. מרקוס דיבר על רעיון "החזרה לאפריקה", כאדם חושב ואינטלקטואל מבריק, הוא הביט על האנשים סביבו ועל מצב השחורים במערב וראה שהמצב נכון לימים ההם בכי רע. אין שוויון, אין עצמאות, אין שחרור מחשבתי מ-400 שנות העבדות והישועה לאותה העת, לדידו של מרקוס, היתה "חזרה לאפריקה" במובן העמוק של המושג.
מרקוס החל לדבר בדרשותיו על אפריקה: "הביטו אל המזרח, שם יוכתר המלך השחור והוא יהיה מושיענו". והנה, ב-2 בחודש נובמבר 1930 הוכתר באתיופיה – היילה סילאסי, ראסטפרי מקונן, שהיה לקיסר אתיופיה וראשה של הכנסייה האתיופית והוכתר בתור מלך מלכי המלכים, שליט השליטים, האריה הכובש של שבט יהודה, השילוש הקדוש ועוד כינויי הדר ומלכות. האגדה מספרת שראסטאפריי הוא מזרעו של דויד המלך ולפי המסורת נחשב לצאצא ישיר של שלמה המלך ומלכת שבא, מה שהופך את סילאסי למועמד לא רע בכלל להיות המשיח, גם לפי היהדות והנצרות. באותם ימים תלמידו המסור של גארבי, ליאונרד פרסיבל האוול, האזין לדבריו, חיבר במוחו את הנקודות ההיסטוריות והבין שנבואתו של גארבי היא סימן ושהיילה סילאסי הוא המושיע שעליו דיבר גארבי.
הראסטות הראשונים פורשים אל ההרים, במחוז סיינט קאת'רין, למושבה ראשונה הקרויה "פינאקל". הם מתחילים לאמץ אורח חיים אלטרנטיבי, טבעי, בעל עקרונות של חזרה אל הטבע, והשלה של כל האלמנטים שהשריש ה"אדון הלבן". פעולה זו מתחילה מסע חיפוש זהות אפריקאית במרחב הקאריבי על כלל השפעותיו השונות, וכך מתפתחת דוקטרינה מורכבת, כמעין שמיכת טלאים אידיאולוגית עם מקורות שונים היוצרים משהו חדש ושלם. הראסטות מבצעים דקונסטרוקציה לסיפור התנ"כי, וברור להם ששיקרו להם במערב על הקונספט של "ישו לבן", ומאז עלייתו של סילאסי כל הראסטות שישו חזר והוא אתיופי.
הברית הישנה הופכת רלוונטית: הראסטות רואים עצמם כבני ישראל, הם בגלות, הם הם בדמות העבדים של פרעה במצרים, הם רוצים לחזור אל ציון. רגע, זו לא בדיוק ציון כמו שאנחנו מכירים – הם לא שואפים לחזור לכותל המערבי ולא לבאר שבע, שכן ציון החדשה היא אפריקה, וליתר דיוק אתיופיה, וזאת על אף שרובם מערב־אפריקאים והקשר שלהם אל האומה האתיופית בנוי על צירוף מקרים. ובכל זאת, נקשר גורל הג'מייקנים בסיפור האתיופי - אתיופיה נחשבת לדוגמת מופת באפריקה בתור המדינה שלעולם לא הפכה לקולוניה ומייצגת נצרות קדומה וקשר יהודי עתיק, מה שהופך את הסיפור האתיופי למודל להשתאות וחיקוי. הראסטות אדונים לעצמם, הם ריאקציונרים, כל אשר נאמר להם עד כה - כזב. וכך נולד המושג "בבילון", שהיא בבל - שלטון המערב, ארץ הבלבול והמרידה במלכות שמיים.
הראסטות ממציאים את עצמם מחדש כתרבות נגד לכל מה שהיה לפני. בג'מייקה של תקופת העבדות ועד ימינו קיימת פרקטיקת אמונה הנקראת "פוקומניה"/ "קומינה" - גרסה סנקריטיסטית לנצרות הג'מייקנית, פולחן אפריקאי מלווה בתופים ומחולות עם שירה הלקוחה מהגוספל הנוצרי. הראסטות אימצו את טקס זה בגרסתם והחלו שרים שירי כנסייה נוצרים כשהשם ישו מוחלף בראסטה/סילאסי/היילה סילאסי לצד כמה מילים באמהרית ושפת הגעז שהגיעו אל האי. לטקס הזה קוראים ניאבינגי, ומשמעותו - "מוות למדכאים שחורים או לבנים". התוף הופך כלי למיטוט "חומות בבילון", חומות שנבנו בכדיי לחסום את תודעתו של העבד.
מה הקטע עם הדרדלוקס?
במסגרת חיפוש הזהות האפריקאית, הראסטמאן והראסטוומאן סירבו להיכנע לתכתיבים של המערב כמו סירוק השיער וניסיון בלתי פוסק להשתלט ולהחליק השיער האפריקאי. האנשים חזרו למקורות ונתנו לשיער לצמוח פרא עד שגדל ל"דרדלוקס" (Dread – אימה, Locks - מחלפות-שיער). זו אינה אמירה אסטטית בלבד, גם לבאבות ההודיים היו ראסטות ואפילו ניתן למצוא סימוכין לכך בכתובים - בספר במדבר ו' מסתתר פסוק חשוב מאוד עבור הראסטות, שאימצו אותו כחלק מעיקרי האמונה. הפסוק מכונה שבועת הנזיר:
"מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה; וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה, וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל. ו"ד כֹּל, יְמֵי נִזְרוֹ: מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן, מֵחַרְצַנִּים וְעַד-זָג--לֹא יֹאכֵל. ו"ה כָּל-יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ, תַּעַר לֹא-יַעֲבֹר עַל-רֹאשׁוֹ: עַד-מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר-יַזִּיר לה', קָדֹשׁ יִהְיֶה--גַּדֵּל פֶּרַע, שְׂעַר רֹאשׁוֹ. ו"ו כָּל-יְמֵי הַזִּירוֹ, לה', עַל-נֶפֶשׁ מֵת, לֹא יָבֹא. ו"ז לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ--לֹא-יִטַּמָּא לָהֶם, בְּמֹתָם: כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו, עַל-רֹאשׁוֹ. ו"ח כֹּל, יְמֵי נִזְרוֹ, קָדֹשׁ הוּא, לה'".
בגדול, משמעות הפסוק היא שאסור לשתות יין, אסור לחתוך את השיער ואסור ללכת ללוויות (בדומה לכוהנים). זה הא' ב' של האמונה הראסטפרית ביסודה. אל העניין הזה מתווסף עקרון ה"אייטל" – אי אכילת בשר ותוצריו, דהיינו אורח חיים טבעוני. אם סוחר העבדים היה אוכל חזיר ושותה רום, הראסטה משיל זאת מעליו וחוזר אל השדה, ובכך יוצר משק אוטרקי (משק המקיים את עצמו) והופך בלתי תלוי בדבר. מה שהוא מגדל זה מה שיאכל, עקרון המסתמך על רעיון ה"הסתמכות העצמית" (Self-Reliance). אם סוחר העבדים הרגיל את העבדים להסתמך על חסדי אדוניהם, הראסטה סומך על עצמו ומקיים את עצמו.
הראסטות בעקרון לא הולכים לכנסיות ולא שותים אלכוהול - הם מעשנים "גאנג'ה", ומהללים את הצמח כחלק בלתי נפרד מהפולחן המריחואנה/קאלי וויד/ לאמבסברד. לא ברור אם הצמח היה בג'מייקה עוד מימי האינדאנים או אם ההודים הביאו את הזרעים הראשונים, אבל מה שבטוח הוא שראשוני העבדים אימצו את הצמח כעשב מרפא נגד כאבים וגילו שהוא מרומם את הרוח בימי מכאוב ודיכוי. ה"מארונס", אותם עבדים שברחו אל ההרים והקימו קולוניות משוחררות עוד בימי העבדות, השתמשו בצמח באינספור דרכים שונות. הראסטות הבינו שהצמח עוזר להם להשתחרר מנטלית ממצב תודעתי של "בבילון", ואף האמינו שהוא ירושה מקברו של שלמה המלך, שנטע את חוכמתו לשימוש האדם. אגדה או לא, הראסטות הוכיחו לימים את יתרונות הצמח, הרבה לפני המצאת המינוח "מריחואנה רפואית".
בגדול, ראסטות הם מנודים חברתית. מוקצים מחמת מיאוס בג'מייקה בעלת הרוב הנוצרי, בעיקר כי הראסטה מאיים על הסדר הקיים. אחרי ארבע מאות שנות עבדות והחדרת האתוס הנוצרי עד ללב ליבה של החברה האפרו-קריבית, מגיעה קבוצה שמאתגרת את הסדר הקיים. גם בג'מייקה של היום הראסטות מהווים בקושי 9% אחוז מכלל החברה הג'מייקנית וכל השאר הם נוצרים מזרמים שונים. ג'מייקה היא מקום שבו היחס בין כמות הכנסיות לאוכלוסייה הוא מהגדולים ביותר. הראסטות בג'מייקה היו במשך שנים מיעוט נרדף. כינו אותם בשמות, עצרו אותם, ביצעו בהם לינצ'ים, לא רצו שום מגע איתם. עד 1961 אפילו לא הסכימו להקליט אותם, לא הכניסו אותם לאולפנים, אמרו שהם קניבלים, מסריחים, שיש להם "מרבה רגליים" בשיער, כינים, מחלות. התייחסו אליהם כאל חולי נפש, אסרו אותם בבתי כלא על פירורים של גאנג'ה, השליכו עליהם בקבוקים, אבנים, בזו להם, לעגו להם ומה לא.
ביקור המלך
אבל ב-1966, במסגרת סבב ביקורים במערב ובקריביים, הגיע הוד מעלתו הקיסר היילה סילאסי לביקור ממלכתי בג'מייקה. במהלך הטירוף הציבורי, כל הראסטות מכל ההרים, הגטאות, המושבים וכפרים מתקבצים לראות את משיח קודשם מגיע. אחרי שנים של דיכוי, עבדות וקבעון של דימוי מלוכני לבן במוחם, כל ג'מייקה נעמדת דום לראות פעם אחת במו עיניהם קיסר/מלך שחור במלוא תפארתו ולנתץ במוחם שאדם שחור גורלו להיות רק עבד נרצע בעולם במערבי.
מה לא נכתב על הביקור? הגדות ואגדות. סיפרו על שנות בצורת לפני בוא הקיסר ושגשם וברקים רעמו בשמים איך שהופיע מטוסו, סיפרו על שבע יונים לבנות החוצות את השמים לפני הנחיתה, סיפרו על סטיגמטות (פצעי חורי המסמרים על כפות יד בדומה לאלו של ישו הנוצרי). כל ג'מייקה אחוזת תזזית כאילו אלוהים עלי אדמות נוחת על אדמתם. משלחת זקני העדה הראסטפרית נשלחה לברך את הקיסר וכל שדה התעופה היה מכוסה ענני עננים של עשן גאנג'ה מיתמר. אלו סיפרו לסילאסי שהוא אלוהים (והוא לא ידע שהוא כזה). כשסילאסי שמע על הרצון הראסטות לחזור לציון (כלומר, אתיופיה), הוא הקנה להם ברוב חסדו זכות שיבה למחוז "שאשאמני" שבאתיופיה, והראסטות הודו למלך בכל מאודם.
לאחר אותו ביקור, שהפך להיות פרק חשוב במיתולוגיה הראסטפרית, החל השינוי בחברה. התנועה עוד לא הפכה לגיטימית לגמרי (רחוק מזה, הרוב הג'מייקני התייחס בסקפטיות במקרה הטוב ובבוז גלוי ונידוי במקרה הרע) אבל "ראסטה" הגיע לסדר היום הציבורי. לקח עוד כמה שנים, בערך מתחילת שנות השבעים, כדי שהמוזיקה שעד כה נקראה רוקסטדי תתחיל לקבל גוון יותר ראסטפרני וכדי שתכנים ראסטפריים יחלו לבצבץ.
לא באמת מבינים את הראסטה. לא מבינים את סבלם ואת צירי הלידה של התנועה, את הנידוי החברתי והמחיר הכבד שאותם אנשים עברו, לא מבינים את רעיון הראסטה כפי שמבטא מוטאברוקה, אחד מהדוברים המרכזיים של הראסטות האינטלקטואליים. מוטא מגדיר את תופעת הראסטה כ-"ריאקציה פוסט קולוניאלית". כלומר, כניסיון ממשי להתנגד לקולוניאליזם מכל הבחינות. אולי אותה התנגדות לדוקטרינה שהמערב כפה על העבדים לשעבר, ובעצם על כל אפריקה השסועה והמחולקת, דווקא אותה התנגדות עממית היא זאת שיצרה סולידריות בקרב כל כך הרבה אנשים. אנשים שהופכים את היוצרות ובאופן האותנטי ביותר נלחמים ב"בבילון" ומשכתבים את הנרטיב שהוכתב על ידי סוחרי עבדים ובוזזים. מנסים לרגע אחד לכתוב את התסריט של החיים של עצמם.
לא סתם פוסטר
הראסטות האמיתיים, אותם אלא שכבר הזקינו בהריי פינאקל או אותם אלו שבמעמקי ג'מייקה, הם קול שאפילו לא יגיע ליוטיוב. זה חוויה שאפשר להבין אותה רק עם אתה חיי ביניהם, וגם אז לא בטוח שתצליחו. כי צריך להיוולד אל תוך עומק עומקי ה"בוש" הג'מייקני, לדעת לתקשר עם רוחות האפריקאיים הקדמוניים, שהסיפור של קוג'ו ונאני יזרום בערקך, לגדול על ברכי המארונס, לזכור בנימיך את דם הארוואק שנשפך על האדמה שאליה הובאת כבהמות באניות מסע.
המציאות כיום היא כזאת שמביטה במוצר שנוצר מרעיון מסוים וחושבת שהמוצר הוא המייצג של הרעיון, ולא גרסת המקור של המוצר. ראסטה זה לא קריקטורה של ג'מייקני על מאפרה, זה לא פוסטר של בוב מארלי בהוסטל בתאילנד. ראסטה זה לא עוד מוצר צריכה והוא לא מזרון ליוגה. אבל בכל זאת, הראסטה השפיע ומשפיע כיום על התרבות הפופולרית, בגרסתו הניו–אייג'ית המדוללת.
ויותר מזה, הראסטות צדקו במידה רבה כשתיארו, עוד לפני כולם, מערכת מדכאת, כזו שלא אכפת לה מהפרט, שמקדשת רק כסף ורכוש על פני בני אדם, שמרעילה את הציבור ברעלים כימיים. הם גם צדקו שהגאנג'ה זה צמח עם סגולות שהאנושות תוכל רק להרוויח מהם, צדקו על אורח חיים אורגני, החזרה לטבע והשמירה עליו, סולידריות ועם זאת שימור העצמיות (I&I). וכמובן הם הולידו אוקיאנוס של מוזיקה מדהימה שנותרה בעיקר בזכות ההשראה הגדולה של ראסטפריי.
JAH LIVE.
גוף בתנועה: הזרמים והתנועות השונות של הראסטפאריי
Nyahbingi
משמעות המונח נייאבינגי הוא "מוות לכל המדכאים שחורים או לבנים" (האמת שמעולם לא הבנתי איך מילה אחת או שתיים מחוברות יכולות לבטא את המשפט הארוך הזה, וכנראה גם לא אבין). ניאבינגי הוא הארגון הראשון של הראסטות. זה הוא הראסטה הקלאסי ששורף ומשיל עליו את הדיכוי הלבן, ובמרכז הפרקטיקה שלו שוכן טקס הניאבינגי - שמלווה בתיפוף על תופי ניאבינגי ושירת הלל לראסטפאריי.
הטקס מתנהל בקצב 1-2, מקצב אדמתי שפועם כקצב פעימות הלב. מעשנים גאנג'ה דרך צ'אליס, מעין צ'ילום שעשוי לרוב מקוקוס, עם אגוז מוסקט במקום האבן (קוצ'י/גריטי) וצינור גינה. חותכים כמויות של גאנג'ה עם סכין על קרש ושרים תהילים ועוד מזמורים ראסטפריים תוך כדי תיפוף. טקס אמיתי יכול להימשך מרדת החמה ועד זריחתה ביום למחרת. אחד מהמנהיגים הרוחניים של התנועה, מורטימו פלאנו, הוא מנהיג כריזמטי מטרנץ' טאון שהיה מורה רוחני של בוב מארלי בראשית דרכו, כמו גם של ראסטמאן רבים.
12 Tribes
12 Tribes of Israel הוקמו ב-1968 ע"י ורנון קארינגטון, המכונה פרופט גד, או הנביא גד. ה-12 טרייבז נחשבים לזרם מתון במידה מסוימת, שכן לחבריו לא היה צורך או הכרח לגדל דרדלוקס והדוקטרינה שלו פנתה אל אנשים מכל המעמדות החברתיים - עשירים ועניים, בני תערובת, סינים, לבנים ושחורים כאחד. הדוקטרינה שלהם פשוטה במידה מסוימת - פרק אחד מהתנ"ך ליום. מבראשית שבברית הישנה ועד "חזיונות" (revelations), הספר האחרון בברית החדשה. בנקודה מסוימת הטוולב טרייבז היה לאחד מזרמי הראסטה הפופולרים ביותר בג'מייקה, במיוחד בסוף שנות השבעים ובמהלך שנות השמונים.
רבים מהאומני הרגאיי היו מתפקדים רשומים - דניס בראון, פרדי מקגרגור, יזראל ווייבריישן, פרדלוקס, ליטל רוי ואפילו בוב מארלי. 12 טרייבז קידשו את רעיון מוזיקת הרגאיי כמוזיקה מקודשת, ושמו פחות דגש על טקסי ניאבינגי, אלא על מוזיקה חיה וסאונד סיסטם - ג'ה לאב מיוזיק בבעלות ארול בלצ'ר, עם בריגדיר ג'רי על המיקרופון ואיילאווי בתור הסלקטה האגדי. הסאונד סיסטם ניגן "אורתודוכס סלקשן", כלומר תקליטים אך ורק של חברים רשומים ופעילים בארגון. התנועה הפכה לארגון בין לאומי עם מפקדות בניו יורק, לוס אנג'לס, טרינדד, לונדון ומאנצ'סטר, וכך בעצם הפך לארגון הראסטפרייני הרשמי הגדול בעולם. לימים נתגלו אי אלו שערוריות סביב פרופט גד.
Bobo Shanti
בובו שאנטי נחשבים לזרם הפונדמנטליסטי ביותר בראסטפאריי. הם מזוהים בעיקר בכך שראשיהם עטופים בטורבן. המפקדה שלהם ממוקמת בבול-ביי במזרח קינגסטון, וקרויה Church of Black Supremacy - "כנסיית העליונות השחורה", אם כי שמה המוכר יותר הוא Jerusalem School – "בית ספר ירושלים". מנהיג התנועה הוא פרינס עמנואל צ'ארלס אדוורדס ז"ל. הדוקטרינה של הבובו מורכבת יותר מהאחרים - הם טוענים שהשילוש הקדוש מורכב מהיילה סילאסי, מרקוס גארבי ופרינס עמנואל מנהיגם, בעוד שעיקר הסגידה מופנית לפרינס עמנואל. הבובואים האמתיים לא יוצרים רגאיי, אלא אך ורק מזמורי ניאבינגי בנוסח בובו שאנטי.
הם חיים אורח חיים סגפני שמושתת על טבעונות אדוקה ומתפללים 5 פעמים ביום במה שמזכיר תפילה מוסלמית. מבחינתם, הגזע השחור הוא הגזע העליון, והם יושבים על ההרים בבול-ביי וממתינים ליום שבו יגיעו הספינות וייקחו אותם בחזרה לאפריקה, פלוס תשלום פיצויים לכל אדם שחור על ימי העבדות. עיקר פרנסתם הוא מפעל לייצור מטאטא ומברשות (אמיתי), כי הם טוענים שזה פעולה של ייצור "יש מאין". במאמר מוסגר, מהיכרות אישית, מדובר באנשים הזויים למדי באווירה קשה, אבל עם אדיקות ראדיקלית ראויה להערכה.