נועצים גרזן בשממה

פסטיבל "גרזן" לוקח את חובבי המוזיקה התל אביבים וזורק אותם לחגיגת רוקנ'רול מודרנית בלב מדבר, אבל האם יש בו את הקסם החמקמק שבועט בלב? רן ברנע מכה בגרזן בעודו חם

מהרגע בו הוכרז בשנה שעברה, פסטיבל גרזן תמיד משך אותי. גרזן רקורדס, המורכבים מרד אקסס (דורי סובודניק וניב ארזי) ומנהלם (גיא דרייפוס) יודעים ליצור מסתוריות סקסית סביב עשייתם המוזיקלית העשירה. בין אם זה השיוך הבלתי נמנע אל העיר הלבנה ונופיה הרעננים או הטיפוסים הצבעוניים שאיתם הם בוחרים לשתף פעולה תחת הלייבל. גם הפסטיבל אפוף אותה מסתוריות. רד אקסס כבר ממזמן התברגו להגדרה המחמיאה שהיא ״מוזיקה תל אביבית״, בייחוד כלפי חו״ל, שם הם משמשים כשגרירים תל אביבים של ממש.

לכן, מאוד סיקרן אותי לדעת איך העשייה שלהם תצא לפועל בפסטיבל DIY מחתרתי. כשכל חודש מוכרז פסטיבל חדש אי שם במדברי הנגב, כביכול כולם מיוחדים בפני עצמם - מוזיקלית, אסתטית, וייבים ומה לא; אבל משהו בפסטיבל גרזן הרגיש לי צדדי ושונה משאר הפסטיבלים שבנוף המקומי. כנראה שזה נובע מהזיקה התל אביבית: ההערכה לתרבות, הפולקלור והצלילים שלעיר יש להציע, בכל גווניה השונים. גרזן רקורדס הם נישתיים, אבל גם את הנישתיות שלהם הם בוחרים בפינצטה; נראה שהצורך ברוקנ׳רול מוכרח להיות טבוע בבסיסו של כל אמן איתו הם עובדים, לא משנה לאיזה ז׳אנר הוא משתייך (כפי שאפשר לשמוע היטב במוזיקה שלהם - מונעת רוק, אך לא מתבססת בו); במילים אחרות - הם לא מזדיינים עם כל אחד.

אבל, לפני כן, שאלה שעלינו לשאול היא - מהו רוקנ׳רול ומהו הצורך בו? התשובות ינועו בספקטרום רחב למדי, אך לרוב, אוהבי המוזיקה הבלתי מתפשרים יסכמו זאת בתור אנרגיה שמותירה בנו שום דבר מלבד התרכזות מופתית ברגע היצירה. זה יכול לבוא בצורות של ריפים חריפים, דרופים משוגעים, מקצבים מלהטטים או אפילו בדבר פשוט כמו להגיד ״כוסאמק״ ברגע הנכון בהופעה. רבים לא מבינים זאת, אך למעשה - או שזה מכה, או שלא.

חאן נחל הערבה

נסעתי גם לפסטיבל גרזן הראשון, שהתרחש בשנה שעברה. העניין הוא שנסעתי במטרה ליהנות מההרפתקה, ולא מהפסטיבל - רוד טריפ עם חבר אל עבר חאן נחל הערבה, 2-3 הופעות, מעט שינה וחזרה לתל אביב עד 5 בבוקר. הפסטיבל הראשון רק הוליד רצון לבחון את זה שהתקיים בסופ"ש האחרון (10-11.11).

הגענו לחאן נחל הערבה בסביבות 7, החננו, הלכנו למתחם הפסטיבל ולקחנו את הכרטיסים. השומר בכניסה, עוד לפני שבדק אם אחד מאיתנו מחבל מתאבד, עבר תיק תיק בשביל לוודא ששום אלכוהול לא ייכנס למתחם. הוא מצא את הבירות והיין שהיו בתיק של אחד מחבריי, הניח אותם בצד, ואמר לנו שאם אנחנו רוצים אנחנו יכולים לחזור לשים אותם ברכב, או לחלופין, לשתות אותם מחוץ למתחם. לכן, נגזר עליי להיות שליח האלכוהול ולהביא את היין והבירות השמורים למקום שאליהן הן שייכות. אני ובעל הרכב לקחנו את הבירות מעמדת השומר, והתחלנו ללכת במעלה הגבהות. לשמחתי, הצלחנו בדרכים עקלקלות להגיע עם השלל בידינו למאהל בנוי ומוכן.

אחרי סעודה קלילה, גלגול ג׳וינטים ופתיחת בירות, התחלנו בהופעה של המפשעות. המפשעות ידועים בתור להקת רוק סטרייט־נ׳־סימפל; לא בכדי הם נבחרו לחמם את הבלאק ליפס (ואף הופיעו איתם) - הן מסוג הלהקות שהאנרגיות והאותנטיות שלה מתעלה על מורכבותה המוזיקלית. הם הופיעו עם מיטב להיטיהם באש מוחלטת (תרתי משמע - לסולן הלהקה, אילון קורח, היה זיקוק בוער על תוף המרים), ובשלב מסוים התחיל פוגו בקהל.

המפשעות

בתור חובב פוגו לא קטן, אני מאמין שפוגו טוב - ללא דחיפות אקסטרה אלימות, מרפקים דוקרים או השתלחויות מוגזמות - יכול להביא הופעה על דיוקה, ואפילו להוריד עול מנטאלי מציק. הפעם המוזיקה כל כך דרשה את זה, שפשוט נכנסתי בלי לחשב יותר מדי אם זה מסוג הפוגואים שכדאי לקחת בהם חלק. התחרטתי אחרי 2 שירים, כי אנשים פשוט לא ידעו מה הם עושים - כל דקה מישהו שנפל, מרפקים היו מכל עבר ובכלליות אנשים לא נכנסו לשם בשביל להיות אחד עם השני, אלא אחד נגד השני. יצאתי מההופעה בתחושה מעט אמביוולנטית - נהניתי מהמוזיקה, אך הקהל קצת ביאס.

המפשעות

אחרי ההופעה, חזרנו למאהל, ועשינו ריסטוק לג׳וינטים ולאלכוהול. לצד דיבורים על ההופעה ופוליטיקה, יצא לנו לדבר על נשים ומין, ובעל הרכב אמר שמבחינתו הרגע הכי חשוב וכיפי בכל ההתנהלות הזאתי, הוא הרגע שבו אתה נמצא עם הבחורה שלצידך, ואתה יודע שזה הולך לקרות. אני מעט יותר רומנטי, חשבתי, מחובר יותר לקשר עין קרוב וממוקד.

יצאנו בחזרה לבמה, הפעם לסט של אסף שמואל ואוריה קלפטר שנתנו חזק בראש. רצף בלתי מוסבר של טכנו מונע גיטרות, דיסטורשן וריוורב קוסמולוגי; מצד אחד מאוד פגיוני וישיר, ומצד שני מאוד טקסטורלי ומרחף. על העמדה הם גם נראו כמו זוג שוברי לבבות אוסטרליים שיכולים להמיס את לב הקהל, בנים ובנות כאחד, בן רגע. לקראת סיום הסט, בעל הרכב ניגש אלי והציע לי שנחזור לשתות ערק. עניתי בחיוב, אך בדרך החוצה דרכנו התפצלו.

עד שחזרתי למאהל כבר חיכה לי ג׳וינט דלוק אצל החבר׳ה ו-5 דקות אחריי הגיע בעל הרכב בפזיזות עם בחורה. בעודו מברך אותנו לשלום הוא שלף במהירות מתיקו שמיכה והלך יד ביד עם זוגתו החדשה אל עבר היער החשוך. אותו ניצוץ שדיבר עליו, הניצוץ שאתה יודע שאתה הולך לעשות סקס עוד לפני שעשית אותו, נכח בסיטואציה הזו באופן בלתי ניתן להכחשה. צחקנו על זה לא מעט, ואז התחלתי ללכת לכיוון הופעתו של אוטרקי, אקא נדב שפיגל.

אסף שמואל ואוריה קלפטר

בדרכי לשם, פגשתי בחורה חמודה מאוד בשם ניקול. היא במקור מגרמניה, אבל כרגע עובדת בתור מעצבת גרפית בתל אביב. דיברנו לא מעט, שתינו קצת ערק, ואז היא הציעה לי שאשב איתה וחברותיה במאהלן. סירבתי בנימוס, מתוך התחושה הצורבת של הצורך ברוקנ׳רול. לא פעם ולא פעמיים יצא לי לחשוב על איך תמיד אני בוחר ברוקנ׳רול על פני כל שאר הדברים שסובבים אותי; זה פוגע באינטרקציה שלי עם נשים, ותמיד אני מרגיש איך השאלה הזו מגיעה לי במגוון צורות שונות, ופעם אחר פעם הייתי צריך לבחור (ורוב הפעמים בלב כבד) ברוקנ׳רול. היא אמרה שהיא מקווה שנתראה, אבל אני המשכתי להופעות.

ההופעה של אוטרקי הייתה לא רעה בכלל - הגרוב שלו כל כך חלקלק ומאופיין עד שכל הסט שלו נע כגוש אינהרטי אחד של אנרגיה. אחר כך הופיעו גם רד אקסס שנתנו סט מאוד עוצמתי, אך למען האמת מיציתי אותם בשלב מסוים והלכתי להתנחם בידיו המוזיקליות של הקטיק. הוא נתן סט בפינת הסלקטורים במתחם האוכל והשתייה. אמרתי לעצמי שבדוק אמצא אוצר מוזיקלי באותו סט סופר צדדי שחל במקביל להופעתם של ההדליינרים.

רד אקסס

הקטיק הונע בקו ז׳אנרי של שאנסונים, סרף רוק, ובכלליות - ניחוחות רומנטיים מהסיקסטיז. במהלך הסט שלו פשוט נשכבתי ונחתי לצלילי המוזיקה, מסתכל על הבחורות היפהפיות רוקדות למנעדי הגיטרה המעושנת, הבאס הממוגג ותופי המסדרון. זהו הדבר הכי קרוב שראיתי ל״יצרים״ של אנטוניוני, חשבתי לעצמי - הבנות רוקדות בנונשלנטיות סקסית, חופשיה ומלטפת, שהפכו את כל המחזה הזה למפגן של ליברליות נשית מעוררת השראה. כל אחת מהן מודעת ליופיה, גם אלו שלא. "She's my witch, likes to rock to a crazy song" שרו הראדיאקס, ואי היה אפשר לסכם את זה יותר טוב מכך. הוא באמת יודע להוציא את זה מהן.

היום השני היה הרבה יותר מהיר, והרבה פחות סבלני. פתחתי את הבוקר אחרי סט הזריחה של נדובה ואגוזי בהתמקמות במתחם לקראת סלקשן של אסף אמדורסקי. הסתכלתי על זה כהזדמנות טובה לשאזם כמה טראקים ולהבין את אופיו המוזיקלי. במהלך הסט שלו, בעודי מסתובב הלוך וחזור ברחבי הפסטיבל, יצא לי לתפוס שיר מעולה של מאוס און מארס, בעל השם המסקרן ״Die Seele Von Brian Wilson״, או בתרגום - ״הנשמה של בריאן ווילסון״; וגם הגבר הזה שם שיר של דירהוף, וכמה דודים יפניים לא מוכרים, אבל בהחלט נותנים בראש. המשכתי לאעלק לי ולהקתו. הם ניגנו כהפך הגמור למפשעות - סט של רוק עשיר בטקסטורות, רשרושי מקצבים, אפקטים, ומנה גדושה של קאובל. רוק שמצד אחד רקיד, אך מצד שני מכנס אותנו בעצמנו. ״למה כולם שרים במבטא צפונבוני?״ שאל בעל הרכב. וואלה, לא ידעתי מה לענות לו.

 אעלק לי

המסך הלבן היו המופע הסוגר, ואין מה לומר, החבר׳ה השתדרגו מוזיקלית. בראש ובראשונה, הם הוסיפו לארסנל שלהם גם נגנית צ׳לו ופסנתרן מחונן במיוחד, דבר שהוסיף עוד צבע, משקל וזווית לשיריהם המקוריים בעזרת טוויסט לחני בביצועם. היו בעיות סאונד שאכן הפריעו לחבר׳ה בלבן, ובתגובה אליהם גבריאל ברויד, סולן הלהקה, המשיך לקלל ולצעוק ״כוסאמממק ערס״. בתגובה, מתופף הלהקה אמר בחמידות מוחלטת לצלילי נעימות הפסנתר ש״זו בעיה של כמה דברים קטנים, והיא יכולה להיפטר״. אכן, הסאונדמן הקשיב לעצותיו, ומאז הסאונד נשמע כמו שצריך.

לאחר מכן, המתופף ביקש שיועברו סמים קלים לבמה, ואכן הועבר איזה ג׳וינט. הוא חילק את הג׳וינט בין חברי הלהקה בפרגון מוחלט, וחזר לעמדתו. כנראה שלגבריאל השאכטות הבודדות לא עזרו, אז הפסנתרן שלף מהפאוצ׳ שלו משהו שנדמה כבוף, ונתן לו לאכול אותו. תוך כדי ההופעה הלהקה מורידה צ׳ייסרים על ימין ושמאל ובמקרה אחד הפסנתרן אפילו הפסיק לנגן בשתי ידיו ועבר ליד אחת על מנת להוריד את הצ׳ייסר - מבלי לפספס שום תו. המתופף עלה על אחד המגברים, בגובה 2 המטרים, וברגע הנכון קפץ במסיביות להקות בתופים בדרופ הנחשק. הייתה נקודה שברויד ירד מהבמה ואנשים שרו איתו. אני, שהייתי יחסית בקדמתה, קבלתי את המיקרופון ישר לפי ונאלצתי להמהם את השיר כמיטב הגרופיז. נראה שהוא הבין את המאמץ והתרגש מהנסיון שלי, לכן דפק לי מבט מרוגש ומלא תמיהה, עד שנפל. הרמתי אותו יחד עם עוד בחור והגשנו אותו בחזרה לבמה. זה היה מעניין ומספק בהרבה מובנים מוזרים.

הרגע שאחרי

פסטיבל גרזן הוא באמת פסטיבל מיוחד. כשלוקחים הרבה תל אביבים ומוציאים אותם מההקשר האורבני הקשוח של העיר, לפעמים מגלים אצלם פנים שונות שקשה להיחשף אליהם בסביבתם הטבעית. האווירה הייתה מחבקת, הוייבים היו חיוביים, והליינאפ היה מוצלח; ובכל זאת, משהו מסוים היה לי חסר, ואם אני אשתדל ממש לנסות לזקק את זה במילה, אז זה יהיה המינוף; התחושה שאתה בלתי מנוצח, שבדרך כלל מגיעה מהארה מוזיקלית כלשהי. הפוטנציאל של הפסטיבל הוא עצום, ולאט לאט, הם לומדים איך לנצל את כל כולו לכדי מטרה אחת - רוקנ׳רול.

עם סוף ההופעה רצינו לקפל את המאהל, אבל בעל הרכב ניגש אלינו עם זוג בירות והכריז ״עצרו הכל! מחלקים בירות בחינם, בואו ננוח קצת״. הלכנו לכיוון מתחם הבר. בדרך ראיתי את ניקול עם חברתה. אמרתי לה להתראות ושהיה נעים להכיר אותה, היא השיבה לי בחזרה את אותם הדברים. אמרתי לה שמחלקים בירה בחינם בבר. היא לא האמינה לי והמשיכה בדרכה. אני חזרתי לרוקנ'רול.