נארדוואר הוא המראיין הכי מיוחד שתתקלו בו בתקשורת המדיה. הוא מצחיק, קופצני ותזזיתי, ובעל עניין רב בלהוציא מכל מרואיין את השאלות הנכונות. עם חגיגת 30 שנים לתחנתו CiTR שבונקובר, מתן שרון מסביר לנו מה הופך אותו לכה מיוחד, ואיך זה הוביל אותו לראיין כמה מהאמנים הגדולים ביותר בעולם, ובהיסטוריה
ראיונות עם מוזיקאים נוטים להיות דבר דיי רפטטיבי. 'איך חשבת על השיר הזה', 'מה יש לך להגיד על השערוריה ההיא', 'האם את באמת שוכבת עם זה'. אתם יודעים, ריאיונות גיא פינס שמשעממים את המוזיקאי, המראיין והקהל. ג'ון רוסקין הוא שלושתם. הוא חנון מוזיקה, חבר בלהקת הגאראג' הקנדית The Evaporators, ומראיין מוזיקאים תחת השם הפיקטיבי Nardwuar the Human Serviette. חנונים של מוזיקה יש בסיטונאות, וגם כמוזיקאי, רוסקין לא בולט במיוחד; אבל בתחום אחד אין לו מתחרים – נארדווארד הוא המראיין הטוב בעולם.
ביום שבת האחרון (23.09) נארדוואר ("זה שם מומצא ומטופש, כמו סטינג") חגג 30 שנה לתכנית הרדיו המיתולוגית שלו ברדיו CiTR שבונקובר, קנדה המשודרת בכל שישי אחה"צ. חוץ מהופעה של להקתו, הערב כלל גם סרטוני וידאו מתוך מאות הריאיונות שערך מאז 1987, ולמרות שהם כוללים בין היתר את (קחו נשימה) נירוונה, קנדריק לאמר, סליפנוט, ג'יי זי, מרלין מנסון, הזומביז, הנרי רולינס, ליידי גאגא ועוד, נארדוואר תמיד יוצא הכוכב. זה מוזר, כי מדובר בסך הכול בעיתונאי קטן עם תכנית בתחנת רדיו של אוניברסיטת קולומביה הבריטית. אז איך לעזאזל מצליח חובב מוזיקה קנדי נידח לארגן ריאיונות עם כל מוזיקאי שהוא רק חולם עליו? ובכן, התשובה פשוטה ומורכבת. נארדוואר הוא... מוזר.
לראיונות של נארדוואר יש מבנה קבוע. תחת דמותו האקצנטרית, נראדוואר מתנהג כמעיין סוואנט אספרגרי שיודע כל פריט טריוויה מוזיקלית ולא ממש מתקשר בדרך אחרת. בעודו עוטה כובע גולף סקוטי, משקפיים עגולים ומיקרופון אותו הוא מקרב טיפה יותר מדי למרואיין, נראדוואר לרוב שוטף את המרואיין שלו בנימוס מוגזם ותמיד מסיים את הריאיון בדרך המוזרה שלו – הוא שר את חלקו הראשון של הקריאה המוזיקלית " Shave and a Haircut" (אתם יודעים, מנגינת הסיום הקומית "טו, טו-טו טו טו – טו טו"), משאיר למרואיין את המקום לסיים, ואז קופא במקומו עם חיוך ענק למשך כמה זמן שרק ניתן. הריאיון נארז תמידית תחת הכותר "נארדוואר vs. שם המוזיקאי". בלאגן.
אבל מתחת לכל ההצגה המוזרה הזו מסתתר מראיין חד להפליא ואף יותר – תחקירן מדהים. השיטה של נארדוואר לריאיון מתחילה ומסתיימת בתחקיר משוגע. על אף שהוא שומר על סודיות רבה בנוגע לתהליך העבודה שלו, ברור שנארדוואר נעזר בכל דרך שרק אפשר כדי לברר כמה שיותר פרטי טריוויה על המרואיין שעל פניו עשויים להישמע איזוטריים, אבל מתגלים כמהותיים בחיי המרואיין. יתרה מכך, נארדוואר לא רק זורק את פרטי הטריוויה במהלך הריאיון, אלא אוסף מתנות שנועדו להפתיע את המרואיין – אלבומים נדירים שהשפיעו עליו, הקלטות ראשונות שלו, תמונות מספרי מחזור, הקדשות ממוזיקאים שנערצים עליו, אלבומים של בני משפחה, בובות שכבר אי אפשר להשיג וכו'. זו הרבה יותר מסתם גיגול קליל, זו מציאת מחט בערמת שחת של מידע.
נארדוואר סיפר שהפעם הראשונה שהביא מתנה למרואיין זה קרה כמעט בטעות. בשנת 2000 הצליח לסגור ריאיון עם סנופ דוג, אבל למרבה מבוכתו הוא לא ידע הרבה על הראפר וחשש שהדמות המוזרה שלו לא תספיק כדי לשבור את הקרח עם האדם הקול ביותר בעולם. לכן פנה נארדוואר לחברה טובה שלו שקנתה כמה שבועות לפני כן בובת בד של הקומיקאי השחור המיתולוגי רד פוקס, ואותה הביא לריאיון. הבובה נועדה להוביל את הריאיון לעבר שאלה על חוש ההומור של סנופ, אבל הראפר כל כך התלהב ממנה שבו במקום הוא הציע לקנות מנארדוואר את הבובה. לריאיון הבא עם סנופ נארדוואר כבר הביא לו במתנה בובה זהה של ביל קוסבי.
גשם המתנות שמוגש למרואיינים סוחט מהם הרבה יותר מסתם מילות תודה מרופטות. התחקיר היסודי והמתנות האישיות לחלוטין מוציאות מהמרואיינים מנעד רגשות נרחב שנע בין מבטים נדהמים, קריאות התפעלות ועד התרגשות אותנטית. קווסטלאב מהרוטס כמעט התרגש עד דמעות כשהוגש לו מגזין נדיר עם כתבה על תכנית מוזיקה שאהב כילד, טיילר דה קריאייטר שאל אותו אם הוא מה-FBI ופארל וויליאמס כל כך התרגש מהריאיון עד שהכריז שזה הריאיון הכי מרשים שחווה בחייו, התקשר לג'יי זי כדי להפציר בו להתראיין אצלו ואף עשה לו מחווה כשראיין את נארדוואר בעודו מחקה את סגנונו הייחודי.
בעזרת אלמנט ההפתעה והדמות המוזרה הוא מצליח לסדוק את תדמית המוזיקאי ולספק לנו הצצה נדירה לאדם שמאחוריה. לפעמים, האדם שמתגלה לא נעים למדי. הסגנון הטיפה נודניקי של המראיין הוציא גם כמה מוזיקאים מכליהם והשאיר כמה תיעודי וידאו דיי מדהימים: הנרי רולינס עלב בו על ריח הפה שלו, סקיד ראו שברו את קלטת הריאיון ודייב ראונטרי מבלר התעלל בו כמו בריון בית ספר באחד מהריאיונות הכי מכווצי בטן שתראו. מספר מוזיקאים עזבו את הריאיון בכעס לפני סופו, הגיבו בגסות, קרעו לו את הכרטיסיות ובאופן כללי – איבדו את קור הרוח. אפשר לדעת הרבה על אופי הבן אדם לפי איך שהוא מגיב לנארדוואר.
זה בעצם כוחו הגדול – המוזרות והתחקיר היסודי שוברים את פורמט הריאיון הקלאסי והופכים את זה לסוג של התמודדות בזירה מדומיינת, דבר שמצדיק את השימוש ב-vs. המוזיקאים נתפסים עם המכנסיים למטה ומספקים מידע, תגובות ורגשות שנדיר לראות מהם מחוץ לטקסי פרסים מפונפנים. ראיון עם נארדוואר הוא סוג של נייר לקמוס שבודק עד כמה האדם שמולו לוקח את עצמו ברצינות יתר. ונארדוואר? הוא בעיקר חסר בושה, לעולם לא מפחד להשפיל את עצמו עבור ריאיון טוב. ואם אצל המוזיקאים זה עובד כל כך טוב, עם פוליטיקאים זה בכלל מופלא.
לאורך השנים נארדוואר הפך לעיתונאי גרילה, ממתין ללהקות בתאי שירותים, אורב להם שעות אחרי הופעות, מזנק על כל צ'אנס בכל האמצעים שלו. הוא סיפר שאת הריאיון עם נירוונה השיג אחרי ששתל קסטה של ריאיון שערך עם קורטני לאב עבור קורט קוביין מאחורי הקלעים. את השיטה הזו, יחד עם דמותו ועם גישת השטותניקיות שלו, הביא גם לעולם הפוליטי. את מנהיג ברית המועצות דאז מיכאיל גורבצ'וב הוא שאל לאיזה מנהיג עולמי יש את המכנסיים הכי גדולים, את ראש ממשלת קנדה המיתולוגי ז'אן קרטיין שאל אם הוא אוהב גז פלפל ואת שאר ראשי הממשלה מאז הזמין למשחק פיזי שנקרא "היפ פליפ", בו שני אנשים צריכים לסובב פעמון בעזרת המותניים. זה מטופש אף יותר מכפי שזה נשמע. בעזרת לחץ חברתי ותקשורתי, הוא גרם לכך שכל המועמדים לתפקיד ראש ממשלת קנדה בעשור האחרון הסכימו לשחק איתו במשחק המטופש.
כשנארדוואר סיים את הרצאת הTED שנתן בונקובר ב-2011 מול אולם לא לגמרי מלא, הוא עשה crowd surfing על הקהל עד לקצה השני של האולם. אני חוזר, בהרצאת TED. בונקובר. מעולם לא נעשה קראוד סרף על קהל לבן, זקן וחלש יותר. איך הוא עשה את זה? בדיוק באותה הדרך שבה הוא משיג ראיונות – הוא היה מוזר מספיק כדי לבקש. הוא משתמש בשונות שלו כמקפצה במטרה להוציא משהו מעט אחר ממקצוע שחוק והפך את פורמט הראיונות המצולמים לנסיעת רכבת הרים תזזיתית שאין דרך לדעת מה יקרה בה – האם הרכבת תעשה לופ מפואר או אולי תרד מהפסים? עם נארדוואר בקטר, לעולם אין לדעת.