בראש שנה הקרוב יתקיים Jack Town Fair - יריד עירוני ראשון מסוגו על טהרת האומנות והאווירה הביזארית. כחלק מההכנות לאירוע ניסינו להבין מה זה בכלל יריד, מהם מאפייניו, ואיך הוא השפיע ומשפיע עלינו כיום.
דברי פתיחה
אז זהו, הקיץ נגמר - הילדים חזרו לבית ספר, התיירים שבו לגבולם, ואחוזי הלחות ירדו חזרה לאזור השפיות. למזלנו או לרעתנו, החגים מתקרבים אלינו בצעדי ענק, והראשון להגיע כמו תמיד הוא ראש השנה. כמו בכל שנה, הגרסה היהודית והמבאסת של New Year's Eve תספק לנו תפוח בדבש, ברכות שחוקות וכמה ימים של חופש. אך בניגוד לעבר, ופעם הראשונה אי פעם, בא' בתשרי התשע"ח נוכל ליהנות בבית רומנו מיריד עירוני מיוחד במינו. באירוע יהיו דוכנים פרי יצירתם של כמה מהאמנים המוכשרים בארץ, הופעות של להקות מכובדות, וקולינריה עשירה. לפני שנצלול לעומקי היריד המפלצתי הזה, יש משהו חשוב שכדאי שנבין - מה זה בכלל יריד?
מהו יריד?
ישנם אירועים רבים העונים לכותרת "יריד"; החל מירידים חקלאיים בנוסח ימי הרנסאנס, פסטיבלים שבראשם עומדת תֵּמָה ספציפית (מוזיקה, אומנות, בירה ועוד) ועד "הבלוק פארטי", נוסח ברוקלין. לפי הויקיפדיה, יריד הוא "התכנסות של אנשים שנועדה להצגת סחורה, למסחר בה ולצורכי בידור. ניתן לראות ביריד סוג של פסטיבל״.
ברוב המקרים, בעיקר בתקופות המוקדמות, היריד הוא מעין חגיגה שנועדה לציין מאורע דתי-לאומי או ציון של תחילת/סיום תקופה בלוח השנה, לדוגמה - בבוא עונת איסוף הקציר המקומי (ולכן הגרסה הישראלית של אירועים אלו הם אירועי חול המועד המתקיימים בחגים). בבסיסו, יריד הוא אירוע בעל אופי בידורי שמשרת שמירה וחיזוק של אתוס חברתי ויסודות תרבותיים, פלטפורמה נוחה עבור המארגן לקדם את הערכים הנכונים מבחינתו. מעבר לכך, היריד מהווה קרקע פורייה למסחר בשל כך שפוקדים אותו כמות רבה של אנשים שנמצאים באזור מוגדר ומגודר; מספיק לאגד כמה אנשים באיזור פתוח, לנגן קצת מוזיקה, למכור כמה המבורגרים ונקניקיות, לתת הצדקה היסטורית או דתית לכל זה, ויש לך יריד במובן הקלאסי. בשל כך, קשה לקבוע מי המציא ומתי החלו בדיוק הירידים להתקיים.
סוגי הירידים
ההיסטוריה המערבית מלאה בדוגמאות לירידים החל מימי הרומאים ועד לימים המוקדמים של המלוכה הבריטית. כל גרסה היא ייחודית ובעלת מאפיינים שונים. נכון לסופו של העשור הנוכחי ובכלל, 80 השנים האחרונות, תרבות הירידים השולטת היא התרבות האמריקאית. בנוסח האמריקאי, יריד הוא בעצם קרנבל נודד אשר מכיל משחקים, מופעי קרקס, מתקני שעשועים ועוד.
הקרנבלים היוו חלק משמעותי מהתרבות האמריקאית של סוף המאה ה19 ותחילת המאה 20. הקרנבל, כאירוע המכיל תוכן רב, ענה על כל דרישות הקהל אם בהיבט הבידורי ואם בהיבט הקולינרי. בתקופת טרום הקולנוע והטלוויזיה, הקרנבלים שימשו להצגתם של תופעות חברתיות, מופעי בידור לילדים, משפחה, ולמבוגרים בלבד, מופעי קומדיה (מה שמוכר כיום כסטאנד אפ), קוסמים ועוד.
הקרנבל הכיל כמה סוגי הופעות:
בורלסק אמריקאי - מופע בידורי שהכיל הצגות ארוטיות יחד עם עלילה רחבה ואמירה סאטירית חברתית. מוצא הבורלסק הוא באנגליה הוויקטוריאנית, הראשונה להציגו באמריקה הצפונית הייתה הבדרנית הבריטית לדייה תומפסון 1838-1908, שהעלתה בארצות הברית לראשונה את המופע British Blondes. הצלחת המופע קידמה את הז'אנר בכל ארצות הברית.
בנות המופע בחדר לבוש במועדון בורלסק, ניו אורלינס, 1950
וודוויל - מופע בידורי רחב הכולל מופעי קרקס, תאטרון, שירה, ריקוד ואף מכירה של סחורות והמצאות. על מנת להיות חלק מוודוויל, על המשתתפים להציג כישרונות רבים - החל מעמידה ודיבור מול קהל, שירה וריקוד, עד כישורי אקרובטיקה ולוליינות.
כרזה למופע וודוויל, שנה לא ידועה
כוכבי הוודוויל היוו הגרסה המוקדמת לגיבורי התרבות האמריקאית, שהיום (והחל מהתפתחות המדיום הקולנועי) פועלים וחיים בעיקר בהוליווד. הוודוויל פרץ מחסומים תרבותיים רבים; דוגמה בולטת לכך הייתה Sissieretta Jones, זמרת סופרן אפרו אמריקאית שהשתתפה במופעים מסוג זה. ג'ונס זכתה לכינוי Black Patti על שם זמרת האופרה האיטלקייה Adelina Patti. ג'ונס הייתה מהזמרות השחרות הראשונות שהופיעו עם ביצועים של מוזיקת אופרה ומוזיקה קלאסית. היא הייתה המופע המרכזי בוודוויל שהכיל אמנים ובדרנים אפרו אמריקאים בלבד.
כרזה למופע של בלאק פאטי, ניו יורק, 1897
פריק שואו - החל מהמאה ה17 בבריטניה ועד לעשורים הראשונים של המאה הקודמת, פעלו באותם קרנבלים נודדים גם מופעים צדדים (side show). קרקסים אלו נהגו לבדר את הקהל בדרכים המוכרות - לוליינים, אקרובטים וכו׳; רק שבנוסף, כחלק מההופעה, טרם ימי שלטון הפוליטיקלי קורקט, נהגו להשתתף בעלי מוגבלויות, במה שמוכר לנו כ-freak show. הבסיס של מופעים אלו היה הצגה לקהל הרחב של אותם בעלי מוגבלויות כמו גמדים, תאומים סיאמיים, חסרי גפיים ועוד. כל הפרעה פיזיולוגית היוותה תשתית לבידור המונים; טרם ההתפתחות והמחקר הרפואי, אנשים מסוג זה היוו תעלומה עבור הציבור הרחב שראה בהם סוג שונה של בני אדם.
גם הבורלסק וגם הוודוויל שרדו את מבחן הזמן, בניגוד לפריק שואו המיושן. הנורמות החברתיות המודרניות לא מאפשרות לפלטפורמה בידורית מסוג זה להתקיים כיום עקב הריחוק הרעיוני בין התקופות והעובדה שמדובר בטאבו.
פריק שואו בוורמונט, 1941
ברוכים הבאים לגיבטאון
קרקסים אלו לא פעלו כל השנה, אז לאן אותם בדרנים היו צריכים ללכת בעת הפגרות? שכן, החברה ראתה בהם כלי בידורי בלבד - ולא מעבר. על מנת לספק להם סביבה נוחה ומקבלת, גוייסה העיירה Gibsonton למטרה זו, בהפיכתה לעיירת נופש עבור אותם בעלי מוגבלויות; עיירת מגורי קבע שבעצם הפכה ליריד נייח ומתמשך, ושינתה את שמה ל-Gibtown.
גיבסנטון ממוקמת במחוז טמפה שבפלורידה. העיירה הייתה מרכז דיג קטן שהכיל כ-600 תושבים בלבד, עד שבסוף שנות ה30 שני כוכבים מאותו פריק שואו'ס החליטו לקנות שם נחלה. מדובר בזוג שזכה בכינוי "הזוג המוזר ביותר בעולם"; אומרים שהפכים מתחברים, ופה הקלישאה מקבלת ביטוי פיזי מובהק - האל "הענק טומייני" הנישא לגובה מוערך של 230 ס"מ התחתן עם ג'ני "חצי האישה" - לג'ני לא היו רגליים וגובהה היה 76 ס"מ.
הזוג המאושר, שנה לא ידועה
לא רק הזוג המוזר בעולם גרו בגיבטאון - בעקבותם עברו כוכבי פריק שואו'ס רבים, כגון הלובסטר בוי - ילד בעל אגודל וזרת בלבד; פרסילה "נערת הקוף" - אישה שעירה במיוחד בעלת תווי פנים "קדמוניים"; ובטי לו ווילייאמס, אישה שפגר של אחותה הקטנה נישא מחוץ לבטנה.
העיירה תפקדה כמו כל עיירה - לדוגמה, האל הענק לקח על עצמו את תפקיד שוטר העיירה ואחראי על כוחות כיבוי האש. ניתן היה ללכת לקנות פירות אצל התאומות הסיאמיות, לשבת בפאב שבו שולחנות וכיסאות בפרופרציות המתאימות לגמדים, או סתם לראות את האישה השמנה בעולם מסתובבת עם חברתה המזוקנת.
תושבי העיר נהגו להתאמן על המופעים שלהם ואף תקנות אזוריות מיוחדות אישרו להם להחזיק בעלי חיים אקזוטיים. כל פריק או סתם אדם המתפרנס מעבודת קרקס מצא את מקומו בגיבטאון.
מיס פיוריטי והאריה אותו היא מעלפת מאז היה גור, שנה לא ידועה
אומנם זה קרה לפני שהוסבה העיירה למגורי כוכבי הסייד שואו, אך רבים מתושביה העתידיים השתתפו בסרט האימה "פריקס" שיצא לקרנים בשנת 1932 בבימויו של טוד בראונינג. מפורסמים כמו פיטר רובינסון (השלד האנושי ששקל 26 ק"ג בלבד) ושלל נשים מזוקנות ומשפחות של גמדים לקחו חלק בסרט.
תחילה הסרט נחל כישלון ואף נאסר לשידור בכמה מדינות. הוא היה מהפכני בכך שלא השקיע באפקטים ואיפור על מנת ליצור את האימה והפחד, אלא באמצעות אנשים אמיתיים בעלי מוגבלויות אמיתיות. הסרט מציג אותם כאנשים נורמליים בעלי רצונות ושאיפות שלא קשורות למגבלותיהם הפיזיות, ואף כחבר'ה חיוביים בעלי לב רחב. הצגתם ככאלו הוותה ניגוד לתפיסה הרווחת שמדובר באנשים שפועלים ואף חיים למטרות בידור בלבד. מטרתו של בראונינג לא הושגה כלל, והוא למעשה יצר ריחוק גדול יותר מאותם אנשים.
בשנת 1962 הוקרן הסרט בפסטיבל קאן, מה שהקנה לו את הביקורות החיוביות להם היה צריך לזכות מלכתחילה. לאחר הפסטיבל מבקרים וצופים הבינו את הפן האנושי בסרט ואת המסר המאוד פשוט, לכאורה, שכולם בני אדם בעלי רצון לחיים נורמליים. רק בשנת פטירתו של בראונינג הסרט זכה להערכה וההבנה הראויה לו; עד היום הסרט מהווה מוטיב משמעותי בתרבות כסמל למרד ושוני. מקור הכינוי "פריק" לכל מי ששונה מהקו הישר שהחברה מכתיבה הוא בסרט ובמסרים שעוברים במהלכו.
קאסט הסרט
כיום, עיר הפריקים של גיבטאון מהווה זיכרון רחוק. שינוי היחס של החברה כלפי אותם בעלי מוגבלויות הורידה את הלגיטימציה בהצגתם כחלק ממופע בידור גרוטסקי, מה שהוביל להוצאתו אל מחוץ לחוק. במקרה של הפריק שואו ניתן לראות איך נורמות ומוסכמות עיצבו את אופי היריד.
התערוכה העולמית של שיקגו, 1893
לעומת הפריק שואוס, התערוכה העולמית של שיקגו היוותה ניגוד מוחלט בכך שהיא זו שהכתיבה לחברה האמריקאית מהי התקדמות וחדשנות; היא השפיעה עליה, ולא הושפעה ממנה. התערוכה, שהתרחשה בסוף המאה ה19, היוותה אבן דרך היסטורית בכל מהות אירועי היריד; אך מעבר לכך, היא היוותה נקודה חשובה בהיסטוריה הכלל אמריקאית. היריד נועד לחגוג 400 שנה לגילויו של "העולם החדש" על ידי כריסטופר קולומבוס, וכלל הצגה של חידושים טכנולוגיים רבים: מדיח כלים, מנוע חשמלי, טלפון ועוד. בנוסף, התערוכה הציגה לראשונה פארק שעשועים שסמלו המוכר ביותר היה הגלגל הענק שעמד במרכזו.
מרכז היריד
תערוכה זו משמשת אירוע היסטורי חשוב בתרבות האמריקאית מכיוון שהיוותה הוכחה לכוחה ופועלה של התרבות הקפיטליסטית החדשה. כלל המוצרים המוצגים בתערוכה נוצרו לאחר השקעות עצמאיות. למרות שבתערוכה נרצח ראש העיר קרטר הריסון, היא שימשה דוגמא לכוח והיכולת האמריקאית לייצר טכנולוגיה חדישה, איחדה את כלל האומה תחת אתוס כללי וקידמה את הרצון לשליטה והשפעה כלל אמריקאית בכל רחבי העולם. בתערוכה אף התקיים קונגרס הנשים, אירוע רב משתתפים של נשים מכל רחבי ארצות הברית. הקונגרס דן במקומן של נשים בחברה, הצגת אומנות נשית, וקידום זכויות האישה. רעיונות ותפיסות כלכליות, חברתיות ותרבותיות השייכות גם לחיים בשנת 2017 החלו את דרכם באותו אירוע. מעבר לתחומים הללו, ההשפעות של התערוכה עזרו לעצב את תרבות הצריכה העכשווית. לפני מספר שנים צוינו 120 שנה לתערוכה.
עתה שראינו סוגים ודוגמות שונות של ירידים וקרנבלים, הבה נבחן לעומק את מאפייניו האומנותיים, האינטרקטיביים והקולינריים של היריד.
אומנות בירידים
הירידים משמשים מסגרת נוחה עבור סוחרים וטבחים להציג את מרכולתם לקהל הרחב, אך לא רק. ישנו צד אומנותי רחב בכל יריד או קרנבל נודד. התנועה הרבה של האנשים בצירוף רצונם לחגוג, נותן במה לאמנים רבים משלל תחומים.
Big Band
למרות כל המופעים המגוונים והמשחקים הנפוצים בירידים, אין חגיגה אמיתית בלי מלכת האומנויות - המוזיקה. תרבות הירידים הנודדים הייתה חלק משמעותי מהתרבות האמריקאית של תחילת המאה ה20. בהתאם לכך, המוזיקה ששלטה באותם אירועים הייתה המוזיקה שעמדה בראש מצעדי הפזמונים של אותה שנה. מי שעמדו בראש הפירמידה המוזיקלית היו אותן להקות שנקראו Big Band.
הביג בנד בצורתו הבסיסית היה הרכב מוזיקלי שפעל במבנה של 4 חטיבות: סקסופונים, חצוצרות, טרומבון וחטיבת הקצב שמכילה לרוב מערכת תופים, גיטרה בס/קונטרבס ולפעמים פסנתר וגיטרות. בין חטיבה לחטיבה יש קשר תמידי והתאמה מופתית, למרות שבחלקים מסוימים בשיר מתקיים מרווח על מנת לאפשר קטעי סולו.
להקות הביג באנד קיימות החל מהשנים הראשונות של המאה הקודמת כפלטפורמה למוזיקת ריקודים. מארגני מסיבות וקרנבלים אשר רצו לגרום לנוכחים להזיז את הרגליים, היו צריכים להשקיע בלהקה מקצועית ורצינית.
הכותרת ביג בנד אינה מגדירה סגנון מוזיקלי אחיד, אלא את מבנה וסידור הנגנים, כך שהמוזיקה שאותה ביג בנד תנגן תשתנה בהתאם לאותם שנים. ככלל, המוזיקה נעה על הקשת הרחבה של סווינג וג׳אז. אופיה של כל להקה נקבע על פי העומד בראשה, ואותו מנצח זכה לתהילה רבה. בתחילת המאה ה20 המוזיקה המיינסטרימית הייתה וולס ופולק, לאחר מכן המוזיקה התפתחה לכיוון קצבי יותר המבוסס על תרבות הקבארט.
אחד מהראשונים להוביל את אותו שינוי מקצבי היה Art Hickman, שיחד עם המלחין Ferde Grofé עיצב את המוזיקה של אותם ימים כמוזיקה דינמית יותר ובעלת מרווחים אשר מאפשרים לכל חטיבה ביטוי עצמי רחב. פרד עזר כמה שנים לאחר מכן ל-Paul Whiteman, מלחין בעל רקע במוזיקה קלאסית, ליישם את אותם עקרונות במוזיקה שלו. וויטמן הגדיר את יצירותיו כ "Symphonic Jazz".
Art Hickman and the St. Francis Hotel orchestra - פוסטר משנת 1913
בשל החשיבות הרבה של הרכבי הביג בנד, התפתחותם מקבילה להתפתחות המוזיקה של אותן שנים. בתחילת שנות ה30 התפתח הסווינג, ומטרתו הייתה לשבור את המבנים הקיימים של הג׳אז המוכר, ולייצר סאונד שהוא הרבה יותר קליל, נינוח ו... ובכן, "סווינגי".
עידן הסווינג התקיים בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה ומעט לאחר סיומה בשנת 1945. שמות בולטים של מנצחי להקות מעולם זה היו דיוק אלינגטון ובני גודמן העל זמניים. מוזיקת הסווינג נתנה ביטוי מוזיקלי נרחב לא רק לאינסטרומנטציה, אלא גם לזמרים. מספר לא מבוטל של סולנים אגדיים פעלו בלהקות מסוג זה: אלה פיצ'גראלד, פרנק סינטרה, פגי לי ועוד רבים וטובים.
אוכל קרנבלים
חלק מהותי מכל תרבות הוא המטבח שהיא מציגה. האלמנט הקולינרי הוא בעל חשיבות עצומה, מכיוון שהוא חלק חשוב מסך כל החוויה שהאירוע מספק. ישנם מספר מאכלים המזוהים עם היריד הנודד:
Cotton Candy
"שיערות סבתא" - המאכל המזוהה ביותר עם אירועים מסוג זה שהפך להיות מוכר גם בפארקי השעשועים ככלל. מקור המאכל אינו ידוע, אך מכונת צמר הגפן המתוק יוצרה לראשונה ב-1897.
דוכן צמר גפן מתוק ביריד וינטג' במינסוטה
Funnel Cake
עוגה על בסיס חמאה ובצק מטוגן, שלרוב מכילה אחד מהבאים: ג'לי, כרמל, קינמון או שוקולד. מקור המאכל הינו בתרבות הפרסית העתיקה, הוא הובא לאירופה על ידי מקור לא ידוע ונהיה חלק בלתי נפרד מכלל התרבות האמריקאית בעזרתם של מהגרים גרמנים שהגיעו לפנסילבניה.
Twinkie
טווינקי הינו חטיף המבוסס על עוגת ספוג וקרמל. גרסת הירידים של המאכל האמריקאי כוללת הקפאה, טבילה בחמאה וטיגון בשמן עמוק. בסרט הקאלט משנת 1984 Ghostbusters הדמות Egon Spengler מדגימה באמצעות חטיף טווינקי את רמת האנרגיה הפיסכוקינטית של העיר ניו יורק.
אגון ספנלגר והטווינקי
All Abord!
פארקי שעשועים ולונה-פארקים התפתחו מתרבות הירידים גם כן. הירידם והקרנבלים הנודדים הכילו מספר רב של דוכני משחקים, מתקנים ועוד. המשחקים בירידים מתחלקים בין משחקי מזל (game of chance) ומשחקים שדורשים כישורים מסוימים; כוח, דיוק, ריכוז וקורדינציה (game of skill).
למשחקים בקרנבלים יצא שם של הונאה לא מוסרית. בעבר אכן מפעלי הדוכנים היו נוהגים לתכנן ולעצב את המשחקים כך שלמשתתף לא יהיה סיכוי לנצח בכלל, אך לא פה נגמרת ההונאה. ברגע שאותו מפעיל משחק היה עולה על פרייאר שניתן למשוך לעוד ועוד משחקים, הוא היה מסמן אותו על ידי כך שהיה מלכלך את ידו בגיר ונותן לו טפיחה על הגב; בכך, המפעילים האחרים ידעו שמדובר בפרייאר שקל לפתות. אומנם, כל זה שייך לעבר. כיום, טרם פתיחת הירידים, מתבצעת בדיקת אמינות מקיפה שמונעת פעולות מהסוג הזה.
להלן מספר מתקנים הנפוצים בירידים וקרנבלים:
Big Six Wheel
מה שאנחנו מכירים בתור גלגל המזל הוא חלק אינטגרלי ממשחקי היריד. במרכז הגלגל ישנו חץ שמסתובב בצורה לא רציפה בעקבות הפינים שבקצוות - הגלגל נעצר, ומה שיוצא אני מרוצה. ישנם סוגים רבים של גלגלים ולכל אחד מתמטיקה מורכבת משלו. כיום במדינות רבות בעולם, הגלגל מוסדר בחוק כחלק מרגוליזציה של תקנות ההימורים. נעשה שימוש בגלגל הענק עוד מימי הרומאים וימי הביניים כחלק מטקסים דתיים.
High Striker
אחד המשחקים הנפוצים ביותר בירידים באשר הם הוא הנפת הפטיש. הרעיון הוא פשוט ומבוסס על עיקרון מכני של מנוף. הצד הפנימי של המנוף מכיל דיסקית שעולה מעלה לפי עוצמת המכה. הצד החיצוני של המנוף הוא הבסיס שבו מכה המשתתף. כמה שיותר חזק - יותר גבוה. בגרסה הקלאסית של המשחק יש פעמון בקצה, כאשר רק החזקים ביותר הצליחו לצלצל בפעמון.
מדריך למתקן
הפטיש והמנוף אינם תמימים כמו שנדמה, וגם פה היה נהוג לרמות לא מעט. בשנות ה30 של המאה ה20 מפעילי המשחק היו נוהגים להרכיבו כך שלא ניתן לצלצל בפעמון. הם היו מדגימים באמצעות בן אדם קטן פיזית כמה זה קל להכות עם הפטיש, ומבלי שהקהל היה שם לב המפעילים היו מצלצלים בפעמון אחר. באמצעות שיטה זו הצליחו המפעילים לפגוע באגו של גברים חזקים וחסונים, עד שלאחר מספר ניסיונות הם היו מצלצלים בפעמון על מנת ליצור אמינות. המאמר Popular Mechanics משנת 1935 הסביר את רעיון התרמית שמאז לא קרתה.
Popular Mechanics, 1935
Faris Wheel
המתקן המזוהה ביותר עם הקרנבל הינו הגלגל הענק. כיום יש בכל העולם גלגלי ענק ובערים מסוימות הם הפכו לחלק בלתי נפרד מסמלי המקום. הגבוה ביותר נמצא בלאס וגאס, וגובהו הוא 167 מטרים. הוא הוקם בשנת 2014 והוא עונה לשם High Roller.
הגלגל הענק הראשון משנת 1893, הוצג בתערוכה העולמית של שיקגו
קעקועים
לכל תרבות שולטת יש את תרבות הנגד. כל רעיון תרבותי יגרור ביקרות נגדית - חשיבה לא תבניתית ולא מוגדרת אפיינה אותנו מהולדת הרוח האנושית. כל זה רלוונטי פי כמה שמדובר ברעיונות ומעשים ששואפים להכתיב דרך חיים.
כפי שאמרנו, הקרנבלים והירידים שאפו ליצור אתוס חברתי מסוים שבא לידי ביטוי בצורות חשיבה ומעשים לגבי אורח חיינו. אחד מהסמלים לאותה התנגדות מאז ועד היום היא אומנות הקעקועים. על מנת לשייך את רוח המרד לרוח התקופה המדוברת, נתמקד בקעקועים קלאסיים, יש שיגידו אולד סקול.
הקעקועים שכיום אנו מגדירים כאולד סקול היו נפוצים בחצי המאה הראשונה. בשל הגבלים טכניים קווי המתאר היו שחורים ועבים עם הצללה מעוטה. הקעקועים לרוב היו בצבעים פשוטים: ירוק, צהוב, אדום, כחול וחום.
צ'ארלס ואגנר, תלמידו וממשיך דרכו של סמואל אוריילי, מקעקע חייל אמריקאי
האיורים נעו בעיקר על קשת הנושאים של דוגמניות, לבבות, דברים שקשורים לצבא, פגיונות וססמאות קליטות. מקור התופעה התרבותית הייתה במלחים אמריקאים - אז, הקעקועים היוו סמל להשתייכות ולקיחת חלק פעיל בצבא. בנוסף, על החיילים האמריקאים היה לסחוב מסמכי זיהוי שהתבססו על מראה חיצוני; מסמכים אלו היו כה כללים שהם כמעט היו חסרי ערך. אחת הדרכים לייחד את עצמך כחייל ולהפוך את אותם מסמכים לרלוונטים, הייתה לעטר את גופך קעקועים.
תחילה, הספנים היו מתקעקעים אצל מקעקעים חובבנים בעיקר ביפן ובאיים הפולינזים. המקעקע המקצועי הראשון היה Martin Hildebrandt, שפתח סטודיו בני יורק והיה נוהג לקעקע חיילים משני הצדדים במלחמת האזרחים האמריקאית. לאחר המלחמה, קעקועים הפכו לסמל סטטאוס לבני עשירים; מכיוון שהעבודה הייתה כולה ידנית היא דרשה תשלום גבוה.
ב-1891, בהשראת העט החשמלי של תומס אדיסון, יצר המקעקע Samuel O'Reilly את מכונת הקעקועים החשמלית ושינה את חוקי המשחק. מאז, האפשרות להתקעקע הייתה נחלת כלל המעמדות בחברה; מרגע זה, קעקועים הפכו לסמל למרד ואי הסכמה של תכתיבי החברה. אוריילי אפשר לכל אדם באשר הוא להתקעקע כחלק מהרצון לביטוי עצמי ושוני אישי בעל ביטוי פיזי.
פורטרייט של אוריילי בעת עבודתו משנת 1897
דמות בולטת בהלך הרוח ובצורת החיים הלא פורמלית הייתה Norman "Sailor Jerry" Collins. המלח ג'רי חי את חייו כנווד, והחל את מסעו ברכבות שעלה מבלי לשלם. במהלך מסעותיו למד את אומנות הקעקועים - בהתחלה בצורה הידנית והמיושנת, ולאחר מכן בשיקגו למד להשתמש באותה המכונה של אוריילי. כשהיה בן 19 התגייס לחיל הים ובמהלך מסעותיו גם התאמן על טכניקת הקעקועים וגם נחשף לקעקועים מתרבויות שונות, בעיקר מהתרבות היפנית. לאחר שסיים את שירותו, התמקם בהונולולו שבהוואי. במהלך מלחמת העולם השנייה חיילים רבים עגנו ושהו ארוכות באזור זה, מה שאפשר לו מרחב אומנותי גדול על הקהל הרחב שדרש את עבודותיו. בכך, ג'רי יצר לעצמו שם ומוניטין באותה התקופה.
סיילור ג'רי בפעולה
כיום ישנו פסטיבל קעקועים בהונלולו שמוקדש למורשתו של ג'רי. המותג Ed Hardy שנוצר על ידי הד עצמו (הד היה בן חסותו של ג'רי וירש את החנות שלו במותו) ממשיך את מורשתו האמנותית. ג'רי הפך לדמות המוכרת והמזוהה ביותר עם סגנון האולד סקול האמריקאי. הוא עזר להגדיר סגנון חיים דינמי ולא מתפשר, ובחר לחיות את חייו בדיוק כמו שרצה ולא על פי תכתבי החברה - ממש אותה מהות שרבים משייכים לקעקועים.
דברי סיום
כפי שבוודאי הבנתם, היריד מבסיסו הוא אירוע צבעוני בעל פנים רבות. בכל פינה ופינה ניתן למצוא בן אדם מעניין, מיצג אקזוטי, אקט אומנתי ייחודי או סתם ליהנות בחברת אנשים טובים בסביבה דינמית וחיה. ילדים ומשפחות, צעירים וזוגות פוקדים ירידים ברחבי העולם על מנת לספוג אווירה וחוויה שעוזרת לנו לברוח מהשעמום של היום היום.
עתה, נותר לנו רק להבין בגופינו יריד עירוני אמיתי מהו, יחד, כקולקטיב. הפסטיבל העירוני הראשון של התדר שיתקיים בראש השנה, ייתן לנו הזדמנות מצוינת לכך. מהופעות ותקלוטים, לדוכני משחקים ואוכל, עמדת קעקועים, פריק שואו וכל המגוון המשכר שירידים מציעים לנו, אין ספק שמדובר במשהו גדול וחד פעמי, ששווה הגעה לכל מי שסקרן בנפשו.