רם ״רמזי״ מזרחי-שפינוזה הוא דיג׳יי ומקים ליין ירושלמי, הדוגל בהבאת ז׳אנרים מכל הסגנונות והצבעים בשפה הערבית. תומר קריב ישב איתו לשיחה על הכוח המחבר של המוזיקה ואנטי פוליטיקה
השפה הערבית היתה מאז ומתמיד קשה לאוזן הישראלית. מגיל צעיר אנחנו שומעים אותה כמעט אך ורק בקונוטציות שליליות, כמו למשל בנאומים מאיימים של מנהיגי האויב. מוסיקה בערבית, אם בכלל, יוצא לנו לשמוע רק בסרטוני תעמולה של ארגוני טרור.
בשנים האחרונות, לאט ובזהירות, מחלחלת ליותר ויותר ישראלים הידיעה שיש מוסיקה מערבית-ערבית, ושיש סצינות מוסיקליות רבות ומגוונות במדינות ערב. היוטיוב ואינספור האפשרויות שמציע לנו האינטרנט מאפשרים לנו לשמוע כל מוסיקה באופן נטול הגבלות של ז׳אנר או שפה. וכך, לדוגמה, הרכב אינדי לבנוני כמו Mashrou' Leila הפך לאהוב במיוחד בסצינת השוליים המקומית. הופעה בארץ כנראה לא תהיה, אבל גם ערך בויקיפדיה העברית זה משהו.
אז עכשיו, כשהתנאים מתחילים להבשיל, האם אפשר לקחת את זה לשלב הבא ולהרים מסיבה שמבוססת על טהרת השפה הערבית בלבד?
בדילמה הזאת נתקל הדיג׳יי רם ״רמזי״ מזרחי-שפינוזה לפני כשנתיים וחצי. רמזי, שנולד וגדל בשכונת נחלאות הירושלמית, למד בכלל משחק ונהג להכין פלייליסטים במסעדות שבהן עבד כברמן. יום אחד השמיע לו שותפו לדירה שיר של Mashrou' Leila, כפי שהוא נזכר:
״היינו בהלם שיש בכלל מוסיקה כזאת בערבית. יצא לי לשמוע קצת דברים מהז׳אנר, בעיקר מהסוג הפופי, כי אהבתי מאוד מוסיקה מזרחית, אבל בדבר כזה בחיים לא נתקלתי. מוסיקה שלוקחת אלמנטים מערביים ומשלבת אותם בשירה בערבית בצורה כל כך חלקה וטבעית - זה פשוט העיף אותי... המשכנו לחפור וגילינו עוד ועוד דברים, כמו למשל את Yasmin Hamdan. וככה לאט לאט הורדנו עוד ועוד מוסיקה, עד שהחלטנו פשוט לעשות ערב שכולו מוסיקה בערבית״.
הערב ההוא, שהתקיים במזקקה בירושלים, היה הראשון של רמזי על עמדת הדיג׳יי אי פעם. הם ניגנו מגוון רחב של סגנונות, ״מאינדי, דרך היפ הופ ועד דאבסטפ״ - כשהכל ללא יוצא מן הכלל מושר בערבית. ככל שהערב התקדם, הם גילו שהקהל מגיב ורוקד, ולא חושש מהשפה. המסיבה הראשונה הוכתרה כהצלחה, אך השותף החליט לטוס לחו״ל לשנה, ורמזי החליט להמשיך את הליין לבדו.
המסיבה השנייה זימנה לו הפתעה: ״היתה לי ידידה שעשתה דוקטורט על שועפאט, והיא הזמינה למסיבה ידיד שלה שמתגורר שם. ואז, במהלך המסיבה, ניגש אליי אותו בחור ואמר לי ׳טראק ההיפ הופ ששמת עכשיו, זה שלי׳ - וככה הכרתי את הראפר מוחמד מוגרבי. הוא ממש התלהב מהמסיבה, והצעתי לו שיבוא להופיע במסיבה הבאה כהופעת פריצה״.
במסיבות הבאות, רמזי התחיל להרגיש שמשהו קורה. ״כשמוגרבי הופיע איתנו, הוא הביא המון קהל ערבי. ופתאום הקהל נהיה 50-50, וראיתי בחורות עם חיג׳אב רוקדות על הרמקולים, ולידן בחורים עם כיפה סרוגה. זה היה הזוי... מוגרבי הביא איתו למסיבה שני חברים ראפרים ממזרח ירושלים, ראאד באסם ומוזי ראפס. הצעתי להם להצטרף ולהיות הMC's במסיבה הבאה, ואז זה יצא לגמרי מפרופורציות. פתאום הגיעו 300 איש למזקקה, והמקום בקושי מצליח להכיל 150״.
הליין המוצלח במזקקה הפך את רמזי לא רק לדיג׳יי מבוקש, אלא גם ל״כתבנו לענייני ערבים״, כמו שהוא מכנה את זה. ״התחלתי להשתכלל. קניתי קונטרולר, שדרגתי ציוד, התחלתי לקבל הזמנות ולתקלט כמה פעמים בשבוע, פתאום זה נהיה העבודה שלי. כל דבר שקשור לדו קיום ומשלב יהודים וערבים, הפכתי להיות הכתובת. כל מה שמחפשים שהוא ערבי חדש - פונים אליי״.
למרות זאת, רמזי לא מתחבר למושג ״דו קיום״: ״המסיבות הן לא אירוע פוליטי. זה לא אירוע של ׳דו קיום וסובלנות׳ - זאת מסיבה... במסיבה אין פוליטיקה, אין זהויות. אצלי במסיבות ראיתי ערבים, חובשי כיפה סרוגה, נשים עם חיג׳אב, סטודנטים. אנשים באים לרקוד, והמוסיקה עושה משהו אחר. יש משהו צדקני במושג ׳דו קיום׳. הרי הפוליטיקה קיימת בכל מקרה, לא משנה מה נעשה, לא תנתק מזה את הפוליטיקה. עצם הקיום שלנו פה ושל אירוע כזה כאן, ההשתתפות של ראפרים ערבים, הקהל המעורב - הכל פוליטי״.
באופן אירוני, רמזי מנהל ליין מסיבות מצליח שכולו מוסיקה בערבית, אך לא דובר את השפה: ״אני לא מדבר ערבית לצערי. רק קצת מהבית. וזה תמיד מפתיע אנשים שבאים למסיבות, כי אני מתקלט מוסיקה ערבית ואני נראה ערבי. אבל זה נותן לי ניטרליות כשאני מגיע למוסיקה, כי אני לא מונע מתוכן אלא מהוייב הכללי. יש כמה שירים שתרגמתי בעזרת חברים כדי להבין על מה הם״.
לשאלה האם זה יכול ליצור מצב של שירים עם טקסט בעייתי, הוא עונה: ״יש אחלה טראקים של דעאש שאני לא אנגן. מצד שני, היפ הופ זאת מוסיקת מחאה. ואני חושב שזה גם לגיטימי במסגרת שהיא לא הסתה. אנשים צריכים להביע עמדה שהיא ביקורתית ומחאתית דרך המוסיקה, במגבלות ההגיון. גם בהיפ הופ בעברית יש מחאה מסוימת שהיא לא רדיקלית, אבל לגיטימית. ויש לזה במה גם בצד הערבי. למשל תאמר נאפר, שהתארח אצלנו, הוא מאוד פוליטי. אבל הוא תמיד חיובי. המחאה שלו תמיד רוצה שיהיה טוב כאן״.
חבורת הראפרים והדיג׳ייז שרמזי גיבש סביבו לא מתעניינת באמירות פוליטיות בוטות. הם מעדיפים את הסאבטקסט. מסיבות בערבית שייתנו לבליינים עצמם את החופש לבחור - האם להרהר במוסיקה שמתנגנת או פשוט להשתחרר וליהנות.
הגישה הזאת זימנה לו כמה סיטואציות מעניינות במיוחד: ״באחת המסיבות, ניגש אליי לעמדה בחור דתי. אנחנו לא מכירים. חשבתי שהוא רוצה להחמיא על הסט. ופתאום הוא אמר לי ׳אני מצטער׳. שאלתי למה. הוא סיפר שעבר ליד המזקקה, שמע מוסיקה ערבית וראה ערבים בתור לכניסה. זה מאוד הכעיס אותו, והוא נכנס במטרה להתעמת איתם. ואז פתאום הוא שמע משהו שאהב, וקלט שסבא שלו היה שומע מוסיקה כזאת והשמיע לו אותה כשהיה ילד. פתאום הוא ממש נהנה ורקד ושמח. הוא ממש עבר דיאלוג פנימי עם עצמו במהלך המסיבה, שבסופו הוא פשוט בא אליי והתנצל, אפילו שאנחנו בכלל לא מכירים״.
למסיבה הקרובה, שתתקיים ב7.9 בזאפה, רמזי קורא ״The Next Level Shit״. במסיבה הזאת, חוץ משלישיית הראפרים הירושלמית הקבועה, יתארחו שלושה ראפרים חדשים: מוחמד הינדי, פיראס סלמה וסאלמה ברהם, שמגיעים מרמאללה, חברון ויריחו (בהתאמה). רמזי הכיר אותם באחת המסיבות שלו, ונדהם לגלות שזאת הפעם הראשונה שלהם מעבר לקו הירוק. המסיבה הקרובה תהיה הפעם השנייה, כשיתארחו בסט שלו. מיד אחריהם יעלו Zenobia החיפאית להופעה המשלבת דבקה ואלקטרוניקה, ואחריהם יעלה המפיק הטורקי Hey! Douglas, שמשלב קטעי גרוב טורקיים משנות ה60 וה70 עם ביטים עכשוויים. את החגיגה יסגור דיג׳יי הקטיק המקומי, מנהל הלייבל Fortuna Records ואחד החלוצים בתחום תקלוטי המזרחית-ערבית.
כהכנה לאירוע, הנה סט חדש של רמזי, כהגדרתו ״סט שמשלב קטעי פופ ודבקה אלקטרונית, ערבית ומעט טורקית, ומנסה בשונה מבדרך כלל לפתוח את הז׳אנר לקהל יותר רחב״:
