בעולם הויניל, התת ז׳אנרים האיזוטריים ביותר יכולים להפוך לפתע למבוקשים, ודווקא התקליטים מתחתית הארגז הם אלה שיש בהם את הפנינים הנדירות ביותר. בעידן שזורק את הגדרות ה״גבוה/נמוך״ של המאה ה-20 לפח, ה-AOR, או יאכט-רוק, או הרוק החלקלק והג׳אזי של שנות השבעים-שמונים שהוליד בשיאו הרכבים כמו Hall & Oats וסטילי דן (וברגעי השפל אינספור הרכבים ואמנים טראשיים) מעורר לאחרונה עניין מחודש ומתגלה כלא רע בכלל. זה הזמן להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את הצ׳יזיות.
תקראו לזה יאכט רוק, Adult Comtempery, AOR או בכל שם אחר, הרוק של אמצע הדרך שנולד בארה"ב באמצע שנות השבעים הוא כנראה אחד הז'אנרים הנלעגים בתולדות המוזיקה הפופולרית. זה כמובן קשור רק לעובדה שכמו בכל תחום אחר, גם במוזיקה, מי שכותב את ההיסטוריה קובע גם איך בדיוק היא מסודרת. במקרה הזה, הבייביבומרז שחגגו את שנות השישים היו גם אלה שניסחו את ההיסטוריה של תרבות הפופ, וכמו כל מי שעבר את גיל 30, סימנו את כל מה שהגיע אחריהם כזבל מוחלט. ככה הוצבה לה הפסיכדליה של הסקסטיז על פדיסטל בזמן שתנועות מוזיקליות של העשור שאחריה כמו פרוגרסיב רוק, דיסקו ו-AOR זוכים ללעג לאורך שנים ארוכות. המזל הגדול של ה-AOR הוא ש-16 שנה אלת תוך שנות האלפיים אף אחד כבר לא זוכר אם בכלל היה כזה שיעור היסטוריה או שזה סתם היה קליפ מצחיק ביוטיוב.
AOR, הוא בראש ובראשונה כנראה הטיעון הכי טוב לכך שאסור למכור שום תקליט אף פעם. הסאונד של הרוק מאמצע שנות השבעים ותחילת השמונים, זה עם הסאונד שנשמע כאילו הוא הרגע נשלף מתערובת פינה קולדה וקיבל את שמו מפריט המותרות הכי ראוותני וחסר תוחלת שאנשים עם כסף אי פעם המציאו (ע"ע יאכטה). הסאונד הזה אשכרה הצליח בשנים האחרונות לחדור את מנגנון האנטי-צ'יז של אספני מוזיקה מתוחכמים ולהפוך לעניין אופנתי. זה התחיל עם סדרת הרשת Yacht Rock מ-2005 (שגם נתנה לז'אנר את הכינוי הרווח שלו בגלגולו הנוכחי), כשבשנים האחרונות הטרנד מניח את הרגל על הגז עם אוספים כמו ״AOR Global Sounds״ של פייבוריט ו-״Americana״ של BBE. אבל הטרנדיות של הז'אנר היא סוף הסיפור, ההתחלה שלו היא בוילה בקליפורניה כשמייקל מקדולנד, דולנד פייגן, סטיבי ניקס ודריל הול לוגמים קוקטיילים (מטאפוריים) על שפת בריכה.
נהלי חברות התקליטים, שביקשו למלא את הצורך האדיר הזה בקטעים ראויים לרדיו, ניצלו את השכלולים בטכניקות הקלטה והאולפן של הסיקסטיז לטובת יצירה ושכלול של סאונד נוצץ ובוהק שמרגיש כמו יהלום מלוטש מהרגע שמניחים את המחט על התקליט ועד הרגע שהיא מתרוממת ממנו, סאונד כזה שנשמע הכי טוב תוך כדי תיפוף על ההגה בנסיעה ארוכה חזרה מהעבודה, וכשההפרעה היחידה אליו היא פרסומת לבסט ביי
בעצם, המינוח הזה AOR (או Album Related Rock), במקור בכלל לא היה אמור לתאר ז'אנר מוזיקלי, אלא גישה לעריכה ברדיו המסחרי האמריקאי. הפריחה של הרדיו בארה"ב באמצע שנות השבעים הביא איתו מנהלי תחנות שכל סיבת הקיום שלהם היא לזקק את הדרך הטובה ביותר לגרום לקהל המאזינים לא לגעת בכפתור. הנוסחה הוכיחה את עצמה כדי פשוטה - זרם בלתי פוסק של רוק אמריקאי נטול דיסטורשנים, גרובי אבל לא יותר מדי וחשוב מהכל, מופק באיכות הסאונד הגבוהה ביותר שהטכנולוגיה מאפשרת. בהשפעת החופש היצירתי של שנות השישים ובעקבות הגדילה במרחקי הנסיעה והצורך להגדיל את הסייקל, השכילו מנהלי התחנות לשחרר את גישת הפלייליסט של טופ 40 ולאפשר למנהלים המוזיקליים לנגן גם קטעים מאלבום שלא יצאו כסינגלים כל עוד הסאונד שלהם לא חורג מהקו המוזיקלי של התחנה. מנהלי חברות התקליטים, שביקשו למלא את הצורך האדיר הזה בקטעים ראויים לרדיו, ניצלו את השכלולים בטכניקות הקלטה והאולפן של הסיקסטיז לטובת יצירה ושכלול של סאונד נוצץ ובוהק שמרגיש כמו יהלום מלוטש מהרגע שמניחים את המחט על התקליט ועד הרגע שהיא מתרוממת ממנו, סאונד כזה שנשמע הכי טוב תוך כדי תיפוף על ההגה בנסיעה ארוכה חזרה מהעבודה, וכשההפרעה היחידה אליו היא פרסומת לבסט ביי.
כאמור, הפרק הזה בהיסטוריה המוזיקלית נחשב לרוב בקרב חובבי מוזיקה "מתוחכמים" כאל בושה אחת גדולה. תקופה שבה שלטו השבלוניות, הקיבעון והחנופה לאוזן בעולם המוזיקה והפכו כל פינה ראויה בו לעוד מלון בקליפורניה. אלא שכמובן, כמו כל דבר אחר בפלנטה, זה נורא תלוי איך מסתכלים על זה. באופן כמעט אוניברסלי, הערך העליון בעולם חפרני התקליטים הוא הפקה. הפעולה המיידית כמעט לאחר שליפה של אלבום כלשהו מארגז תקליטים הוא להפוך אותו לצידו האחורי ולחפש את שם המפיק. לא מי כתב את השירים, גם לא מי הלחין אותם, אלא מי אחראי על הסאונד והעיבודים של כל העסק. וכשמסתכלים על הדברים ככה הררי התקליטים של ה-AOR הופכים מפרק היסטורי מביך לדטא בייס אינסופי של פוטנציאל. אז נכון, אין לאספנות של תקליטי AOR את הארומה האינטלקטואלית שדומה לזאת של ספיריטואל ג'אז נגיד, ובתכלס כדי ליהנות מהעניין חייבים קצת להנמיך את המצח ולשחרר את הטולרנטיות לצ'יזיות, אבל ברגע שזה קורה, התקליטייה שלכם לעולם לא תראה אותו דבר. אה וזה גם לא מזיק שרוב תקליטי ה-AOR עולים בערך דולר, בזמן שתקליט של אליס קולטריין נרדמת על הנבל שלה עולה פי 100.
Michael McDonald - I Keep Forgettin' (Every Time You're Near)
נתחיל בשלב ההוכחות, אתם יכולים להיות רגועים, אתם אוהבים AOR. בינתיים אולי הייתם צריכים שיעטפו לכם אותו בראפ ויקראו לזה G-Funk, (למקרה שאתם קצת איטיים -www.youtube.com/watch?v=1plPyJdXKIY), אבל בלי כל השטויות האלה מסביב זה רק נשמע הרבה יותר טוב. ביצוע כל כך מושלם של מייקל מקדונלד להמנון שברון הלב הזה שממש קשה לסלוח לוורן ג'י שהוא החליט לזיין את השכל על החיים בשכונה במקום לסתום את הפה ולתת למקור לרוץ.
Hall & Oates - I Can't Go For That (No Can Do)
קלאסיקה משוגעת של הול אנד אוטס שהיא גם תצוגת תכלית של אפשרויות ההפקה של הז'אנר. כמובן כמו בכל דבר מושלם בז'אנר היו חייבים לקראת הסוף לתקוע סולו סקסופון בשביל קצת להרוס.
Steely Dan - The Fez
עוד קלאסיקה אחת לפני שצוללים קצת יותר עמוק. אי אפשר לעשות רשימת AOR בלי סטילי דן, כאן בקטע מ-1976. במהלך כל העשור שאחרי יציאת האלבום החמישי של הלהקה שמתוכו לקוח הקטע הזה, דונלד פייגן, יחזור ויגדיר את הסאונד של התקופה באלבומיו עם הלהקה ובאלבום הסולו פורץ הדרך שלו מ-1982.
Valerie Carter - Crazy
השילוב של הסאונד של רוק דרומי אל תוך AOR הוכיח את עצמו די מהר כנוסחה מנצחת. פליטווד מק אולי מזוהים עם הטריק הזה יותר מכל הרכב אחר, אבל כאן וולרי קרטר, מכותבות השירים וזמרות הרקע הבולטות של התקופה, בקטע מתוך אלבומה השני מ-1978 נותנת פייט בהחלט ראוי לסטיבי ניקס.
Wolfsmond - Fühl Dich Frei
גם אל גרמניה מצא ה-AOR דרכו בתחילת שנות השמונים כשלהקות הקראוט של שנות השבעים, הבינו את מה שהסצינה הפסיכדלית האמריקאית קלטה כבר עשור לפני, החיים הרבה יותר טובים עם קוקטייל קריר ביד וסאונד מלטף באוזניים. הקטע הזה מתוך אלבומם החמישי של וולפסמונד הוא דוגמא מעולה (כאן בגירסת אדיט מאורכת כי את המקור אין ביוטיוב)
Lucio Battisti - Prendila Cosi
הפופולריות של הסאונד באיטליה היתה אדירה וסיפקה רגעים אדירים לזמרי הפופ הבולטים של התקופה. כאן המאסטר לוצ'ו באטיסטי מפרק לעניין את הצורה בסאגה של 8 דקות חלקלקות וג'אזיות במיוחד, אבל עם בייס ליין שחוצב בלב.
Arian - Your Love Makes Me A Winner
איכשהו הסאונד החלקלק הצליח לחדור אפילו את מסך הברזל ולפזר נצנצים גם על התורים המפורסמים ללחם שאפיינו את הקריסה הכלכלית של הגוש הסובייטי בתחילת שנות השמונים. הקטע הזה של אריאן היוגוסלבי עומד בכל בסטנדרט של מיטב הרכבי התקופה במערב, ותכלס אפילו עוקף בסיבוב לא מעט מהם.
Tatsuro Yamashita - Love Talkin' (Honey It's You)
כמו כל טרנד מערבי גם ה-AOR התגלגל ליפן ומצא שם את אחד הגלגולים המוצלחים שלו. היפנים טבלו את הגירסא שלהם בהמון גרוב של בוגי אייטיז למהדרין והפכו את כל העסק להרבה יותר מוכוון מטרה. כאן, חמש שנים אחרי אלבום הקאלט "Spacy", משחרר טאטסירו יאמאשיטה את המאסטרפיס הזה. יותר מדי קטעים טובים באלבום הזה כדי לבחור מבינהם אבל זה כנראה האהוב עלי.
Sandra Sá - Olhos Coloridos
כנראה הגלגול המוצלח ביותר של הסאונד בזירה הבינלאומית מגיע דווקא מברזיל של האייטיז. השילוב של הנטייה הטבעית לגרוב ומסורת מוזיקלית של צ'יזיות חלקלקה הפכו את ההיצע של ברזיל בז'אנר לאינסופי. כאן קטע של המלחינה סנדרה סה שעושה את זה לא פחות ממושלם.
טנגו - אל תעזבי את תל אביב
כנראה האינטרפטציה המקומית המדויקת ביותר לסאונד ה-AOR של האייטיז. מיקי שביב כתב והלחין המנון עירוני אמיתי מופק ברמה בינלאומית.