התור לקולנוע, קיבוץ עין חרוד וז'אנר הסינת'פופ מתחברים בסיפור מרתק על שיר אינסטרומנטלי ורפטטיבי שהפך לאבן דרך מוזיקלית
הקטע ״Popcorn״ הוא אחד הקטעים המנוגנים ביותר בהיסטוריה. הוא נוגן ובוצע אינספור פעמים, באינסוף הזדמנויות וצורות שונות, ועדיין איכשהו ממשיך לסקרן מוזיקאים, מפיקים, דיג׳יים ומאזינים. בתוך היצירה הזאת, שאורכה המקורי הוא 2:24 דקות בלבד, מסתתרת אחת מפריצות הדרך הגדולות של המוזיקה המודרנית. קטע אינסטרומנטלי קטן שהמציא ז׳אנר חדש. מנגינה שמלווה אותנו כל החיים והפכה לחלק מה-DNA שלנו מבלי שבכלל נרגיש.
"פופקורן" הופיע לראשונה באלבום "Music to Moog By" של המוזיקאי גרשון קינגסלי ב-1969. גרשון היה אז בן 47. הוא נולד בגרמניה להורים יהודיים ומגיל צעיר היה פעיל בתנועת נוער ציונית. ב-1938, כמה ימים לפני ליל הבדולח, הוא ברח מגרמניה בעזרת התנועה והגיע לקיבוץ עין חרוד. מאוחר יותר הוא עבר לירושלים, למד בקונסרבטוריון ואף הופיע לפרנסתו בבתי קפה כפסנתרן ג׳אז. ב-1946 המשפחה שלו, שברחה בינתיים לקובה, השיגה ויזות לארצות הברית. קינגסלי נסע לפגוש אותם ומאז לא חזר לגור בישראל.
באמצע שנות ה-50 הוא הקים צמד עם המוזיקאי ז׳אן ז׳אק פריי. יחד הם הוציאו שני אלבומים שהציגו לעולם הפופ כלי חדש: מוג סינתיסייזר. המוג שומש עוד בשנות ה-50 בפסקולי סרטים דוגמת "Forbidden Planet", ושירת בצורה מושלמת את סרטי המד״ב הקדמוניים שעסקו בחייזרים, חלליות ופחדים שונים בהשפעת המלחמה הקרה.
אבל רק בשנת 1966, עם שני האלבומים הראשונים של הצמד פריי וקינגסלי, העולם ראה איך ניתן לשלב את צלילי המוג המפחידים עם מוזיקה רקידה, פופית ומלודית. אלבומם השני, "Kaleidoscopic Vibrations: Electronic Pop Music from Way Out", נחשב עד היום לאחת היצירות המהפכניות בתולדות המוזיקה האלקטרונית כאחד האלבומים שהנגישו את המוזיקה שיצרו מדעני האלקטרוניקה המוזרים לקהל גדול וסקרן.
מוזיקה אלקטרונית, כאמור, לא נולדה אז. למעשה ההיסטוריה שלה הולכת אחורה עד לשנות ה-40. גם השימוש במוג בשירי פופ ורוק לא היה דבר חדש. האלבום הראשון של הדורס, שיצא ב-1967, הדגים את העושר הצלילי של מוג ואת היכולת שלו להשתלב במוזיקה פסיכדלית ובלוז. הייחוד של קינגסלי-פריי הוא השימוש במוג ככלי מרכזי במוזיקה אינסטרומנטלית, ולא ככלי ליווי. זו היא לידתו של הז'אנר שלימים ייקרא סינת׳פופ.
ב-1968, כצעד משלים להשתלטות המוג על עולם הפופ, יצא האלבום "Switched-On Bach", שכלל עיבודים אלקטרוניים לקטעים של באך. המוזיקאית הקלאסית וונדי קרלוס, שיצרה את האלבום, זכתה בשלושה פרסי גראמי והאלבום הפך לרב מכר ולאחד האלבומים הנמכרים בהיסטוריה של המוזיקה הקלאסית. קינגסלי הרגיש שהגיעה השעה להקליט פרויקט סולו.
בהשפעת קרלוס, ואולי בניסיון להתחקות אחרי הטרנד, הוא התחיל להקליט עיבודים משלו לבטהובן, קטעים עממיים ושירים של הביטלס. ואז, יום אחד, בתור לקולנוע, הוא שמע מכונת פופקורן פועלת והמוח שלו נדלק. הוא רץ הביתה ויצר את הסגמנט המפורסם, ואז הכפיל וניגן אותו כמה פעמים בסולמות שונים.
הקטע הזה עורר תשומת לב כמעט מהרגע הראשון. היה בו משהו שהתחבר לדור ההיפים מהכיוון המדיטטיבי-פסיכדלי. הקליפ הזה, שלקוח מ-Top of the Pops, מדגים זאת בצורה יפה. מבטים מזוגגים, וייב הזייתי, רק תחליפו את הסינתיסייזר החללי בגיטרות חשמליות וקיבלתם את הקהל בפסטיבל וודסטוק.
אבל מה שהטיס את ״פופקורן״ לראש המצעדים היתה הגרסה של ההרכב Hot Butter מ-1972, שהפכה לגרסה המזוהה ביותר שלו (אותה ניתן לשמוע בתחילת הכתבה). בניגוד לגרסה של קינגסלי, שעדיין שמרה על קו ניסיוני משהו, Hot Butter זיקקו את המלודיה המרכזית, הוסיפו כלים מסביב, אינטרו וברייקים. התקליטון הזה החל להתנגן במועדונים ברחבי העולם ונמכר בכמויות אסטרונומיות.
״פופקורן״ בנוי בעצם כמו טראק מועדונים מהסוג ששומעים עד היום. יש בו פתיחה, בנייה, שיא, ברייק, דרופ ובעיקר - מוטיב מרכזי שחוזר כל הזמן בצורות שונות. צריך להבין עד כמה זה היה ייחודי - קטעי הסינתיסייזרים של קינגסלי וחבריו היו לרוב ביצועים ליצירות מוכרות, או לחילופין קטעים אוונגרדיים-קולנועיים. אבל אחרי ״פופקורן״ כבר היה ברור שאפשר לייצר קטעים רפטטיביים שנועדו לרחבה באמצעות סינתיסייזרים מתוחכמים, והראשונים להטמיע את זה היו, כמו קינגסלי, גרמנים.
בתחילת דרכם, קראטפוורק חקרו יותר את הצד האקספרימנטלי של הסינתיסייזר. אבל ב-1978, עם האלבום "Die Mensch·Maschine", הם הטמיעו את היכולת לשחק עם מוטיבים מוזיקליים בצורה רקידה ולבצע עליהם מניפולציות שונות. (אגב, ברשת צפה גרסה ל-״פופקורן״ שמיוחסת לקארפטוורק או לז׳אן מישל ז׳אר. זו טעות, את הגרסה ההיא מבצע ההרכב M&H, אז שלא יעבדו עליכם).
בשנות ה-80, כשהסינת׳פופ השתלט על העולם, אפשר היה לשים לב לסאונד ולהשפעה של קינגסלי. הסינתיסייזר הרזה והרפטטיביות השתלטו על מצעדי הפזמונים והפכו להיות סמל של עשור. למשל בקלאסיקה הזאת של The Human League. שימו לב איך הסינתי מתגלגל במקצב קבוע, מאחורי השירה והמלודיה.
גם בשנות ה-90, עם כניסתם של האסיד האוס והביג ביט לזירה, ניסו מפיקי אלקטרוניקה שונים לפצח את קסמו של "פופקורן". ריצ׳רד די ג׳יימס, הלא הוא אפקס טווין, הוציא ב-1992 אי.פי תחת הכינוי Caustic Window. על העטיפה לא הופיעו שמות הקטעים, חוץ מאחד - הגרסה שלו ל״פופקורן״, שחיברה אותו לעולם האסיד האנרגטי. לא מדובר בגרסה הכי מוצלחת שנעשתה, אבל מעניין לשמוע איך ג׳יימס מפרש את הקטע ההוא בראי התקופה ההיא.
״פופקורן״ לא זכה להתייחסויות רק מהכיוון האלקטרוני. הוא זכה לגרסת איצטדיונים של מיוז, גרסת שריקה של מייק פאטון בהופעות של פיית נו מור, גרסת סרף, גרסת ג׳אז, גרסת דאנס, שלל רמיקסים ואפילו ניסיונות צולעים למדי להדביק לקטע האינסטרומנטלי מילים.
ומה עם קינגסלי? אחרי ההצלחה המטורפת של ״פופקורן״ הוא ניסה למנף את ההצלחה והקים את First Moog Quartet (שאחד מחבריה, סטן פרי, הקים בהמשך את Hot Butter). במשך שנות ה-70 הוא התרחק יותר ויותר מעולם הפופ והתמקד בפסקולים לסרטים, נגינה באלבומי קריינות ואפילו השתמש במיומנותו במוג כדי ליצור עיבודים לקטעי חזנות וקטעים מהמסורת היהודית. הוא כנראה היה מאוד גאה בקאבר הבא, אחד מהמקוריים שנעשו ל-"פופקורן", ואחד היחידים שנעשה על ידי הרכב ישראלי.