בין שתי מלחמות, ישראל של שנת 1969 מצאה את עצמה בלב מהפיכה מוזיקלית שתהדהד עד לימינו. תומר קריב על הרגע שבו המדינה סוף סוף פקחה אוזניים
1969 היתה השנה שבה המוסיקה הישראלית המציאה את עצמה מחדש. היא חצצה בין מה שהיה לפניה לבין מה שיהיה מעכשיו והלאה, הניחה את היסודות לכל מה שיקרה בארץ מבחינה תרבותית עד היום - בדיוק שנתיים אחרי מה שחצץ בין מה שמדינת ישראל היתה קודם ואחר כך - מלחמת ששת הימים. זו המלחמה שבה מדינה קטנה ופרובינציאלית הפכה למעצמה שחצנית ובטוחה בעצמה, עם גבולות שנפרצו לפתע ופריחה כלכלית לאחר שנים קשות של מיתון. הישראלים עדיין לא הבינו מה המחיר האמיתי של הרחבת הגבולות והאוכלוסייה החדשה שמצאה את עצמה תחת שלטון מקומי. הם כן הבינו שבחודש יוני 1967 קרה משהו גדול מהם. הם הבינו שהמדינה השתנתה, פשוט לא ממש קלטו איך. ומה אפשר לעשות כשאתה מבולבל חוץ מלחגוג?
ואכן, השנתיים הבאות היו חגיגה אחת גדולה ומתמשכת של הניצחון ההוא. בתעלת סואץ התחוללה מלחמת התשה ארוכה שגבתה מחיר כבד, אבל למה להפריע כשאפשר להפעיל את הטלוויזיה הישראלית, לקנות מטוסי פאנטום אמריקאים, לערוך משתים מפוארים עם כל אלופי צה״ל ולאכול חומוס במזרח ירושלים. רק ב-1970, עם ״מלכת אמבטיה״ של חנוך לוין, הפנתרים השחורים, פרופסור ליבוביץ ומכתב השמיניסטים, מתחילים חלקים (קטנים, עדיין) בציבור הישראלי להרגיש אי נחת מהמסיבה הגדולה, ולהבין שלמלחמה יש צדדים הרבה פחות נעימים. באוקטובר 1973 ההבנה הזאת חותכת ופוצעת כל בית בישראל.
שנת 1969 נמצאת בדיוק על התפר הזה. בין שמחה והקלה לראוותנות מסוכנת. כשבשמחת הניצחון עדיין היו אלמנטים של אותנטיות. זאת שנה שבה התרבות הישראלית משנה פאזה. זה לא רק צליל של גיטרה חשמלית, מקצב תופים או אורגן האמונד. הגישה השתנתה. זה לא רק הרוק׳נרול של להקות המחתרת שפרצו למרכז הזירה עם אריק איינשטיין, אלו גם ההשפעות מהג׳אז והמוסיקה השחורה שהתחילו לחלחל. מעבדים כמו אלכס וייס, אלברט פיאמנטה, מישה סגל, דוד קריבושי, נורית הירש ויאיר רוזנבלום מביאים לישראל את פיל ספקטור, ג׳ורג׳ מרטין ומוטאון. כל זה בצל הפריחה הכלכלית, שמאפשרת לחברות התקליטים להביא תזמורות סימפוניות גדולות ונגני אולפן מקצועיים.
התרבות הישראלית מתחילה להיפתח לעולם ולאמץ חידושים ושינויים. אבל הישראלים, כמו הישראלים, עושים את זה ברישול אופייני ועם המון חן. הסאונדים מגיעים כבר מחו״ל, אבל הזמרים עדיין נטועים בלהקה הצבאית, עם ה-ררררריש הגרונית והמתגלגלת והויברציות הקוליות שהושאלו מזמרים צרפתיים ורוסיים. אהרל׳ה קמינסקי, אולי המתופף העסוק ביותר ב-1969, סיפר על התקופה המבלבלת הזו בסדרת הדוקו המיתולוגית "סוף עונת התפוזים": ״חלק גדול מהשירים היו עם מקצב רוסי, או מזרח אירופאי, אבל המעבדים רצו לעשות את זה מהר וקצבי, ויצאו הרבה דברים מגוחכים באותה תקופה. אני אשבור פה קצת פרות קדושות על שירים של הלהקות הצבאיות שאנשים מאוד אוהבים, אבל לי זה נשמע מאוד מגוחך. שיר רוסי עם קצב מאחוריו וגיטרות. זה נשמע לי off-style״.
זה קורה
דווקא בתוך האווירה המבלבלת הזאת נוצרו חמישה אלבומים, שכל אחד מהם הביא בשורה קטנה והציע צורת הגשה אחרת למוסיקה הישראלית.
שולה חן - ״שלכם, שולה חן״
במבט לאחור זה נראה כמו עוד אלבום עברי שמרני וחביב. אבל למעשה מדובר ביצירת המופת של גדול המעבדים של שנות ה60, והאיש שניסח את הכללים לפופ הישראלי - אלכס וייס. אחרי ההצלחה הגדולה של ״מזל גדי״, חיפשה חברת CBS פרויקט חדש עבור המעבד הכוכב. שולה חן, חיילת משוחררת מלהקת הנח״ל וכוכבת עולה, נראתה כמו ליהוק מושלם. וייס קיבל לידיו חומר גלם - כותבים, מלחינים, מבצעת ותזמורת - ועשה איתו מה שבא לו.
״שלכם״ הוא אלבום שמתפקע ממגלומניה במובן החיובי של המילה. העיבודים גדולים, בולעים את האוזן. אבל גם נושאים בתוכם המון גרוב, סול ובעיקר את המטען הגנטי של פיל ספקטור. זו נקודה שחשוב להתעכב עליה - ספקטור היה אחד המפיקים הבולטים בעולם, אבל בסך הכול, ההשפעה שלו בישראל מאוד מאוד מצומצמת. אי אפשר באמת לייצר כאן Wall of Sound. גם מבחינה פרקטית (בעיקר תקציבית) וגם מבחינה רעיונית. משהו בנפש הישראלית מעדיף את התרבות שלו פשוטה - עם חאקי ואקורדיון או ג׳ינס וגיטרה. העיקר שיהיה פשוט, בלי לסבך.
אלכס וייס, המהגר מהונגריה, הלך נגד. הוא יצר עיבודים מרהיבים ומדהימים מבלי לוותר על אף פרט. מפתיח מפואר, דרך ליווי אינטנסיבי, קולות רקע ועד סיום אפי. אבל גם עם המון עוצמה ורגשנות, עם מכות תופים אימתניות ועם טרומבונים עמוקים ומאיימים. הכל ביחד. וייס הניח ב-״שלכם״ את הבסיס למה שאנחנו מכירים בתור ׳פופ׳ בישראל.במקביל למהפכה שהביאה את הרוק׳נרול והפסיכדליה, התפתחה בארץ מהפכת פופ קטנה אבל לא פחות חשובה. מהפכה שהצמיחה מעבדים כמו דוד קריבושי, אלדד שרים, אורי קריב, אילן מוכיח, קובי אושרת, בני נגרי וגם מתי כספי. מעבדים שנמנעו מלשים את עצמם במרכז (בניגוד למפיקים בעולם הרוק שהיו חלק בלתי נפרד מההוויה), אלא הקפידו על ריחוק. מעבדים שבנו שפה של סאונד ליגאל בשן, ששי קשת, שוקולד מנטה מסטיק, הכל עובר חביבי, עפרה חזה, ירדנה ארזי וכל פסטיבלי הזמר והקדם-אירוויזיונים. המעבדים והמנצחים שעיצבו את הסאונד של הפופ הישראלי עד שנות ה-90.
הצ׳רצ׳ילים – "צ'רצ'ילים"
להקות רוק׳נרול מחתרתיות (או כמו שהעיתונות כינתה אותן, ׳להקות קצב׳) פעלו בישראל כבר מתחילת שנות ה-60, אבל רק לקראת סוף העשור התחילו להיכנס לאולפני הקלטה ולהוציא שירים לרדיו. באופן סמלי, התקליטון הראשון של להקת שוליים (״השמנים והרזים״) הוקלט חודש אחרי מלחמת ששת הימים. עם זאת, צריך לומר את האמת. רוב הלהקות האלו לא נשמעו טוב בהקלטות. כוחן האמיתי היה בלייב, לכן רוב האלבומים והסינגלים של להקות הקצב הן לא מוצר מאוד מעניין. אבל ב-1969 קרו שני דברים חשובים - הראשון הוא הסינגל ״Our Love's A Growing Thing״ של האריות, עם שני שירים שהוקלטו בלונדון והיו הדבר הכי מחובר לפופ העולמי שיצא מישראל עד אז (אולי למעט ״סינדרלה רוקפלה״). השני הוא האלבום של הצ׳רצ׳ילים, שפשוט הלך רחוק יותר.
בניגוד לאריות, הם לא ניסו לחקות ז׳אנר מצליח. הם אמנם צמחו ממועדוני תל אביב ורמלה, אבל הם צירפו לכוחותיהם זמר קנדי בשם סטן סלומון וגיטריסט אנגלי בשם רוב הקסלי. אבל יותר חשוב מזה, הם טסו לדנמרק בתחילת 1969 ונחשפו שם למוסיקה מחתרתית ול-LSD. כשחזרו לארץ, האמרגן שלהם דחף אותם לנגן מוסיקה יוונית בשביל הקהל. כך נוצר השילוב הבלתי צפוי בין פסיכדליה אפלה וניסיונית למוסיקה שמגיעה מיוון וטורקיה. האלבום של הצ׳רצ׳ילים, בעיקר בחציו השני, לא נשמע כמו שום דבר שהוקלט בארץ, וגם לא כמו הרבה דברים מהעולם. זאת אולי הסיבה שגם היום הוא ממשיך לעניין אספני פסיכדליה.
הצ׳רצ׳ילים תרמו לא רק בפן המוסיקלי אלא גם בפן הטכני. בשנות ה-60 אולפני ההקלטה בישראל, ביניהם ׳קולינור׳, ׳אשל׳ ו׳בית המורה׳, לא היו ערוכים להקלטות של פופ. הטכנאים שעבדו בהם לא היו מוסיקאים אלא אנשי סאונד וטכניקה, שהכירו שיטות עבודה מאוד מסורתיות. כשמיקי גבריאלוב ביקש מהם להריץ אחורה את הסליל ולנגן את הליווי ככה במשך שיר שלם הם סירבו בתוקף. בתור פשרה, הוסכם שהתופים יוקלטו כרגיל, והשאר הפוך. בניגוד ללהקות אחרות, שראו את ההופעה כחזות הכול, הצ׳רצ׳ילים הבינו את מהפכת הפופ העולמית והטמיעו אותה בישראל. המהפכה שבה האולפן הוא המקום שבו השיר נוצר, ולא מתועד, ואפשר להתפרע ולשחק עם האפשרויות הגלומות בציוד הטכני.
השלושרים - "השלושרים"
איפשהו על התפר שבין שולה חן לצ׳רצ׳ילים, יושבים השלושרים. היום האלבום שלהם הוא קלאסיקה ארץ ישראלית, אבל בזמן אמת הוא שיקף את ההתלבטות של התרבות הישראלית של אחרי המלחמה. מצד אחד, עדיין נטועים עמוק בתרבות הקיבוצניקית. מצד שני, כבר מגדלים שיער ארוך ומסתכלים החוצה, לעולם הגדול. בני אמדורסקי, שהפיק ב-1967 את החלונות הגבוהים, התאהב בסטייל שלהם והחליט שבא לו גם לשחק ברוק׳נרול. הוא גייס לעזרתו את המשוחררים הטריים מלהקת הנח״ל, חנן יובל ושלום חנוך, ואת אחד המעבדים החמים של התקופה, מישה סגל.
אמדורסקי היה אמנם יזם ומפיק בעל אמביציה, אבל לא הבין לעומק איך עושים רוק׳נרול. גם חנוך ויובל אמנם אהבו את הביטלס, אבל היו עדיין נטועים עמוק בקיבוץ. מישה סגל הגיע מחינוך קלאסי ומג׳אז. הם לא הבינו רוק׳נרול מהשטח, אלא מהאוזניים. לכן התקליט של השלושרים מג׳נגל בין ז׳אנרים בחינניות, אבל לא מתגבש לידי אמירה אחת חזקה. ואולי דווקא בגלל זה יש בו הרבה שמחת יצירה שעוברת למאזין.
שלום חנוך בן ה-23 הפך בעקבות השלושרים לאחד המלחינים העסוקים בארץ. כדאי להקשיב למנגינות שלו אז, בסוף שנות ה-60, לפני שטס ללונדון ולפני שגילה את ספרינגסטין. מנגינות תמימות מאוד, קשורות עדיין בחבל הטבור לקיבוץ וללהקה הצבאית. במידה מסוימת, התקליט של השלושרים מספר לנו עד כמה שלום חנוך הוא מלחין פופ מפוספס.
אריס סאן - "צלילי הים התיכון"
אריס סאן, ילד הפלא שהגיע לכאן בגיל 18 וכבש את הסצינה היוונית, הפך בסוף שנות ה-60 לזמר כל-ישראלי אהוב ומוכר. ב-1969 הוא הרגיש שהגיעה השעה להוציא תקליט שכולו בעברית. ״צלילי הים התיכון״ הפך לתקליט מכונן. הוא מכונן, וסליחה על הקלישאה, דווקא בגלל שהוא לא מתכוון להיות כזה. הוא מכונן כי מוסיקה יוונית הייתה ההצלחה הגדולה ביותר בישראל של אז מבחינת קהל ומכירות, אבל נתפסה כבידור קליל להמונים, או כמוסיקה לריקודים במועדוני יפו, ולא כמוסיקה רצינית.
אריס סאן, אולי באופן לא מודע, קרא תיגר על המוסכמה הזאת. ב״צלילי הים התיכון״ הוא מכניס טקסטים בעברית של עמוס אטינגר, יובב כץ ואהוד מנור אל תוך המוסיקה היוונית שממנה הוא בא, ומתבל הכל עם בוסה נובה, Surf, פ׳אנק ושירי ארץ ישראל. והכל עם נגינת הגיטרה המדהימה שלו, אולי הגיטריסט הגדול ביותר שפעל כאן.
״צלילי הים התיכון״ והאלבומים שבאו אחריו סימנו את הדרך ליהודה קיסר ובן מוש, תלמידיו של אריס, וגם לדני סנדרסון, יהודה פוליקר, ברי סחרוף ומיכה שטרית. אם מנסים להגדיר, איכשהו, מה זאת באמת ׳מוסיקה ישראלית׳, האלבום הזה מצליח להתקרב לשם.
אריק איינשטיין - "פוזי"
על האלבום הזה כבר נכתב לא מעט, ובצדק. אלבום חלוצי ופורץ דרך, שבו כוכב הפופ הגדול ביותר בישראל של אז, אריק איינשטיין, מאמץ שפה מוסיקלית שונה. זה לא אלבום רוק׳נרול פרוע, זה גם לא אלבום פופ מתוזמר ולא ממש אלבום פסיכדליה ניסיוני. זה גם לא אלבום של שירי ארץ ישראל, אלבום ילדים או אלבום ג׳אז - אבל יש בו את כל אלה.
כמו המוסיקה הישראלית שתגיע אחריו, ״פוזי״ הוא קומבינציה תזזיתית של ז׳אנרים. וכמו הרבה אלבומים שיגיעו אחריו, הוא לא נוצר כאלבום אלא הולחם מהקלטות שונות עם מוסיקאים שונים שהכתיבו את האופי של השירים. בהיסטוריה של המוסיקה הישראלית נהוג להתייחס אליו כ׳אלבום הרוק העברי הראשון׳. אבל זה לא מדויק. ״פוזי״, קצת כמו ״צלילי הים התיכון״, הציע דרך אחרת ליצירת מוסיקה. הוא הציע את האפשרות של להקה שמשתתפת ביצירה באופן פעיל, של זמר שכותב בעצמו את הטקסטים, ושל התנסויות מרחיקות לכת באולפן.
החגיגה נגמרת
החגיגה של 1969 לא נמשכה הרבה זמן. שולה חן לא הוציאה עוד אלבום שלם, ועברה לתחום המשחק והילדים בעוד שאלכס וייס דעך מאמצע שנות ה-70 ובסוף עבר ללמד מוסיקה עד למותו ב-2001. הצ׳רצ׳ילים עברו לאנגליה, התפרקו וחוץ ממיקי גבריאלוב לא הצליחו להותיר חותם של ממש על התעשייה המקומית. אריס סאן ברח לארצות הברית כשנחשד כמרגל ולא חזר עד שמת ב-1992. השלושרים התקיימו עוד כשנה עד ששלום חנוך עזב ללונדון במחשבה שישראל קטנה עליו. אריק איינשטיין המשיך בביטוי אישי והתכנס יותר ויותר אל תוך עצמו, מבחינה יצירתית ואחר כך גם בחייו האישיים.
בדיעבד, האופוריה של תקופת בין המלחמות לא היטיבה עם ישראל. אבל יש משהו בסאונד המשוחרר והבטוח בעצמו, זה שלא מפחד להכניס קצב גם כשזה לא מתחבר לשיר, כפי שאמר קמינסקי, זה שמרגיש מחובר לעולם למרות שהוא פרובינציה קטנה במזרח התיכון. לאחר מלחמת יום כיפור, כשהכאפה היתה מצלצלת במיוחד, נדמה שהיחידים שחזרו באמת לפרופורציות היו המוסיקאים, לא הפוליטיקאים. אבל הרוח של 1969, של הקומבינציה הישראלית, של לערבב ז׳אנרים, לקחת מהעולם אבל עדיין להישאר עם שתי רגליים עמוק בתל אביב - הרוח הזאת מלווה כמעט כל שיר ישראלי שאתם שומעים, עד היום.
פלייליסט הסאונד של 1969 - מלהקות צבאיות, דרך הרכבי בידור, ועד ללהקות המחתרת