השאלה הזו רדפה את ניצן פינקו בתערוכה "מוזיקה אסורה: תקליטי עצמות 1946-1964", המוצגת כעת במוזיאון תל אביב. מוזיקת אנדרגראונד אמתית היא כזו שנוגדת את הערכים של הממשל, גם במחיר החופש
בתוך זכוכית ניצב ספר כבד וחמור סבר של יצירות אסורות. אני לא מבינה מה כתוב על הכריכה החומה והמכוערת ובמבט מהיר הוא נראה כמו סתם ספר ישן. אבל הספר הזה החליט שהביטלס, ליטל ריצ'ארד או הרכבי ג'אז הם מוזיקה אסורה - כזו שהפצה או האזנה לה יכולה להביא לכשנתיים מאסר בכלא הרוסי. תערוכת "מוזיקה אסורה: תקליטי עצמות 1946-1964", שבליבה עומד הספר, מנסה לפענח מה הניע את אותם בוטלגרים (יצרני תקליטים לא חוקיים) לקחת על עצמם סיכונים כמו רדיפה על ידי הקג"ב, מעצרים ותחקירים, או אפילו תקיפה בסכינים על ידי סוחרים מתחרים ועבריינים.
התערוכה, שמוצגת במוזיאון תל אביב עד ה-12 במאי, עושה עבודה מעולה בסיפוק הקונטקסט ההיסטורי והתרבותי, בעיקר בדמות ייצוג המלחמה הבלתי פוסקת של הממשל באותם בוטלגרים. מלחמה שהתבטאה בכל אמצעי הפרופגנדה המוכרים: קריקטורות, קומיקס וסרטי תעמולה. באחד מהסרטים, הקרוי "האושר לבחור בדרך הקשה", ריקודי רוקנרול מוצגים כשחיתות מוסרית ומודגש כי רוסים טובים מצטיינים בריקודי עם ואתלטיקה קלה, באמצעות סצנות שנראו כאילו בוימו על ידי לני ריפנשטאל.
ביומן חדשות מלנינגרד משנת 1956 זוג זמרים שרים על הגבר ה"מגונדר", זה עם השיער המעוצב בסלסול אופנתי, שמהווה איום על החברה הרוסית. "מתחת לג'קט הירוק שלו מסתתרת נשמה ריקה" מזהירים הזוג הנורמטיבי מפני אוהב הרוקנרול המסוכן. הרי הרוקנרול הוא בסך הכל סימפטום של המחלה המפחידה באמת – האינדיבידואליזם, אויבם הגדול ביותר של משטרים טוטליטריים.
המאמץ של הממשל להילחם ברוקנרול המערבי, שמייצג לכאורה את הריקבון הקפיטליסטי, מרגיש מוכר. בישראל אמנם לא היה מאבק של ממש ברוקנרול, הוא פשוט התקיים במקביל לילדים האהובים של המוזיקה הישראלית - הלהקות הצבאיות. אני נזכרת ב-"כשאהיה גדול (שוטי שוטי ספינתי)" שמתאר ילד שמכין עצמו לקריירה צבאית כרב חובל. זו היא רק דוגמא אחת קטנה בים השירים שנועדו להסליל אותנו אל הדרך היחידה בה אנחנו אמורים ללכת, זו שמתווה הצבא והמדינה. האם באמת אסור להשוות?
זו השוואה לא מוחלטת כמובן. ההתבגרות המוזיקלית שלי למשל, כללה הקלטת מוזיקה מהרדיו על קסטות של נאומי רבנים שכיסיתי בסלוטייפ בקצוות כדי להקליט עליהן מחדש. הייתי כותבת בכתב הכי יפה ומסודר שלי את שמות הספיישלים מהרדיו והקשבתי להם ברקע כשלמדתי לבגרויות או סתם הקשבתי למוזיקה בחדר. בלנינגרד לעומת זאת, טינאייג'רים חובבי מוזיקה חמקו מהבית באמצע הלילה כדי לנסוע לגבעה גבוהה ומרוחקת, מצוידים באנטנה וציוד הקלטה בתקווה שהצנזורה לא הצליחה לחסום אפילו לרגע אחד את שידורי רדיו ה-BBC או "רדיו אמריקה".
תביא לי את תותי פרוטי!
התערוכה משקיעה חלק נרחב בהסברים על הפן הטכנולוגי של ייצור התקליטים הלא חוקיים - העתקת אודיו על גבי פורמט גמיש אך מוגבל באופן ביתי. הדוגמה הנפוצה הייתה צילום רנטגן, שיכל להכיל שיר אחד בלבד. כך זכו העותקים הפיראטיים לכינוי "תקליטי עצמות", על שם עצמות בן/בת האדם שעדיין נראו בבירור על רקע תשליל צילום הרנטגן. אבל הכוח האדיר שלה נמצא בכלל ביכולת לתעד אוהבי מוזיקה רוסים שהפרקטיקה הבלתי חוקית לייצור תקליטים הייתה בשבילם מציאות בלתי נמנעת.
קוליה ואזין, מעריץ ביטלס שהיה בוטלגר כילד בשנות השישים, מצולם בסרט קצר ונפלא המוצג בתערוכה ומספר בו על הפעם הראשונה בה בחר במוזיקה על פני משהו חיוני. "במקום להשתמש בכסף לאוכל בבית ספר, הייתי חוסך לתקליטים", מספר בעודו יושב במעין מקדש ביטלס - חדר עמוס ממורביליה נדירה וצבעונית. "בכל לילה אני אומר תודה לאלוהים שכל היום שמעתי את המוזיקה הקדושה הזו". מבט קל בחיוך הנרגש ואפשר לדמיין אותו כנער בסמטאות לנינגרד, מסתכן בסחר פלילי בתקליטים רק כדי לשמוע עוד פעם אחת את Yesterday. בהמשך הסרטון הוא מבצע חיקוי מבריק של "תותי פרוטי", מנסה לשחזר את עוצמת הגילוי של מוזיקה אהובה בפעם הראשונה ואת הצורך להפוך לשליח שלה.
המחתרת של התקופה אמנם לא הייתה ארגון מסודר, היו אלה סך הכול יחידים שפעלו במקביל, אבל בראיונות איתם עולה הרבה יותר מהנאה רגעית של 3 דקות (אורך תקליט עצמות ממוצע). יצרני התקליטים הלא חוקיים ראו בעבודתם שליחות של ממש, מוטיב החוזר בריאיונות. בלנינגרד הם היו משיגים את הצילומים מאחראי התחזוקה בבית חולים באישון ליל, מסתירים מתחת לבגדים צילומי רנטגן שיהפכו לצלילים. מיכאיל פרפנוב, יצרן תקליטי עצמות שהפיץ בעיקר ג'אז, מסביר שידע שהאימפקט שלו מוגבל, אבל היה חייב לפעול: "נלחמתי במשטר הסובייטי כמו דון קיחוטה בתחנות רוח".
"אני אוהב מוזיקה בלי סוף", אומר פרפנוב בסרט המוקרן בתערוכה. "אני אוהבת מוזיקה קלאסית מאד, אבל ג'אז, ג'אז זה..." אומר ונעצר, מנסה להעביר במילים את התחושה, ומחייך. "...זה כמו סם מרץ שהופך אותך לנמרץ כל הזמן. ג'אז זה כוח. אני נשאר חזק!", הוא מחייך ומראה את השרירים שלו בסצינה שמהווה מיקרוקוסמוס לתערוכה כולה. מוזיקה היא כמו סם - היא מאפשרת לך לגלות את עצמך מחדש, אבל הסיכון שבלצרוך או להשיג אותה עצום. מעבר לכך, מוזיקה קשורה בקשר בלתי נפרד לגוף: לחוזק שלו, כפי שמתאר פרפנוב שנעזר במוזיקה כפסקול לאימונים, אבל גם בחולשה שלו, כפי שמעידות כפות הידיים השבורות בנגטיבים של תקליטי הרנטגן.
מכאן שתקליטי העצמות נותנים משמעות אחרת להרגשה שהרבה חובבי מוזיקה מכירים: שמוזיקה היא חלק מה־DNA הפיזי, לא רק הרוחני שלנו. חלק מהתקליטים מראים בבירור עצמות, גולגולות, עמוד שדרה. אלמנטים גופניים מובחנים שהפכו לצלילים ומילים שייצגו עולם אחר של חופש. תמיד הרגשתי שהמוזיקה האהובה עליי היא לא רק אובייקט חיצוני לי, אלא חלק ממשי מהגוף שלי. במילותיה של ג'וני מיטשל, "Songs are like tattoos". כשהקשבתי בפעם הראשונה לרמונס הרגשתי שהם הדופק שלי. כשאני מקשיבה לדיוויד בואי אני מרגישה את הקול שלו מתחת לעור שלי, אפילו שהוא כבר לא חי. תקליטי העצמות הם ביטוי ויזואלי ומוחשי יפהפה להרגשה הזו, ולחשיבות של מוזיקה כאמצעי לשבור את כל הקירות שמנסים לחסום אותנו.