בטי דיוויס ומילי ג'קסון, כל אחת בדרכה, הצליחו להביא כנות נדירה על חוויית החיים של האישה השחורה בעידן שבו לא ספרו נשים או שחורים. גבי טרטקובסקי מתקן עול היסטורי
תעשיית המוזיקה יכול להיות חסרת רחמים, כמו האהבה. אותה האהבה שבמשך שנים שווקה כטהורה ונצחית בזמן שכל מי שתיאר אותה כאחרת נדחק הצידה בידי אותה התעשייה. אם תשירו ברצינות על תלאות האהבה והריגושים המיניים הנלווים לה, אתם צפויים להסתבך. אם תהיו גם זמרת שחורה בשנות השבעים שעוסקת בנושאים הרגישים הללו, העולם כבר ייסגר עלייך במהרה. בטי דיוויס ומילי ג'קסון שרדו זאת, כל אחת בדרכה. ב-1974, שתיהן הוציאו יצירות מופת שניפצו את כל המוסכמות על מה ואיך נשים שחורות שרות. אך עם כל הכבוד ליצר הישרדות, הן לא הגיעו לפסגה ונשארו בגדר חצי סוד. רק כיום, ג'קסון ודיוויס זוכות שוב להערכה בדמות סרט תיעודי והוצאות מחודשות לאלבומיהן הגדולים.
בטי דיוויס אף פעם לא הסמיקה. זה רק הפך אותה למאיימת יותר. אלבומה השני, "They Say I'm Different", היה לפצצת פ'אנק קשוחה שלא עושה הנחות, גם לא לעצמה. דיוויס עיבדה והפיקה בעצמה את האלבום, שהיה גדוש בבאס ואורגן שחצבו את הדרך לגרונה החרוך שהכה במאזינים. היא שרה בכנות על הדיכוי הגברי והסטנדרט הכפול נגד נשים, על המאהב אותו הכתה בשרשרת ונאלצה גם לתפקד כאימו האוהבת, ובעצם - על ניסיונה למצוא את מקומה בעולם ששופט אותה בחומרה.
"אומרים שאני שונה" הוא אנדרסטייטמנט עצום, בהתחשב בנוף המוזיקלי של התקופה. הכוכבות הגדולות של המוזיקה השחורה לא חלמו על שירים כאלו. דיאנה רוס העדינה ניסתה אז להצליח ככוכבת קולנוע, ארית'ה פרנקלין הבלוזית שבה להקליט גוספל ורוברטה פלאק הרומנטית המשיכה להתכתב באדיקות עם קרול קינג. מאמצע שנות השישים, הסול כבר הצמיח שלל זמרות מדויקות ומרגשות. הפ'אנק שעלייתו נמשכה לאורך שנות השבעים היה בעיקר עסק גברי. ובטי עמדה שם, בינהם, לבדה.
בתחילת דרכה, עוד נעזרה בבעלה דאז, מיילס דיוויס, בעבודה על אלבום עבור חברת "קולומביה", שם כיהן ביד רמה כחצוצרן הבית. אבל גם מעורבותו של מיילס וקבוצת הנגנים שגייס לא הקלה על בטי. אותן הקלטות נותרו קבורות במשך שנים בארכיוני החברה והיא התגלגלה לחברה אחרת, קטנה יותר. לימים דיוויס סיפרה שחשבה שמיילס חשש שתהיה כוכבת גדולה, אם כי הודתה שהוא גם עודד אותה להפיק ולעבד מתוך הכרה בייחודיותה.
אם באולפן עוד מצאה בטי דיוויס חלקה קטנה לעצב את חזונה המוזיקלי, הופעתה הבימתית לא סייעה לה לפרוח. הופעותיה טעונות המיניות הבריחו את הקהל, גם במועדונים קטנים, ופעילים חברתיים יצאו במחאה נגד שיריה בטענה שדיוויס פוגעת בדימוי של נשים אפרו־אמריקניות. ב-1975, נדמה שהשערוריות משחקות לטובתה של בטי וחברת "איילנד" הגדולה החתימה אותה.
אלבומה השלישי (ובדיעבד, האחרון) "Nasty Gal", יוצא כעת מחדש לאחר כעשור שבו המהדורה הקודמת נעדרה מהמדפים. דיוויס המשיכה באלבום זה בקו הנחרץ של אנטי-שירי אהבה, וגם הרגעים הרכים יותר בו היו מורכבים וחשופים. אחד משיאי "Nasty Gal" הוא הבלדה "You and I", שחיברה יחד עם מיילס, ובו בטי שרה בלחישה, בייאוש, שהיא רק ילדה שמנסה להיות אישה וקשה לה להיות מי שהיא. החצוצרה המהורהרת של מיילס שמלווה אותה לאורך השיר היא המוזיקה המושלמת לירידת המסך על הקריירה שלה וגם על חייהם המשותפים יחד.
דיוויס פרשה לאחר מכן מהקלטות ומהופעות. בסוף שנות השבעים, הקליטה עוד אלבום שנגנז ויצא רק ב-2009, כשגילו את דיוויס מחדש. סרט תיעודי חדש על בטי, שהופק במימון המונים, החל בימים אלו בסבב הפסטיבלים והבכורה האמריקנית תיערך ב-25.2, לפני שישוב הסרט לעוד הקרנות ברחבי אירופה (דוקאביב, תרימו את הכפפה!). הסרט המסקרן כולל את הראיון המצולם הראשון עם דיוויס מזה עשורים, בוא היא תספר על חייה בקולה שלה. כשהסיכוי למופע או אלבום חדש ממנה שואף לאפס, הסרט "Betty- They Say I'm Different"' צפוי לשמש כהקפת הניצחון הקטנה של בטי.
בזמן שבטי דיוויס דחסה את הבלוז ליהלום פ'אנק, מילי ג'קסון הרימה את הסול לכדי אופרה. חלק יגידו, אופרת סבון. "Caught Up", שיוצא כעת מחדש על גבי תקליט, הוא אלבום קונספט יוצא דופן שבמרכזו רומן בין אישה לגבר נשוי. כל צד בתקליט מתאר חוויה אחרת במשולש האהבה הזה, זו של המאהבת וזו של האישה הנשואה. הפרספקטיבה של הגבר הנשוי נעדרת לחלוטין ואינה מקבלת כל ביטוי, אלא בדיאלוג המדומה ששתי הנשים - בקולה של ג'קסון - מנהלות עימו.
עיקר תחילת האלבום, שמילי הפיקה במשותף, מבוסס על להיטו של לות'ר אינגרם מ-1972, "(If Loving You Is Wrong (I don't want to be right", שמהווה רק סיפתח לתימה המהפכנית שג'קסון חיברה בעצמה. "The Rap" נמשך קרוב לשש דקות ובמהלכו ג'קסון, בתפקיד המאהבת, מונה את כל היתרונות שהיא מוצאת עמדה הסבוכה - ביניהם, פטור גורף ממטלות הבית השונות, כולל ארוחות משפחתיות מעיקות. ג'קסון אינה כמהה להתמסד. היא מדברת על רקע המוזיקה, כפי שבקושי עשו באותה תקופה, מלבד בסיפורי הבדים של אייזק הייז. בחלקים נוספים באלבום, מילי פותחת בהקדמות לפני שהיא שרה ומקנחת באפילוגים שבזכותם הרוויחה גם היא מקום של כבוד כחלוצת ראפ.
לצד חטיבת הקצב והחצוצרות של אולפני "מאסל שואלס" מאלאבמה, כלי מיתר וחליל מעצימים עוד יותר את הדרמה המשפחתית של "Caught Up". ג'קסון מדלגת בין כל היתרונות והחסרונות של "חיים הגונים", מערכות יחסים, דימוי עצמי ושרה באופן אמיץ על גירושין ולהמציא את עצמך מחדש. בהשוואה לדיוויס, ג'קסון זכתה להצלחה והערכה משמעותית יותר בזמן אמת ואף הייתה מועמדת לפרס הגראמי על הביצוע שלה ל-"If Loving You Is Wrong". זה לא מפתיע שארית'ה פרנקלין היא זו שלקחה באותה שנה את הפסלון, ועוד בזכות שיר שכולו הלל לאהבת אמת, "Ain't Nothing Like The Real Thing".
ג'קסון הקליטה במהרה אלבום המשך, "Still Caught Up", עם אותן דמויות וחייהן החדשים-ישנים, אבל לא הכתה אז שוב גלים. היא נדדה בין כמה וכמה חברות תקליטים, מבלי שיהיה לה עוד להיט או קלאסיקה נוספת. אספני התקליטים עשויים להיתקל בקלות בכמה עטיפות מחרידות לאלבומיה של ג'קסון משנות השמונים, שכולן נועדו לזעזע ולהוכיח לעולם שהיא חסרת פחד ואין לה מה להסתיר. אבל את זה כבר גילינו, ברגע אחד, הרחק בשנות השבעים, כשהיא עוד שרה עם היד על הלב.