כל הראפרים האהובים עליכם הם בכלל גיבורי על מספר קומיקס לא כתוב. מתן שרון על החיבור העמוק בין התרבות השחורה לחוברות המאוירות. אז מי הוא גיבור העל של כריס רוק?
בחודש שעבר ראה ההיפ הופ שיתוף פעולה מעניין במיוחד, אפילו ביחס לז'אנר שמקדש קשרים וחיבורים מיוחדים. אורטגה (יונתן יהודאי) שיחרר קליפ לשירו "קינג קראק" לצד ג'ינג'י, גל, סיגל וגברת זעפני – או בקיצור, הקומיקס האגדי זבנג! של אורי פינק. בן דמותו המאויר של אורטגה משתלט על מסדרונות תיכון ל"א וגורר את דמויות הקומיקס האהובות לככב במסיבת אולדסקול היפ הופ צבעונית מתמיד. בין ערוב הדמויים המאוירים לעילא קופצת תזכורת קטנה שזו היא לא הפעם הראשונה שההיפ הופ הישראלי מוצא נקודות השקה בין קומיקס לראפ. נימי נים (נמרוד רשף) מבזיק לרגע באיור כמעט זהה לזה שהוצג על האלבום "בעטיפה של ממתק". אותה בנדנה ירוקה, אותה חולצת הוקי רחבה, אותן כפפות חתוכות – מחווה קטנה ונאה לראפר הנפלא שגם יוצר קומיקס בעצמו ("אדי בלאגן", "עוזי: אגדה אורבנית") וכיום מתפקד כיושב ראש איגוד אמני הקריקטורה והקומיקס בישראל.
גם אם נישאר לרגע בארצנו הקטנטנה נול להיזכר באלבום הראפ הישראלי הראשון, "חומוס מטמטם" של נייג'ל האדמו"ר, שזכה למעטפת קומיקס למהדרין, או באיורים על האלבומים "ישראלים עצבניים אחד אחד", "מיקרופון למקסימום", "מתוך הזוהמה", "בום קרנבל", האלבומים של אבירי השולחן העגול ועוד. כולם זכו להשפעת קומיקס ישירה, כזו או אחרת, על המעטפת הגרפית. ועם זאת, עטיפות קומיקס הן רק קצה הקרחון של החיבור המפתיע הזה. חיבור שממשיך מורשת לא מוכרת, כמעט סודית, של קשר מעמיק ומיוחד בין עולם הקומיקס לתרבות ההיפ הופ.
בשנים האחרונות תרבות הקומיקס הפכה למצליחה מתמיד. מתרבות חתרנית ששמורה לקהילה מגוננת היא הפכה לחלק משמעותי מהתרבות הפופולרית – סרטי קומיקס הם אירועים קולנועיים של ממש, אספני קומיקס כבר לא נחשבים לגיקים מבודדים ודם חדש, מודרני ופרוע, הוזרק לתעשייה. דבר זהה קורה גם להיפ הופ, ולא בכדי. יש חפיפה רבה בין התרבויות על אף השוני ביניהם – שתיהן תרבויות נוער אסקפיסטיות שעדיין מצליחות להישיר מבט לסיטואציות הקשות של החיים בלי בושה. שתיהן לקחו את האמנות לעם, שתיהן תרבויות נוער שהתבגרו ונתנו תקווה ועולם סיפורי שלם לילדים ששמרו איתם את ההשראה גם בבגרותם.
לדריל מקדניאלס, DMC מההרכב המיתולוגי ראן-די.אם.סי, יש סיפור חמוד על איך מכר את כל חוברות הקומיקס שלו כדי לקנות ציוד די.ג'יי בתור נער. אחד מאותם הילדים להם מכר חוברות היה ג'וזף סימונס, לימים חברו להרכב. כיום מקדניאלס מחזיק בהוצאת אור עצמאית לחוברות קומיקס, וכותב קומיקס בעצמו. "קומיקס והיפ הופ נתנו לי דרך לעזוב את העולם שבו הייתי וללכת למקום שאתקבל בו", אמר במהלך פאנל בכנס קומיקון ב-2012 על החיבור בין התרבויות כפי שהוא חווה אותו. מאוחר יותר סיפר שבתור ילד קטן וחנון הוא פחד לראפראפ מול קהל, אבל מרגע שתפס מיקרופון הוא דימה את עצמו להאלק, מתפוצץ בזעם ירוק על הבמה.
הראפר סלאג מצהיר באחד משיריו "נשבע לאלוהים שהיפ הופ וחוברות קומיקס היו הבראשית שלי", והוא בהחלט לא היחיד. ישנם מאות שורות ראפ ושירים שמזכירים דמויות קומיקס ולא נדיר למצוא ראפרים שמדמים עצמם לדמויות אקס-מן, ספיידרמן או אחרים. אפילו שיר הראפ המסחרי הראשון, "Rapper's Delight", מכיל בית שלם שמציג את הראפר כמי שמפתה את לואיס ליין וצוחק על סופרמן שיש לו "תולעת קטנה". ראפרים תמיד אהבו לדמיות קומיקס בכלל, וגיבורי על בפרט.
כריס רוק אמר על DMC, כן אותו DMC, "אף אחד מעולם לא נשמע כמוהו. אף אחד מעולם לא נראה כמוהו. הוא כמו גיבור על". ובאמת, יש חיבור מאוד ברור בין אותם דמויות על טבעיות, הלחם והחמאה של עולם הקומיקס, לראפרים עוד מראשית דרכו של ההיפ הופ. הראפרים אמנם תרגמו את הכוחות העל טבעיים ליכולות כתיבה, ביצוע וכריזמה, אבל אופיו הרברבני של ההיפ הופ הפך אותם לגיבורי על בשר ודם. גם הם לבשו דמות ותלבושות כשיצאו למשימה. גם הם החזיקו בזהות האמיתית לצד הזהות הבדויה, גדולה מהחיים והמציאות. לסופרמן היו את השמיים, לבאטמן סימטאות גות'אם סיטי ולראפרים הבמה.
כמו שיודע כל מי שראה את "האביר האפל", לכל גיבור על יש נבל, וההיפ הופ בחר לייצר בעצמו נבלים. ראפרים רבים לקחו על עצמם את דמות הרע, נכנסים לבתי הפרברים הממורקים, חושפים את אוזני הילדים הלבנים לקללות, בוטות ואלימות. עם כל הכבוד לגנגסטרים, אין ראפר שגילם את דמות נבל הקומיקס טוב מדניאל דומליי, שהתפרסם בתור MF Doom. דום שאב את שמו, את מראהו, השפה שלו והאטיטוד שלו מנבלי הקומיקס הגדולים. הוא קרוי ומעוצב על בסיס ד"ר דום, נעזר בדגימות צליל פרקים ישנים של ספיידרמן ומתנהג כמו הבן הממזר של הג'וקר ולקס לות'ר. בזכות הגישה הייחודית הזו, הצליח דום להפוך במהרה לאחת מהדמויות הכי יוצאות דופן בתעשיית ההיפ הופ ובכלל - מחביא את זהותו מאחורי מסיכה, ממלא בצבע את המיתולוגיה הסבוכה שלו ומשאיר את התנהגותו מסתורית מאי פעם.
אך ההשפעה הזו בין התרבויות אינה חד צדדית – גם עולם הקומיקס למד לאורך השנים לספוג את ההיפ הופ לתוכו, גם אם לא מחשיבים כמה פריימים שבהם רואים את ספיידרמן חולף על פני חבורת ילדים שרוקדים ברייקדאנס, ברשותכם. לאורך השנים ראפרים רבים, באופן מעניין חלקם הגדול חברי וו טאנג קלאן, יצרו או השתתפו כדמויות בסדרות קומיקס. כך אלבומו העשירי של גוסטפייס קילה, "Twelve Reasons to Die", זכה לשישה גיליונות קומיקס המבוססים על הסיפורי המותח-אימה שגוסט חולק באלבום. הרי הוא גם ככה חצי דמות קומיקס ויכולות הסטוריטלינג יכולות לצייר עולם ומלואו, אז למה לא להניח את הדיו על הדף ולאייר?
מרגע שהקומיקסאים החלו להבין שהקהל שלהם חופף במידה רבה לחובבי היפ הופ, הם החלו להזרים את התרבות השחורה בין הריבועים. עדות לכך ניתן לראות בסרט הקרוב של מארוול, "הפנתר השחור" שצפוי לצאת בפברואר הקרוב. גיבור העל האפריקאי זוכה לטיפול מוזיקלי בידי לא אחר מקנדריק לאמר, כשלפסקול הסרט גוייס לודוויג גורנסון, השותף המוזיקלי של צ'יילדיש גמבינו. לפניו היה זה לוק קייג' – גיבור יליד הארלם – שערבב בין התחומים בטבעיות רבה בסדרה טלוויזיה שכוללת פסקול היפ הופ ניינטיזי נפלא וסצנה אחת בלתי נשכחת בכיכוב תמונתו של נוטוריוס ביג. גם במארוול הבינו שהאדם שמתעסק בסדרה על גיבור שחור מהארלם צריך להבין היפ הופ, ובחרו בצ'או הודרי קוקר, עיתונאי מגזין ההיפ הופ VIBE לשעבר שגם כתב את הביוגרפיה של ביגי, להוביל את כתיבתה ופיתוחה. זו אולי לא היתה סדרת הקומיקס מדהימה, אבל זו בהחלט סדרת היפ הופ נהדרת.
מארוול הוכיחו את המחויבות והאהדה שלהם להיפ הופ בסדרת הוצאות מיוחדות שהציבו את גיבורי החברה על עטיפות מאוירות למופת של 88 אלבומי היפ הופ קלאסים (עד כה). בחירת האלבומים, התאמת הדמויות והאינטרפרטציה הקומיקסאית רק הדגישו כמה קרובים גיבורי העל הללו לאותם ראפרים להם דומו, מהדהדים את כוחם הענק של גיבורי ההיפ הופ ואת האימפקט התרבותי שדמויות פקטיביות או אמיתיות יכולות לייצר. כששומרי הגלקסיה מרחפים בחללית קטנה במסלול לעבר מערבולת לא ברורה ממש כמו שחברי פארסייד נעו בקרונית לעבר הביזאר רייד, האופי המשעשע של שניהם זוכה לעוד כמה גוונים נסתרים.
ואולי הדרך הטובה ביותר להאיר על החיבור בין העולמות הוא לחזור טיפה אחורה. סדרת ספרי הקומיקס "Hip Hop Family Tree" של אד פיסקור, פרס אייזנר לשנת 2013 (המכונה האוסקר של תעשיית הקומיקס), שמה לעצמה כמטרה לתעד את ראשית ימי ההיפ הופ בפירוט מדוקדק. פיסקור תרגם את מיתולוגיית ההיפ הופ לנראטיב של קומיקס, הפך את הראפרים לגיבורים צבעוניים והזכיר כי על אף שהאחת היא תרבות רחוב עם פוקוס מוזיקלי, והשניה היא תרבות גרפית עם פוקוס סיפורי – היפ הופ וקומיקס הם חברים ותיקים שגדלים זה לצד זה. כשהם משתפים פעולה והצבע פוגש את הסאונד, העולם זוכה לגיבורי על מיוחדים במינם.
