לקראת קונצרט המחווה לאניו מוריקונה, המלחין האיטלקי הדגול שחתום על כמה מנעימות הפסקולים האלמותיות ביותר בתרבות, מארקי פ׳אנק כותב על הצד הפחות מוכר של הקטלוג הענק שלו
(מוקדש לזכרו של אדם "MCA" יאוך)
כולם מכירים את "הטוב, הרע והמכוער", מערבון הספגטי הקלאסי בכיכובו של קלינט איסטווד, ועם זאת, ממש לא חובה לראות את הסרט בשביל לשרוק את שיר הנושא האייקוני שנכתב ע"י אניו מוריקונה. שמו של מוריקונה נקשר למגוון מערבונים שהופקו באיטליה של שנות השישים (כשרובם מבוססים סביב אותה הדמות שמגלם איסטווד). זה מעניין - דווקא המוזיקה של מוריקונה (ולאו דווקא מוזיקת הקאנטרי למשל) מסמלת את המערב הפרוע עבור כבר שלושה דורות של חובבי קולנוע. מוריקונה, שכותב לסרטים עד עצם היום הזה, ידוע גם בזכות יצירות שלו לסרטי דרמה הוליוודיים.
בכל אופן, ועם כל הגדולה של העבודות המפורסמות של מוריקונה, האוצרות האמיתיים שמסמלים את חותמת הסאונד שלו שוכבים מתחת לפני השטח. מתחבאים בעולם הגועש של המין, הפשע והאלימות, הרמוניות אוונגרד וג'אז מודאלי - אי שם בימי הזוהר של סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. לא היה, פשוטו כמשמעו, שום טרנד מוזיקלי שהמאסטרו לא שילב ביצירות שלו לסרטי מתח, אקשן וארוטיקה. פסיכדליה קלה או כבדה, סרף, בוסה נובה, פאנק, אסיד פולק - כל אלה הפכו לכלי הגשה לרעיונות שלו.
למוריקונה היו עוד כלים ספציפיים - המשת"פים שלו. כל אחד מהם תרם אלמנט משמעותי לפסיפס הצליל שלו: חבר הילדות אלסנדרו אלסנדרוני (Alessandro Alessandroni) סיפק משרוקיות וגיטרות מייללות, ואחר כך ייסד ושיתף את הלהקה הווקאלית "קאנטורי מודני" (Cantori Modeni); ברונו ניקולאי (Bruno Nicolai), שהיה חבר עוד מבית הספר למוזיקה, תרם את העיבודים הרכים והנעימים; ומעט אנשים זוכרים שמאמצע שנות השישים המאסטרו ניגן על החצוצרה בהרכב הניסיוני Gruppo Di Improvvisazione Di Nuova Consonanza - קולקטיב קדם נויז, קדם אינדסטריאל, אוונגרד ואלתור חופשי של מוזיקאים ומלחינים קלאסיים-מיומנים שניגנו על כלים בצורה לא קונבנציונלית. השתקפויות מהחוויה הזאת (ואפילו מחברי הרכב ספציפיים) ניתן לשמוע בקטעים דיסוננטיים שחיבר לסצנות מתח ואלימות. ועל אף כל אלה, הכתר האמיתי בסאונד של מוריקונה היה הקול הקסום, המהפנט והמפתה של אדה דל'אורסו (Edda Dell'Orso) - זמרת הסופרן של "קאנטורי מודרני". דל'אורסו הייתה מוזה אמיתית בעולם של מוריקונה, והקול דמוי הסירנה שלה מזמין אותך לצלול עמוק-עמוק לתוך העולם הארוטי, המלנכולי והמסוכן.
המוזיקה של מוריקונה היא בור ללא תחתית של רעיונות על-זמניים שנפוצו הרבה מעבר לגבולות של מערבוני הספגטי. מבוסה נובה לאונג'ית וחמה לפאנק פסיכדלי זועם, אימפרוביזציות אבסטרקטיות מטרידות, ובחזרה למודולציות מוזיקליות ממגנטות – במילים אחרות, אין סיכוי להשתעמם. כל האלמנטים האלה, ביחד ולחוד, ממשיכים לתת השראה לדורות של מוזיקאים, מלחינים ובמאי קולנוע - מקוונטין טרנטינו, מייק פאטון, גולדפראפ, קאט קמיסט, ועד דיוויד הולמס והביסטי בויז.
חובה להאזין:
הכתבה נגמרת כאן, אבל הצלילים ימשיכו בקונצרט המחווה למוריקונה שיתרחש בשבת.
(תרגום ואדפטציה: גילי דה קיד)