האוסף החדש "Even A Tree Can Shed Tears" מציג את נקודת ההשקה בין שתי סצינות מנוגדות, אך קרובות להפליא, ביפן המתאוששת של שנות ה-60
בשנים האחרונות מתרחשים בקרב אגרני ואספני מוסיקה אובססיביים (כמו הח"מ) שני תהליכים במקביל. מצד אחד קיים שפע של הוצאות מחודשות, אלבומי עבר שצפים מחדש, הרכבים שכוחי אל שזוכים לעדנה וסצינות מוסיקליות אזוטריות שלמות. יותר ויותר אנשים צוללים אל מעמקי הרשת בחיפושים אחרי גרוב מקולומביה, פסיכדליה מפולין, ג'אז מסין ואמביינט מצ'ילה. מצד שני, צריך להודות בכנות שחלק לא מבוטל מאותם אלבומים שיוצאים מחדש במהדורות איכותיות בצירוף תחקירים מזהירים, לא תמיד עומדים במבחן הזמן כאלבום שלם. לפעמים פשוט מדובר באלבום שכולל 3-4 שירים מעולים, עוד שיר או שניים ברמת הנחמד וכל השאר פילרים. במצבי קיצון צריך לדפדף עד למחצית האלבום כדי להגיע לאותו טראק נשגב שמצדיק את ההשקעה.
בדיוק לשם כך הגיע הפורמט המרענן והמדויק של אוספים. אוסף יחיד או כפול שמאגד אך ורק את הקטעים המעולים, העילאיים. פורמט שמאפשר להאזין לאלבום שלם כמעט ללא נפילות, אבל פורמט שגם מספר לנו סיפור. סיפור על תקופה, על סצינה, על ז'אנר ספציפי או הרכב שכוח אל, על מדינה שאנחנו כמעט ולא מכירים, על שפה שאנחנו לא מבינים.
לא מעט לייבלים שמוקדשים כמעט אך ורק להוצאות מחודשות ("רי-אישיוז" בלשון העם) מוציאים לפחות אוסף אחד בשנה שמניח את הספוט על תחום איזוטרי כלשהו ומנסה לגרות את הדמיון. לא מדובר באוספים קשים להאזנה, שכן לרוב מדובר במוסיקה אורגנית לחלוטין שנדמה שהכרנו תמיד, אבל עם הטוויסט הקטן הזה, שהופך אותה למסקרנת.
היום נקדיש את תשומת הלב לאוסף כפול בשם "Even A Tree Can Shed Tears", של הלייבל Light In The Attic שמוביל מעל ל־15 שנים את שוק ההוצאות המחודשות. מאט סאליוון וג'וש רייט, שהקימו את LITA כחברת בוקינג, החלו להוציא מחדש אלבומי עבר נשכחים כבר ב־2002 ואחראים לפריצה המחודשת לתודעה של אמנים כמו בטי דייויס, ג'ים סאליוון ורודריגז. האוסף המדובר יצא באוקטובר האחרון, ומוקדש כולו לפסיכדליה, רוק'נרול ופולק יפני שיצא בין השנים 1969 ל־1973.
ההיסטוריה המוסיקלית של יפן עלתה בשנים האחרונות על הראדר של אספני מוסיקה מהמערב, לרוב בהקשר של סינתיסייזרים, מקצבי דיסקו חלקלקים ואלקטרוניקה ניסיונית. או בקיצור - יפן של סוף הסבנטיז והלאה. אחת ההוצאות המחודשות המדוברות של השנה החולפת, למשל, היה האלבום "Through The Looking Glass" של הפרקשניסטית מידורי טקדה. בכלל, נוצר עניין מחודש בדברים שיצאו ועדיין יוצאים מיפן, שתמיד מצטיירת כמעוז מוסיקלי זוויתי, מוזר ולא צפוי. לשמוע קטע מושר ביפנית הפך לסוג של סטנדרט במועדונים, ברים וכל מקום שבו מוצג די.ג'יי.
האוסף החדש של Light In The Attic מעביר את הזרקור כמה שנים אחורה, לז'אנרים מכווני האזנה ביתית ולא תקלוט, ובעיקר - לימים שבהם הסינתיסייזר עדיין לא הניח את היסודות לפופ היפני המוטרף. "Even A Tree Can Shed Tears" שם את הספוט על הימים שבהם המוסיקה היפנית הייתה מלוכלכת ומחאתית.
בואו נתמקם מבחינה היסטורית. יפן, שנות השישים. לאחר סיום הכיבוש האמריקאי ב־1952 נכנסה יפן לתקופה של שגשוג כלכלי ויציבות יחסית. ב־1960 חתמה הממשלה על הסכם שיתוף פעולה והגנה עם ארצות הברית, דבר שגרר הפגנות ומחאות שהנהיג בעיקר ציבור הסטודנטים של טוקיו. הם התנגד לשתף פעולה עם הממשלה שהפילה עליהם אטום, נשורת גרעינית וטראומה נצחית, וסירבו לכל קשר עם המערב. מחאת הסטודנטים של טוקיו הקדימה, ואולי אפילו נתנה רוח גבית, למחאות הסטודנטים העולמיות בסוף העשור, עם פרוץ מלחמת ויאטנם ועליית התנועה ההיפית.
בסוף שנות ה־60 התגבשה ברובע שיבויה בטוקיו תנועת מחרתית אמנותית בשם 'אנגורה' (קיצור ל-Underground ביפנית). קבוצה של אנשי תיאטרון, אמנים פלסטיים ומוסיקאים יוצאי קולג' ואוניברסיטה, ששמו להם למטרה למרוד בהשפעות המערביות שהשלטונות ניסו להטמיע בתרבות לטובת השפעה מהמסורת היפנית. הם התרכזו ברחוב בשם Dogenzaka שהפך למרכז אמנותי ותרבותי, בו קמו מועדוני ג'אז ורוק שנתנו במה לאמנים והרכבים בתחילת הדרך.
המוסיקה של חברי ה'אנגורה' כונתה באירוניה "New Music". הם רצו להתנער מהשפעת הביטלס ו-וודסטוק ומלהקות הגיטרות שצצו ביפן בתחילת העשור. הם חיפשו משהו חדש, ומצאו אותו בפולקלור היפני. הם לקחו את הגיטרות וחיברו אותן למסורות מוסיקליות לא מערביות במתכוון. זאת הייתה המחאה שלהם נגד המערב ונגד הממשלה שלהם שמנסה לחבור אליו.
אחת הבחירות החלוציות של תנועת ה'אנגורה' היתה לשיר אך ורק ביפנית. להקות הפופ-רוק של תחילת שנות ה־60 שרו רק באנגלית, מתוך ניסיון לשווק את עצמם לשוק העולמי. חברי האנגורה, שהתחנכו על ברכי המוסיקה המערבית וכנראה שגם אהבו את צורת הנגינה וההפקה, לא יכלו, ואולי גם לא רצו, לייצר משהו שנשמע לגמרי מסורתי-יפני. הם שאפו לשלב בין מה שהכירו ושמעו לבין משהו מקומי. כך נוצר שילוב מקורי ויוצא דופן, בין ליווי שנשמע מערבי לגמרי, לבין מקצבים שנשמעים זרים ורחוקים לאוזן שאינה יפנית. מה שהופך את הכול לעוד יותר מעניין היא השירה ביפנית. גם אם אי אפשר להבין את הטקסט, משהו באנרגיה מתקשר עם המאזין, מעבר לשפה.
בחוד החנית של הסצינה עמדה להקת Happy End, שהוציאה את אלבומה הראשון ב־1970, וזכתה לתשומת לב גם מהסצינה הפסיכדלית של LA. ב־1972 היא אפילו הקליטה אלבום בהפקתו של ואן דייק פארקס, שעבד עם בריאן ווילסון והביץ' בויז. אחד מחברי Happy End היה הרומי הוסונו, לימים איש להקת Yellow Magic Orchestra ואחד מחלוצי השימוש בסינתיסייזר, בין השאר באלבום הקאלט "Pacific" מ־1978. הוסונו מיוצג באוסף גם כחלק מ־Happy End, וגם בקטע מאלבום הבכורה שלו מ־1973, שנשמע שונה לחלוטין מהסטייל המצוחצח והמסונתז שיסגל לעצמו בעתיד.
במקביל לתנועת ה'אנגורה', צמחה בערים קיוטו ואוסקה סצינה מחתרתית נוספת. הרבה פחות מסורתית והרבה יותר מחוברת למוסיקת המחאה האמריקאית. הסצינה הזאת לא ברחה מהמערב, אלא אימצה אותו לחיקה והשתמשה בפולק של בוב דילן, ג'ון באאז וג'וני מיטשל כדי להביע מחאה משלה. הם כל כך העריצו את דילן, עד שהם קראו לבית הקפה בקיוטו ששימש להם מרכז ומקום התאספות בשם "The Dylan Cafe". את הקפה ניהלו שני מוסיקאים חובבים בשם יו נגאי ומסאג'י אוצוקה. בהמשך הם הקימו הרכב בשם "The Dylan II", שקטע שלו סוגר את האוסף. עוד חברה בולטת בקבוצת ה"דילן קפה" היא סאקומי קאננובו שכונתה "ג'וני מיטשל היפנית", ומיוצגת באוסף גם בקטע סולו מאלבום הבכורה שלה (1972) וגם כחברה בהרכב Gu, שהוציא אלבום אחד בלבד ב־1970.
הנוכחות של מוסיקאים שונים בכמה קטעים באלבום, בפאזות שונות, רק מדגישה עד כמה הסצינה הפולקית-פסיכדלית ביפן היתה ייחודית. כמו יחידה צבאית קטנה ונחושה. האוסף ערוך כמעין דו-שיח בין שתי הסצינות המקבילות - בין ה'אנגורה' שברחה מהמערב, לבין חבורת קיוטו שניכסה וחיבקה אותו. בדיעבד, ההבדלים ביניהם לא היו גדולים כל כך.