המדריך למהפיכה: כך תקימו להקת פאנק פמיניסטית

הצטיידו באנשים שאתם אוהבים, שני אקורדים ושק חרדות. ניצן פינקו תלמד אתכן איך להקים להקת פאנק פמיניסטית. זכרו: מוות לדושים

הלהקות הכי טובות הן להקות פיקטיביות. כאלו שאתן ממציאות להן שם עם משחק מילים מצחיק, לוגו חובבני, שיוך ז'אנרי סופר ספציפי ושירים שהולכים לשנות את עולם המוזיקה מהיסוד. למעשה, הלהקות הכי טובות לא נפגשו מעולם אפילו לחזרה אחת - הן לגמרי בראש שלכן. במשך כמה שנים קרם בורלסק הייתה בדיוק כזו: להקה עם מספר שירים בני כ־30 שניות שנעה בין דאחקה מטופשת לבין מחאה פוליטית. השיר "אל תלמד אותי להשתמש בגוגל!" יצא נגד הסגברה (Mansplaining) בשתי שורות מגובות דיסטורשנים ש- תאמינו או לא - מבוססות על סיפור אמיתי:

אל תלמד אותי להשתמש בגוגל!
אני יודעת איך להשתמש בגוגל!

בכלל, כל השירים מגיעים מחוויות אמתיות, בעיקרן שליליות, שגרמו לבאד וייבז להיתקע בנפש. להקת Tears For Fears אמרו שצריך לצעוק כדי להתמודד עם הטראומה - והם לגמרי צדקו. לפעמים רק להיות אישה בעולם זו טראומה וגם אם אין שום רגע מכונן אחד ויחיד שמתפקד ככזו, ישנה הרגשה כללית שאת שווה פחות. אין כמו לצרוח על שיט דכאני שקרה לך שלא בשליטתך כדי להשתחרר ממנו.

שלב ראשון: למה מי יבוא?
באיזשהו שלב מחברות השירים הצטברו והלחנים כבר חיכו לפרוץ את גבולות הראש ולהתנגן במוניטורים, נישאים על גלי דיסטורשן. שיט איז גטינג ריל. לפעמים חברי הלהקה שלכן יגיעו מהסצינה שאתן מסתובבות בה, מחברים של חברים שרוצים לנגן או מסטטוס אקראי בפייסבוק. במקרה שלנו, הגיטריסט עוז מיכאלי (ליטרשפיך) כתב סטטוס פייסבוק שהניע את הכל. הפוסט כלל קריאה לפעולה: הוא כתב שהוא רוצה להקים להקת ריוט גרררל ושכדאי להצטרף כי הוא בן 40 עם אוטו ויכול לקחת אותנו להופעות. חוץ מזה הוא סורג, אז יהיה לנו את המרצ'נדייז הכי מגניבים.

חברתי ליה שפיגל, מעריצה של ליטרשפיך, כתבה לו מיד והתחילה תכתובת משעשעת, בעיקר מהצד שלנו, עקב צריכה מוגזמת של חומרים מטשטשי תודעה. זה הוביל לכך ששכחנו שהשיחה הזו בכלל התקיימה, מה שהכתיר את ניסיון התקשורת הראשון שלנו ככישלון מוחלט. כשלבסוף נפגשנו בפעם הראשונה עוז וליה ניגנו ביחד בתיאום מושלם - הוא על הגיטרה והיא על הבס - ישובים על מיטה בחדרה של ליה. בלי להבין למה ובלי לדעת איך להסביר, הרגשתי שזה זה. נשארנו עם החיפוש אחר מתופפת. העלנו לפייסבוק תמונה של ליה מחזיקה שלט "דרושה מתופפת" בליווי איור מינימליסטי של בחורה עם תופים, וזה סגר את העניין. כשמאיה אברמובסקי (רחל ירון) פנתה אלינו ידענו שהיא מושלמת בשבילנו, ובדיעבד לגמרי צדקנו.

זה קריטי למצוא אנשים שאתם הולכים ממש לאהוב, לא כאלו שרק תסתדרו איתם. טום פטי אמר על פליטווד מאק שהסיבה האמיתית לצרות והדרמה בזמן הקלטות האלבום "Rumors" היא שחברי הלהקה הבינו שהם הולכים לבלות את כל החיים שלהם ביחד, מה שגרם להם להתמרמר כמו זוג נשוי ומתוסכל שמתכונן לחתונת הזהב. אל תהיו הזוג הזה! תהיו בלהקה עם אנשים שאתם אוהבים, שהם הקרו שלכם, אנשים שיתנו לכם גב לנצח. זה לא נורא אם אתם לא אוהבים את אותה המוזיקה בדיוק, מה שחשוב זה שתאהבו את הצליל שאתם עושים ביחד.

השלב השני: שיט הכל עולה כסף
הדבר הכי חשוב בהתחלה הוא למצוא מקום לחזרות. הדרישות הבסיסיות הן מחיר שאפשר לעמוד בו, אקוסטיקה סבירה, ובגלל שיש לנו 3 בנות בלהקה - שירותים לא לגמרי דוחים. אחריו מגיע האתגר לנצח את משחק הטטריס הנבזי שהוא הלו"ז של כל חברת להקה. חייבים להחליט על זמן קבוע לחזרות שלא-משנה-מה-קורה-גם-אם-האפוקליפסה-מגיעה-מנגנים-בכל-מקרה.

בשלב הזה שבו אתן מתאמנות ברגיל (כדאי לפחות מדי שבוע) בטח תגלו את הדבר הכי נורא בעשיית מוזיקה - הכל. עולה. כסף. ואחת מהדרכים להשיג כסף - היא להופיע. לא כל ההופעות ישלמו לכן, ויש מצב שאפילו תפסידו - אבל זו אחת מהשיטות האפקטיביות ביותר להכניס כסף לקופת להקה, בהנחה ומתכננים נכון את כמות הקהל ומשקיעים ביח"צ ובפרסום של ההופעה לפני. ואז צריך גם אשכרה להופיע.

השלב השלישי: שיט יש לנו הופעה
הסיפור המיתולוגי על הרכב הריוט גרררל החלוצי Bratmobile הוא שהן היו צמד פיקטיבי לחלוטין, שמעולם לא עמדו על במה וידעו בקושי אקורד וחצי, עד שהזמינו אותן לנגן באירוע עם החברות וההשראה הכי גדולה שלהן - ביקיני קיל. הבעיה היחידה: לא היה להן אפילו שיר אחד. מזל שבניגוד לפרוג רוק, הריוט גרררל מגיע ממסורת ה־DIY המפוארת של הפאנק שגורסת כי לא צריך יותר משניים-שלושה אקורדים (יותר מזה וזה כבר ג'אז!). לכן, זה ממש בסדר ליצור שירים הומוריסטיים שלא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, כמו "Cool Schmool" שיצא נגד הדרך שבה בנות "אמורות להתנהג": "I just wanna be one of the boys/ I just wanna be your little fashion toy". לא בא להן להיות אחת מהבנים: בא להן להיות עם החברות שלהן, לדבר על התחומים הגיקיים שמעניינים אותן (היסטוריה אמריקאית למשל) ולנגן כי זה כיף, לא כי זו תחרות סולו-הצוקים-הארוך-ביותר, או מי יכול לנגן ריפים הכי מהר והכי חזק.

באופן שהפתיע את כולנו, נתקלנו בסיטואציה דומה, אבל עבורנו ההצעה שאי אפשר לסרב לה לנגן באירוע בצעדת השרמוטות הובילה להתקף חרדה מתמשך. אחרי ששיננתי DONT PANIC ללא הפסקה התחלתי בספירה לאחור. כיאה ללהקה גיקית פתחנו מסמכי אקסל מורכבים שעזרו לנו לדחוס אינספור חזרות לתוך שבועיים, בהן שייפנו את השירים עם מיקרוסקופ. כל נחיתת מקל על ההיי־האט הייתה במקום. חשבנו על הקדמות ומילות קישור בין השירים. היינו על זה. ואז לליה התחילה לכאוב הבטן. יום אחרי זה, התפוצץ לה התוספתן. ההופעה הראשונה שלנו הגיעה בכל זאת. ליה הצליחה לעמוד איתנו על הבמה, גם אם לא החזיקה בס, ובשאר הזמן מצאנו לה מחליפה מדהימה.

לפני ההופעה קיבלתי אינספור טיפים שיעזרו עם החרדה - מריצות מסביב לבניין ועד ליוגה ב־20 שניות. יש לי עוד הרבה מה ללמוד בנושא, אבל בינתיים גיליתי שמה שהכי עוזר לי זה מתיחות, והרבה. כדי להשקיט את המחשבות הבלתי נגמרות נוסח "מה יהיה אם נשמע נורא" זימנתי את אלוהי הפאנק, האדמו"ר ג'ואי רמון. ג'ואי התגלה אליי עם רעמתו המפוארת ומשקפי השמש העגולות והזכיר לי את הדבר הכי חשוב: ליהנות מזה. רוקנרול הוא החבר הטוב ביותר של הכיף : אם אין חוקים אז אין דרך לעשות משהו "לא נכון". זה הכלל הלא כתוב מספר אחד של הפאנק, אבל בתוך כל האקשן הרבה פעמים קל לשכוח אותו.
על הבמה אנחנו נראים כמו יחידה אחת. ההנחיה הדיקטטורית שלי הייתה שכולנו נתלבש באותו הצבע, והכי חשוב - שלא נראה כאילו הרגע עלינו על הבמה במקרה בדרך למכולת. בעיני זה חלק מלכבד את המופע, גם אם זה נשמע קצת ארכאי. ההשראה המרכזית כאן היא צ'אמבוומבה, שבימי הפאנק האנרכיסטי שלהם תמיד היו מופיעים כולם בלבוש בשחור ונראו כמו הצבא שיביא את המהפכה.

ההופעה מתחילה ואנחנו בתוך מערבולת, מתגלשים במורד חור הארנבת ועד אינסוף, מתערבלים בתוך שכבות הסאונד. אני מוצאת את עצמי שרה את Blow Job Queens כשאני שוכבת על הגב על הרצפה של הלבונטין, אין לי מושג איך הגעתי לשם, אני בתוך המוזיקה. להיות בתוך המוזיקה זה לדעת שאין שום דבר שיכול להפריע או לעצור או להגביל את העוצמה שעוטפת אותי. בעולם שמושתת על מאבקים להשגת כוח, נדיר להרגיש שכל הכוח בעולם נח בכף היד שאוחזת את המיקרופון, ברגל שמכה בפדל או בפריטה האחרונה והארוכה על הבס. וזה לא משנה אם אנחנו על הבמה או אם נטשנו אותה כדי לנגן בתוך הקהל, אם יש במקום 20 או 100 אנשים. מה שחשוב זה להרגיש את הנוכחות בתוך המרקם המיוחד של המוזיקה כשהיא מזכירה לי מי אני ומה אני עושה פה, לא רק בחלל של ההופעה אלא בכלל בעולם. להרגיש שהמוזיקה היא האוקיינוס ואני הספינה, שהיא שמיכת קטיפה בלתי נראית שמכסה את הקמטים בזמן.

ההופעה נגמרת מהר משחשבתי, ואנחנו נזרקים חזרה אל הבנאליות הכמעט מעליבה של אנרגיית פוסט הופעה. אני חוששת לרגע שזה לא יחזור לעולם, שהרגע הזה אבד לתמיד, כשחבר אומר לי כאילו הוא קרא את המחשבות שלי: "אל תדאגי, זו לא הפעם היחידה שתרגישי ככה. יהיו גם השקות, וסינגל ואלבום ראשון... זו רק ההתחלה".

השלב הרביעי: מוות לדושים
קרם בורלסק היא להקה עם משימה: המטרה שלה היא קודם כל פוליטית - לגרום לנו לחשוב קצת אחרת על העולם שאנחנו חיות בו, הסטנדרטים שאנחנו מקבלות והתפקידים שאנחנו לוקחות על עצמנו. חלק מהתפקידים האלה נראים כל כך עתיקים שאנחנו בכלל לא חושבות עליהן פעמיים. כל בחורה יכולה לחשוב לפחות על סיטואציה אחת שבה היא נאלצה לעשות משהו בסקס שהיא לא רצתה, פשוט כי אף אחד לא שאל אותה או נתן לה זמן לחשוב או מרחב להגיד לא. סיטואציה כזו של סקס מחריד במיוחד הייתה לי בראש כשכתבתי את השיר "Blow Job Queens" שכולל את השורות הבאות:

We ain't going to suck your dick / if it ain't pretty and if it ain't thick
Don't you dare put down my head / Or I will kick you out of my bed

התנועה המשפילה והכוחנית הזו של הורדת הראש היא לא משהו שאנחנו חייבות להתמודד איתו, או לקבל. וזה בהחלט לא משהו שנכתבו עליו מספיק (או בכלל) שירים. בהמשך השיר ליה מספרת במונולוג עוצמתי על זה שפעם מישהי בקבוצה של פמיניסטיות יפות וחכמות אמרה לה שהיא לא יכולה לאהוב למצוץ זין ובמקביל לקרוא לעצמה פמיניסטית. על זה ליה צועקת - IM A FEMINIST, AND I FUCKING LOOOOVE TO SUCK DICK.

החלק הזה, ובכלל כל השיר, מביא אותנו ל 2 תופעות לוואי. ראשית, אנחנו לא יכולות להזמין את המשפחה שלנו להופעות, כנראה אף פעם. שנית, ישנו פוטנציאל לתגובות בעייתיות מהקהל. אז איך אנחנו מתמודדות עם דוש שבא אלינו אחרי הופעה ושואל אותנו אם אנחנו אוהבות למצוץ זין? התשובה שלנו היא: כן, אבל לא את שלך. זה שאנחנו עושות פאנק פמיניסטי זה לא נותן לך רשות להניח שאתה הדבר הכי טוב שקרה לנו ולהטריד אותנו.

זה לא רק זה. אלו גם האנשים שבאים להגיד כמה ההופעה הייתה מעולה, ומיד אחר כך מתחילים להסביר לי איך לשיר: "כשאת מגיעה לגבוהים, תעשי ככה וככה". זה קרה יותר מפעם אחת, ולא נראה לי שזה בגלל איך שאני שרה. נראה לי שהם לא היו באים לגבר להגיד לו איך לשיר. אני מכירה את זה מהתקלוטים: טכנאים הרבה פעמים הניחו שאם לא שומעים סאונד בסאונדצ'ק הבעיה היא אצלי - שאני לא יודעת איך לחבר את הציוד שלי, או איך לעשות את העבודה שלי. אני בדרך כלל מהנהנת וממשיכה הלאה, כי זה קצת מעייף להיות כל הזמן במצב של דפנסיביות, לצפות את המתקפה לפני שהיא מגיעה, לדעת שלא משנה מה תעשי, את תמיד תצטרכי להיות פי מליון יותר טובה כי את אישה - ויש לך הרבה יותר להוכיח. את תמיד תצטרכי להוכיח שאת "יותר מעוד בחורה שלקחה מיקרופון", כאילו שזה דבר רע. הפתרון לסיטואציה הזו, באופן טבעי, היא להפוך אותה לשיר.

קווין ספייסי ולואיס סי.קיי הן רק דוגמאות קטנות לגברים שחושבים שהזין שלהם קדוש יותר מכל דבר אחר. השיר "מוות לדושים" (היחיד שלנו בעברית) מפרט את כל ההטרדות שחווינו אי פעם - מהילדות המוקדמת ועד לדברים שקרו בחודש שעבר או רגע אחרי הופעות שלנו. לפעמים האנשים בקהל הם דושים בעצמם, לפעמים הם אפילו אקסים מגוחכים שעליהם כתבת את השירים, או שיש להם להקות מעאפנות שמנגנות איתך באותו הליינאפ. זה ממש בסדר. Living well is the best revenge.

השלב השישי: אז הקמנו להקה! מה עכשיו?
בניגוד להרבה להקות אחרות, אין לנו שאיפות אימפריאליסטיות או חלומות גרנדיוזיים. זה מגניב, אבל זו לא הסיבה שאנחנו עושות את זה. הדבר שבאמת חשוב לנו הוא לנגן, ולנגן, ולנגן, עד שלא יהיה יותר שיט גרוע בעולם שנצטרך לכתוב עליו שירים. ההחלטה הכי חשובה שתקבלו היא, לדעתי, מה חשוב לכן להגיד. מה המטרה שלכן, אם בכלל? היא לא חייבת להיות אידיולוגית. היא יכולה להיות גם לגמרי "לכתוב את השירים הכי חמודים על קליפים של חתולים בחלל באינטרנט!". אבל כמעריצת מוזיקה, הלהקות שהכי חשובות לי, אלו ששינו לי את החיים, או גרמו לי לחשוב על דברים אחרת - הן אלו שהיה משהו מעבר לידע המוזיקלי שלהן, לאסתטיקה ולפרפורמנס שלהן.

והדבר הכי חשוב - פשוט לעשות. כמו שאמר ניק קייב בסוף הסרט התיעוד Days 20,000: "ימינו ספורים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות עצלנים. לפעול על פי רעיון רע זה עדיף על פני לא לפעול בכלל, כי המשמעות של הרעיון הופכת לברורה רק אחרי שעושים אותו. לפעמים הרעיון הזה יכול להיות הדבר הכי קטן בעולם, להבה קטנה שאת מחזיקה בכף היד ומתפללת לא תושמד מהסערה המתקרבת. אם את יכולה להחזיק את הלהבה הזו, דברים נהדרים יכולים להבנות מסביבה - מאסיביים, עוצמתיים, מהפכניים - כל זה מהרעיון הקטן ביותר".