ממרטין לות׳ר קינג לקוקה קולה וג׳יימס בראון, אטלנטה, בירתה של ג׳ורג׳יה, משכה אליה אנשים וטרנדים חשובים מכל הסוגים. לקראת הופעתו של פיוצ׳ר ב-25.10, מתן שרון לוקח אותנו לטיול במדרכותיה המוזיקליות של העיר
כשהסדרה "אטלנטה" זכתה בפרס הסדרה הקומית הטובה ביותר בטקס פרסי גלובוס הזהב בתחילת השנה, נאום קבלת הפרס של דונלד גלובר, יוצר וכוכב הסדרה, נגמר בטון מעט מוזר. אחרי שהודה לצוות הסדרה ושחקניו, הוא פנה להודות לעיר אטלנטה "ולכל האנשים השחורים שבה, פשוט על שהם חיים ועושים דברים מדהימים. לא הייתי יכול להיות כאן בלי אטלנטה". זה היה יכול להיות סיום טבעי - יוצר הסדרה אטלנטה מודה לעיר אטלנטה. אבל אז הוא המשיך עוד טיפה. "ואני באמת רוצה להודות ל־Migos, לא על שהיו בתכנית, אלא על שעשו את Bad and Boujee. זה השיר הכי טוב אי פעם". בעוד שהקהל ההוליוודי ציחקק למשמע ההערה, אין לי ספק שגלובר התכוון לכך בכל ליבו. ממש כמו הסדרה שיצר - זה מוזר, אבל זו אטלנטה.
תחת שם הבמה "צ'יילדיש גמבינו", גלובר הוא אחד מבני דור המוזיקה הנוכחי שבא מהעיר הדרומית הלוהטת, לצד מיגוס, 2 צ'יינס, ריי שרמורד, קילה מייק וכמובן, פיוצ'ר שמגיע להופעה בגני התערוכה ב-25.10. כמות העשייה המוזיקלית שמתרחשת בעיר, ובמיוחד בתחום ההיפ הופ, היא בלתי נתפסת. בשנת 2009 נכתב עליה בניו יורק טיימס שהעיר "הפכה למרכז כח הכבידה של ההיפ הופ", ומאז כוחה רק התגבר. אז איך הפכה עיר דרומית, מלוכלכת ולמען השם, העיר התאומה של רעננה - למֶכָּה של עולם ההיפ הופ?
עוד מאז לידתו של הז'אנר בחצרות הבתים המטונפים שברובע הברונקס, ראפרים תמיד ייצגו את המקום שממנו הם באו. זה כבר כמעט קלישאה. רק שעד לפני כמה שנים, לייצג כל עיר אחרת מניו יורק או לוס אנג'לס היה, ובכן, פאדיחה. תעשיית ההיפ הופ היתה מחולקת לצדדים, המזרח נגד המערב, ואף אחד לא ספר את המרכז או, במקרה הזה, את הדרום. אבל צריך לזכור שבכל הנוגע למורשת תרבותית שחורה ומוזיקלית, לדרום – ואטלנטה באופן ספציפי – היה הרבה מה לתרום. הרי זו העיר שבה עדיין שלטו חוקים גזעניים גם בסיקסטיז המשוחררים, העיר שממנה צמחה התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח, ועיר לידתם ומושבם של מרטין לות'ר קינג וג'יימס בראון.
למרות המורשת המכובדת, והעובדה שמדובר בעיר שכחצי מתושביה שחורים, כשראפ תפס תאוצה היא אפילו לא היתה כתם על מפת ההיפ הופ. במהלך האייטיז וראשית הניינטיז, השנים שבהם הראפ יצא מרחובות ניו יורק לעולם, פעלו מספר ראפרים באזור אטלנטה, אבל רובם היו מושפעים מצלילי הבאס של מיאמי או שאבו השראה ישירה מסאונד הראפ של ניו יורק; ובהתאם - לא היו תנועה מוזיקלית, אלא יותר חיקוי תפל. רק תשמעו את הלהיט "Jump" של הצמד קריס קרוס, שהיו לרגע קצרצר בתחילת 1992 הדבר הגדול ביותר שיצא מאטלנטה מאז קוקה קולה. השיר, שהופק על ידי מי שאחריו הפך לאחד ממפיקי ההיפ הופ המרכזיים של העיר, ג'רמיין דופרי, היה וריאציה פופית לראפ הניו יורקי עמוס להטוטי לשון סטייל Das FX או Naughty by Nature, בצירוף שני נערים בני 13 עם צמות ומכנסי ג'ינס הפוכים שהיו "מגניבים" מדי אפילו לניינטיז. זה לא מה שאטלנטה מייצגת, נערי היפ הופ נקיים מדי שלא מפסיקים לקפוץ. אטלנטה האמיתית היתה הרבה יותר פאנקית, איטית, מעושנת. אטלנטה האמיתית עוד התחבאה במרתף.
צוות ההפקה Organized Noize, שמורכב משלושה ילידי אטלנטה, כבר הספיק לזכות להצלחה מסוימת כשהפיקו ל-TLC (גם הן מאטלנטה) את הלהיט המעולה "Waterfalls". ההצלחה של השיר ההוא נתנה להם אפשרות להציג לחברת התקליטים LaFace של בייביפייס ואל.איי ריד את הדור הבא של הראפ: צמד ראפרים שבקושי סיימו תיכון בשם אנדרה בנג'מין ואנטואן פאטון, או אם תרצו, אנדרה וביג בוי - אאוטקאסט.
אלבומם הראשון של אאוטקאסט לא נשמע כמו שום דבר שיצא באטלנטה עד אז, אבל הוא נשמע כמו אטלנטה. Southernplayalisticadillacmuzik שיצא ב-1994 היה פאנקי, מעושן, מקפיץ ובעיקר – דרומי. זו היתה הפעם הראשונה שהעיר היתה נוכחת במוזיקה, באווירה, בצבעים, בקליפים ובתוכן. "הם דברו על דברים שייחודיים להם", אמר על האלבום הזה יליד אטלנטה אחר, לודהקריס. "הם דיברו על השכונה שלהם, על הרחובות שבהם הם גדלו, ויצרו תמונות מאוד מוחשיות של איך החיים בדרום". והחלק המפתיע הוא, שזה הצליח. הם הצליחו במכירות ויצרו לעצמם קהל אוהד מכל רחבי ארה"ב בתקופה שבה כל העולם, לא רק ההיפ הופ, התעסקו באיסט נגד ווסט. כשאאוטקאסט זכו בפרס האמנים החדשים הטובים ביותר בטקס פרסי הסורס 1995, הם זכו לקבלת פנים צוננת שכללה קריאות בוז בעודם עולים לבמה. כולם היו עסוקים מדי במתח הגדול בין ביגי לטופאק שנכחו באותו הערב. אנדרה השיב לקריאות האלו במסר שהפך לרבות הימים לרגע מכונן להיפ הופ – "לדרום יש משהו להגיד".
ההכרזה הניצחת הזו יצרה להיפ הופ הדרומי זהות. מאותו הרגע, ראפרים מדרום ארה"ב כבר לא היו חייבים לחקות את חבריהם מהחופים, אלא החלו ליצור מוזיקה משלהם, על הסלנג, המבטאים, האווירה וההשפעות המוזיקליות השונות. אאוטקאסט עצמם דחפו עוד יותר את רעיון הזהות הייחודית בעודם מאמצים את הכינוי ATLiens (שילוב בין הקוד לאטלנטה ATL למילה חייזרים) כשם אלבומם השני. Organized Noize הפכו לכוח מרכזי בסצנת המוזיקה של אטלנטה והקימו את קולקטיב האמנים Dungeon family שכלל את קילה מייק ולהקת גודי מוב. אטלנטה היתה על הגל.
במקביל, מפלצת מוזיקלית מסוג אחר החלה לצבור תאוצה באטלנטה. פסטיבל פריקניק החל ב-1983 כמעין ספרינג ברייק לסטודנטים השחורים של אטלנטה שלא יכלו להרשות לעצמם נסיעה למסיבות של הלבנים בפלורידה, אבל לרבות הימים הפך לפסטיבל עירוני חצי מאולתר שהביא בשיאו, ממש בלב הניינטיז, יותר מ-250 אלף אורחים ממחוץ לעיר. חלק מרכזי בפסטיבל, מעבר לרמקולים עצומים ברחובות וריקודים על מכוניות, היה שילוב של תרבות מפוקפקת ביותר שצברה תאוצה בעיר באותה התקופה – מועדוני חשפנות.
כדי באמת להבין כמה מועדוני חשפנות כדוגמת Magic City או ONYX הם חלק מהותי ממרקם העיר, צריך לחזור טיפה אחורה, למאה ה-19. כשאטלנטה נוסדה ב-1836 היא שימשה כצומת מסילת רכבות מרכזית והייתה נקודת מעבר מרכזית בדרום-מזרח ארה"ב. בכך היא הפכה לאחד מהמרכזי הסחר הגדולים של האזור, ועיר שרק בשדה התעופה שלה עוברים יותר מפי 15 מתושביה בשנה. כל כך הרבה אורחים ואנשי עסקים יוצרים, לצד תעשיית מלונות משגשגת, גם את הצד המלוכלך יותר של המטבע. מועדוני חשפנות הפכו עד שנות ה-90 למרכז עסקי ותרבותי של ממש, משלבים בין פוליטיקאים מקומיים, כוכבי ספורט, אנשי עסקים וקבוצה אחרונה, מעט מפוקפקת – סוחרי סמים ופושעים אחרים. איפה עוד אפשר לבזבז כל כך הרבה מזומן בלתי חוקי אם לא במועדון חשפנות?
תרבות ההיפ הופ המיזוגנית גם כך השתלבה באופן טבעי בעולם החשפנות, והאחד החל לחלחל לשני. זה היה המקום לראות ולהיראות, ועם קצת מזל, גם להישמע. המועדונים החלו לשלב הופעות, לקדם מוזיקאים שהחשפניות אהבו לרקוד לצליליהם, וכך המוזיקה התמלאה בנצנצים מלוכלכים והפכה יצרית מתמיד. אמנים כמו לודהקריס וליל ג'ון הביאו את תרבות המועדונים הזו למיינסטרים בראשית שנות ה-2000 ותרמו לצד מוזיקאים מיוסטון, ממפיס ולואיזיאנה לגל הראפ הדרומי שהשתלט על המצעדים באותם השנים.
רק שבזמן שההיפ הופ מאזורי דרום ארה"ב עשה את דרכו לפסגה, העיר עצמה הוצפה בלהיט מסוג אחר – סמים, והרבה. מערכת הכבישים הנוחה שנבנתה על בסיס תשתיות הרכבת יצרו מרכז הפצה נוח לסביבה. אומרים שמצומת טום מורלנד, שמכונה בפי המקומיים צומת ספגטי על שם הכבישים הרבים שמתפתלים לתוכה, אפשר להגיע לכל מדינה באזור תוך דקות. וכמו כל סביבה אורבנית שחורה, הסמים חלחלו לקהילה שהרקיבה מבפנים והובילו לפשע, זנות, אלימות, ג'אנקיז והמון כסף שחור. צ'אק די אמר בעבר שראפ הוא ה-CNN של הרחובות, וכשכך נראים הרחובות שלך, זה מה שיהיה בחדשות.
צומת מורלנד
הרחובות הללו הולידו את תת הז'אנר שכיום השתלט על כל חלקה טובה בהיפ הופ – הטראפ. בעבר המונח טראפ היה מילת סלנג לבתים או האזורים בהם בישלו ומכרו סמים, אבל לרבות הימים – ובעזרת ראפרים כמו טי.איי, גוצ'י מיין ויאנג ג'יזי – המונח החל לייצג סגנון מוזיקת רחוב שצמח מאטלנטה. הטראפ, סוג של ראפ על מקצבים שלא היו אופייניים לז'אנר עד היום, בחיזוק מכונת התופים רולנד RT-808, תפס תאוצה כמוזיקת הרחוב של האזור והציג ראפרים שמדברים על חיי הפשע, הסמים והקושי ההישרדותי ככללו. הפלא ופלא, זה עבד באופן מושלם במועדוני החשפנות.
בין כוכבי הטראפ של היום כמו ליל יאכטי או פיוצ'ר אין הרבה דמיון מוזיקלי לFאנק האיטי של Organized Noize, אבל מבחינה רעיונית הם המשך ישיר לאותה זהות דרומית בגרסה מופרעת ומלוכלכת מתמיד. למרות שהטראפ שולט במיינסטרים, רוב כוכבי הז'אנר עדיין מתנהגים כמו אאוטסיידרים שעונדים בגאווה את השונות שלהם, האופי שלהם. הביטו מאיפה הם באים – רובם גדלו באזור 6 הנודע לשמצה של אטלנטה, אזור בו מרוכזים רוב העוני, הפשע והסמים של העיר. סיפור ה"באנו מעוני" כבר שחוק לעייפה, אבל מיגוס, ליל יאכטי, פיוצ'ר, גוצ'י מיין ועוד בחרו להדגיש את המוזרות שלהם. לכל אחד יש אפיון מוזיקלי ותוכני משלו, כל אחד ייחודי, כל אחד לובש את הנוצות שמתאימות לו. הטראפ מתבסס על דמויות גדולות מהחיים, ואטלנטה היא בדיוק הקרקע מהן דמויות שכאלו צומחות.
הדרום כבר לא מנסה לחקות את ניו יורק ולוס אנג'לס, אלא להיפך - ראפרים כמו אייסאפ רוקי או קנדריק לאמר שואבים מהמוזיקה של אטלנטה השראה, ניצחון אולטימטיבי למנודים ששרקו להם בוז וצחקו על המבטא שלהם. עכשיו כשראפרים מאטלנטה עולים על במה, אין להם צורך להצהיר שגם לדרום יש משהו לומר. המקסימום שהם צריכים להצהיר זה את אהבתם ל- Bad and Boujee. הפעם, העולם כבר מקשיב.