אבידן וייס מספר כמה מהסיפורים המרגשים והמוזיקליים ביותר שהיו לו סביב תקליטים שקטף. מארצות נבחרות באירופה, לתל אביב רבתינו, הנה הם הסיפורים המסקרנים שהוא חושף בפנינו
ילדים עוד אין לי, אבל אספני תקליטים רבים מתייחסים לתקליטים שלהם כאל ילדים. מטפלים בהם יפה, דואגים להם, זוכרים בדיוק איפה היו ואיך הרגישו כשתקליט שהם חיפשו "נולד" להם. אצלי עולים בד"כ לראש גם מזג האוויר, מה אכלתי באותו יום ואם היה קשה להגיע. התחושה הזו של לשבת באיזו רכבת תחתית עם תיק מפוצץ בפלסטיק וחיוך מטומטם על הפנים, או זו של למצוא סוף סוף חנות תקליטים שבעליה חשבו שיהיה מצחיק לתקוע אותה באיזו סמטה, כדי שתיירים מהמזה"ת ירטבו ויקפאו כמה שיותר בדרך אליה, היא תחושה כמעט ממכרת. נסיעות שלמות אני זוכר לפרטי פרטים בגללם. סגולה גדולה יש להם. שולפים אחד מהקיר והוא מתחיל לספר סיפור.
הנה כמה תקליטים, קטעים לדוגמא מתוכם, והסיפורים שהם יודעים לספר:
לכל מי שנגזר עליו לאהוב תקליטים נכנס מדי פעם הבאג הזה לראש. משהו שתפסנו עם האוזן באיזה מקום ועכשיו חייבים לסובב אותו בבית. הוא לא חייב להיות נדיר או נכסף, פשוט נורא חשוב לסובב אותו בבית, ועדיף לשבור את הראש ולמצוא אותו על מדף ולא מול מסך. ככה הרבה יותר כיף.
מקרה כזה תקף אותי פעם בוינה. חנויות תקליטים לא חסרות שם, יש המון ורובן טובות. שמח וטוב לב, עם שקיות בידיים, נכנסתי ל"סקאוט", התחנה האחרונה (והטובה שבהן) במסגרת יום חפירות ארוך ומפרך. שוכחים לאכול, שוכחים לשתות, הסיפור הרגיל. שחור בעיניים, כיף בלב. דברים יפים מצאתי, אבל כל היום דלקתי אחרי משהו ספציפי שעוד לא הגיע, והשמש לא יכולה לשקוע בלעדיו כי ככה החלטתי. אספתי מה שאספתי ובעוד הזקן מחשבן אותי החלטתי להפריע לו בחישוב. "יש שם שני קרטונים מלפני שעתיים" הוא מצביע, "נדמה לי שראיתי שם אחד כזה". גיבור אתה סבא, עשית לי את היום. עכשיו מותר לשמש לשקוע.
את התלאות שעברתי כדי לטעום שוב מהתפוח הגדול יהיה לי קשה לשכוח. המסע כלל, בין השאר, גבול קנדי-אמריקאי יבשתי שנראה יותר כמו תחנת דלק, מונית שירות של 4 שעות עם נהג מבוגר (שישב בעברו בכלא פדרלי על הברחת נשק) במדינת מיין שאין בה הרבה, ועוד מטוס לקינוח. בדרך למשפחה במנהטן התעכבו עיניי על חנות תקליטים שלא נמצאת ברשימה. יום למחרת קפצתי לבדוק אותה. המון מוזיקה קלאסית, לא מעט אבק, וקצת מכל דבר אחר.
המון דברים השתנו לי בניו יורק מאז הפעם האחרונה, אבל דבר אחד שמחתי לגלות שלא השתנה. כל מי שגם מוזיקה ישראלית משמחת אותו תמיד מנסה "להביא את המכה" כשהוא בחו"ל. למצוא סחורה ישראלית מעניינת במקום לא קשור (זה סקסי). ניו יורק תמיד תהיה העיר עם הסיכוי הגבוה ביותר לתקריות מסוג זה, ואותה חנות, כמו גם כמה אחרות, דאגה להזכיר לי את הסיבה.
את המחלקה הישראלית(!) מצאתי כעבור מספר דקות. בעודי מפשפש בה ומוציא ממנה פריטים הזויים במחירי גיחוך נכנס איש מבוגר ודיבר עם מטפלו בעברית. פרופ' בנימין אורן מישראל, קבוע בחנות. דקה אחריו נכנס אדם זמוקובסקי, חולוני מלונג איילנד, עם שני ארגזים למכירה. פלסטיק ישראלי לא היה שם, אבל בחנות היה די והותר. השניים מתחילים לדבר, אני מצטרף, שישו ושמחו. המוכר היה אדיב ונחמד ועזר לי המון, אבל עם כל הכבוד לו – לא דובר עברית, בטח גם לא נימול, מה זה צריך להיות?
היהלום האמיתי הוא ביצוע בועט וקצבי בהרבה, באנגלית, שהוקלט ע"י חבר ההרכב ריצ'רד פרץ מספר שנים לפני כן, אבל גם זה בהחלט בסדר ועל מצב חדש במספר חד ספרתי של דולרים קשה להתלונן.
לפני כמה שנים, ממש מספר ימים לפני הופעה של אשף הרוק הטורקי ארקין קוראי באנקרה, החריד פיצוץ עז את העיר וגבה הרוגים והופעה. את הטיסות ואת המלון לא רציתי לפספס, ולמרות שזה ביאס אותי עד עמקי נשמתי החלטתי להתרכז בטוב ולחזור לסמטאות של רובע קאדיקוי בצד האסיאתי של איסטנבול, סמטאות שכבר למדתי להכיר ולאהוב. אני לא אוכל כנראה להסביר את זה, אבל התחושה שם מזכירה לי את שינקין של פעם. המון תנועה של אנשים, המון דברים מעניינים שקורים בו זמנית, אווירה מתוחכמת ותקליטים בכל פינה. תחשבו על טופס טיולים בצבא, רק כזה שממש בא לכם לעשות. מ-7 חנויות מקצועיות במרחק הליכה תמיד יוצא משהו.
אחת התופעות המוזרות בסצנת התקליטים של טורקיה היא יחס הזוי בין מצב של תקליט למחירו. על אותו תקליט מוצאים שם מדבקות מחיר דומות, גם כשעותק אחד דוגמן והשני הרוס. זה קורה שם הרבה, אבל לפעמים זה פועל לטובת הלקוח.
Oyun Havalari (בתרגום חופשי ביותר – "אווירת ריקוד") הוא שם כמעט גנרי לתקליטים בטורקיה, כי להמון תקליטים של המון מוזיקאים טורקים קוראים ככה. חלקם טובים, חלקם פחות, אבל בד"כ זה יהיה שמח. את "אווירת ריקוד" של הגיטריסט והמעבד הטורקי זאפר דילק חיפשתי שנים. בטורקית קוראים לזה Nadir (כן כן!). הוא כל כך משמח שמישהו כבר חייב לארגן לו הדפסה מחודשת ראויה.
כשסוף סוף נתקלתי בו לא ממש הופתעתי לגלות צד שלם שאם הייתי מחבר אותו למכשיר בבית חולים הייתי רואה קו שטוח ושומע צפצוף רציף מעצבן. הלווייתו התקיימה כבר מזמן, אבל לרגע לא חשבתי להשאיר אותו שם. צד אחד זה גם משהו והמחיר, באופן מפתיע, היה רגוע. כשנתקלתי בו שוב במצב יפה בהרבה כמה שעות לאחר מכן כבר הייתי צריך לגלגל את הלשון מהרצפה בחזרה אל הפה. הראיתי לבעל הבית את העותק שקניתי ושאלתי אותו מה קורה עכשיו אם אני מעדיף את שלו.
אולי זה בגלל שכבר אספתי אצלו כמה דברים ואולי בגלל אותה תופעת תמחור הזויה – התוספת נשמעה סבירה באופן מפתיע. ביקשתי לשמוע, וכאן מתחיל הקסם. בעל הבית דוחף לי כוס תה ליד, דוחף רמקול אחד לכיוון הדלת, מחייך ועושה לי עם היד כמו אצלנו: "חכה תראה איזה בלאגן אני עושה עכשיו". המחט יורדת, הווליום עולה, בעלי חנויות סמוכות יוצאים החוצה, עוברים ושבים נעצרים לרגע, צעקות "היידה!", חיוכים, אנשים רוקדים, חתולים מתרוצצים. אפילו לא שילמתי כרטיס. ככה מוכרים תקליט, מקצוען אמיתי. את השניים האחרים של דילק (אחד מהם עונה, כמה מפתיע, לאותו שם בדיוק) מצאתי באותו סיבוב, ומאז גם הופעה של ארקין קוראי הצלחתי לתפוס. אפילו שתיים.
לפעמים קורה שמחפשים דבר אחד ומוצאים דבר אחר. תקליטים אני מחפש תמיד, אבל בבודפשט האוכל מנצח אפילו את התקליטים. אני לא זוכר מתי דלקתי אחרי תקליט כמו שדלקתי אחרי רקוט קרומפלי, מאכל הונגרי שאני מאושפז עליו מגיל צעיר. פעם אפשר היה למצוא אותו בכל פינה שם, אבל בפעם האחרונה הסבירו לי שהמקומות בעיר השתנו ושהיום אני כנראה אצטרך לפרוץ לדירה ולגנוב אותו ברגע שהוא יוצא מהתנור תוך נפנוף פסיכוטי באקדח.
אחרי מקום נוסף שבו חשבתי שאמצא את מבוקשי והתאכזבתי יצאתי בחזרה אל הגשם כשרוחי שבורה. אם לא רקוט קרומפלי אז לפחות תקליטים. חנויות התקליטים בבודפשט אמנם לא מפותחות כמו במערב היבשת, אבל בכל מקום אפשר למצוא משהו, ואת העובדה שלא מעט חנויות שם חבויות בחלקה האחורי של חצר אחורית דווקא אהבתי. חלקן קטנות להפליא, מעברון צר או ריבוע שיכול לאכלס עד ארבעה אנשים בו זמנית. אחת כזו היא "ניופורט", וכמה קטנה – ככה נחמדה.
פרנץ היהודי מחזיק שם סחורה שקשה לפגוש בעיר. להקות קצב, פסי קול צרפתיים, פ'אנק, מוזיקה מקומית בטוב טעם ולא מעט הדפסות אמריקאיות במצבים יפים. היא אמנם קטנה, אבל דווקא ממנה יצאתי עם הכי הרבה דברים ששימחו אותי. "תגיד, פרנץ, איפה לעזאזל אני מוצא פה רקוט קרומפלי?". הגאון הזה מצייר לי מפה. בחיים אני לא אשכח אותו.
אחד התקליטים שחיפשתי דווקא בהדפסה אמריקאית קרץ לי שם מאחד המדפים. האמריקאים אוהבים יותר מכולם לשנות דברים בהדפסות שלהם. סדר קטעים שונה (בד"כ לפי נוסחת הקסם "הקפץ את הלהיט להתחלה"), שם שונה לאלבום, עטיפה שונה, לפעמים אפילו קטעים שונים מאלו שמופיעים בהדפסה של מדינת המקור, אבל בהרבה מקרים זה די מוצלח, גם מבחינת האיכות. החבורה האוסטרלית הזו, שעשתה את זה הכי בגדול מחוץ לגבולות אוסטרליה באותם ימים, זכתה כמו רבות מסוגה לכינוי הגנאי "חקייני ביטלס", אבל אני תמיד חשבתי שיש להם משהו טוב משלהם. את "Friday on my mind" אין צורך להזכיר, הנה קטע מתוך אותו אלבום שעושה לי את זה אפילו יותר:
אחד הטריקים החשובים במבוך התקליטים הבלתי נגמר היה תמיד אנשים מנוסים שמסתובבים בעולם שלכם. תמיד עדיף שיהיו הרבה כאלה, אין דבר כזה יותר מדי. אנשים שרעבים למוזיקה ונותנים לכם "לשתות אותם" הם לא פחות מברכה. שיחות חולין יומיומיות עם האיש שנתן לי להתנחל לו מאחורי הדלפק די מזמן תמיד מניבות פרי. טכנית אני בא לעבוד, אבל בעצם אני בא לבי"ס, וזה ללא ספק הערך המוסף הכי שווה שיש.
באחת מאותן שיחות, מיד אחרי שיצא מהחנות חובב גל חדש נלהב, נכנסנו קצת למצב הרוח הזה. ירד גשם, עלים התעופפו בחוץ וכבר היה חושך. די טבעי שנגיע לשם, בעיקר אחרי הטריגר. מפה לשם הוא הזכיר שם של להקת גל חדש מניו יורק והשמיע לי קטע. יודע צדיק נפש בהמתו, ובהמתו די אהבה את הסיפור הזה. יש המון להקות מהסוג הזה, שאת התקליטים שלהן רואים באמריקה באותה תדירות שרואים מונית צהובה, באירופה פחות ובארץ לא. מקרה קלאסי של לחכות בסבלנות עד שנתקלים בו בתוך מדף בניכר.
הפעם לא הייתי צריך לחכות יותר מדי. רשת החנויות של חברת התקליטים "ראף טרייד" תמיד נתפשה בראשי כמעט "חלבית". סחורה די סטנדרטית, די מיינסטרימית, שמנסה לעיתים להתחכם אבל ברוב המקרים לא מצליחה. סניף נוטינג היל הלונדוני, לעומת זאת, התברך למזלו בקומת מרתף של סחורה משומשת שכמעט תמיד אפשר לצאת ממנה עם משהו. שניים שלהם מצאתי שם וקצת נתקעתי על עמדת ההאזנה. כשהגעתי לקופה אמר לי המוכר שהוא ראה שנהניתי ושגם הוא אהב את זה. "התערבתי עם עצמי שעד הסופ"ש אני מוכר אותם ובזכותך ניצחתי". בלונדון פחות מפתיע למצוא דברים מהסוג הזה. אולי זה מזג האוויר המדכדך, אבל אני דווקא אוהב אותו, ותקליטים כאלה תמיד הסתובבו אצלי הרבה יותר כשהגשם נזכר לתפקד גם אצלנו.
ואם כבר נגענו בסיפור שמתחיל בת"א אולי גם יהיה הגיוני לחתום עם אחד כזה.
ל"קומה ה-13" זצוק"ל הייתי מגיע במסגרת סיבוב חנויות התקליטים השגרתי. לפעמים הייתי רואה את האחים סימון כבר מהרמזור, תופסים פלאוורה ליד שולחן בחוץ, משקיפים על העוברים והשבים בפינת הרחובות שלמה המלך ופרישמן ומגלגלים דיבור.
באחת הפעמים מצאתי אותם שם עם דמות לא מוכרת, נקרא לה י"פ. חיפשתי תקליט של להקת גן עדן, לא משימה קלה לאותם ימים. לאחים אמנם לא היה אחד כזה, אבל הם החליטו לפרגן לי"פ שהחזיק אחד כזה בבית. "אתה יודע שזה תקליט של 100 דולר, נכון?". ידעתי, בטח שידעתי. אני לא כזה זקן אבל מאז ועד היום חלו תמורות בשוק התקליטים המקומי, ו-100 דולר באותה תקופה קנו לי לא מעט תקליטים. חשבתי על זה רגע, ונזכרתי שהדודות שלי מאמריקה השאירו לי שני שטרות כאלה לא מזמן. שאלתי את י"פ אם אפשרי לשלם לו בשער שנקב והוא חייך והסכים.
הסכמה זו סללה את הדרך לקשר ארוך טווח עם י"פ, סוחר תקליטים עצמאי עם טעם מוזיקלי מגוון ומפולפל. לאותה דירה תל אביבית הייתי מגיע בד"כ בשעות הלילה המאוחרות, בלי תקליטים ועם ניירות בכיס, ויוצא ממנה בדיוק הפוך. כל תקליט שיצא מאותה דירה ומצא אצלי בית חדש, והיו לא מעט, תמיד יזכיר לי את הקפה השחור, את העשן, את השפע שיצא מהרמקולים ואת כל התקליטים שתמיד היו שם, שאת רובם הגדול לא הכרתי. המון תקליטים מזכירים לי את הבית הזה, אבל הנה דווקא אחד שלא לקחתי באותו רגע. "זה לא אלבום מי יודע מה, אבל את הקטע האחרון אתה חייב לשמוע". אותו קטע, שמצא את דרכו לפחות לשני אוספים ומהווה שיא ברור לאותו אלבום, נצרב לי בראש מאז ולתמיד. לא ברור איך זה קרה שם באולפן, אבל טוב שזה קרה.