אייל רוב נסע כאורח של המכון הפולני בתל אביב לכבוד פסטיבל לתרבות יהודית בקרקוב. הוא חזר עם 4 מבטים שונים על פני העיר שחוותה הכל, מהשואה ועד חנויות תקליטים מפנקות ועוגות צבעוניות
ארזת לבד?
לא לדעת. אני אוהב להגיע למקומות חדשים, ערים במיוחד, ולא לדעת עליהם יותר מדי. לרוב זה מתחיל בפוסט ״אז מה צריך לראות בקרקוב״ שמהר מאד תופח לרשימה מתארכת של מקומות ודברים שצריך לראות/לאכול/לשבת/להיות בהם. רשימות אלו, מעצם היותן כאלו, כבר יוצרות מעין תחושת דחיפות תיירותית במהותה, האויבת הגדולה של הבטלן העירוני. הפומו הוא תחבולן חמקמק. איתרע מזלי ועבודתי אורזת ולוקחת אותי מדי פעם למסע בערים מרכזיות, פריפריאליות, עיירות שכוחות אל או כאלו שנבנו סביב מוסד אקדמי. אמנם אני שבוי בתבנית הנרטיב של שמעניין אותי, אבל דואג לרווח אותו עם מידה רבה של בהייה סקרנית ולהשאיר מקום להפתעות, עיקר העניין בשיטוט. בדרך כלל אתחיל עם נקודת יעד אחת ספציפית - אזור מסוים שנבחר לפי הימצאותם של חנות תקליטים, בית קפה, חנות יד שנייה - ומשם להמשיך מבלי לתכנן יותר מדי את מסלול צעדיי בזמן המועט שנותר לשוטט בעיר. פעם צעד לא בטוח, פעם צעד כן. הולך בטל הוא מין ניסון לכתוב טור כזה על שיטוטים חסרי תכלית בערים שרגילות להתגלות בצעדים, לא בקליקים. לא לדעת לאן ללכת והנגזרת שלה, לא למהר להגיע, הן המותרות החינמיות, כמעט יחידות, שנותרו לאינדיבידואל סקרן בדרכים בעידן נזיל כמו המאה הנוכחית. ׳כל עיתותי בידי׳ היא עדין ההגדרה הטובה ביותר שקראתי (במקרה זה ב״אידיוט״ של דוסטוייבסקי) לאושר.
למרות שהיה לי מלא זמן, בסוף לא כתבתי פוסט ׳מה לעשות בקרקוב׳ אולי בגלל ששמעתי עליה מכל כך הרבה כיוונים. מחד, אלו ההיסטוריים מורכבים וטראומטיים המקועקעים על הנפש היהודית/ישראלית, ומאידך כאלו אחרים, עכשוויים, קוסמופוליטיים וקלילים בהרבה שלא הפסיקו לזמזם באזני על הוויב המיוחד שיש במקום הזה, קאז׳ימייז׳, כפי שקראו לרובע היהודי הישן של קרקוב. אל העיר הגעתי כאורח של המכון הפולני בתל אביב לכבוד פסטיבל לתרבות יהודית שמתקיים זו השנה ה-27 בו הרציתי ותקלטתי. אז הנה לפניכם ארבעה מבטים, או אולי הרהורים, למשוטטים בקרקוב שכל עיתותיהם בידיהם:
1. נינוחות
היא מאד מורגשת, נינוחותו של הרובע. כמו בכל מקום הכל מתחיל באקלים. זה של קרקוב, גם בחודש יולי, מכיל לפחות שלוש עונות ב-24 שעות. בבוקר הטמפרטורה היא 17 מעלות ונהיה ממש חם רק אחה״צ. השמש גם היא לא ממהרת לשקוע, ומתמתחת מתיחות וורודות כחתולת יוגה על מזרן עננים עד כמעט עשר בלילה. כעיר נמוכת קומה אך כזו שמסוגלת עדין לעפעף בהדר ובפאסון של בניינים קלאסיציאנים בצבעי פסטל, העיר, כך נדמה להולך ברחבותיה, מייצרת שקט. במיעוט המכוניות (אלו שמסתובבות בסמטאות עקומות האבנים הן בעיקר חשמליות שלוקחות תיירים לסיורים) באטיות בה הזמן מתנהל כאן. אולי האטיות הזו מקורה בהשלמה של הנפש הסלאבית עם מה שמגיע, גם אם לא יגיע. ובתי הקפה מאד שקטים. אני נזהר עם המילה הזו, אבל קז׳ימייז׳ נחווה כמקום תמים. מה שאתה רואה זה מה שזה. כזה שאמנים באמת יושבים בקפה שקרוי ארט קפה (בסמוך לנהר). הרובע נעתר לך כמו שהוא, ולשנייה לא מנסה להיראות או לייפות את עליבותו הצבעונית מחד ואת המטען ההיסטורי העצום שלו מאידך. בקיצור, כיף ללכת כאן לאיבוד, גם אם זה מרגיש קטן מדי.
2. צבעים
עוגות וגלידות. הרבה נאמר על המטבח הפולני, מהמטבחים המושמצים ביותר בעולם, אך נדמה כי הם אוכלים את האוכל רק כדי להגיע בכלל לקינוח. חד הגוניות של רוב המנות במטבח הפולני הקלאסי (אפור, בשרי ועם מלא שמיר, ותכלס הרבה יותר טעים מכפי שניתן לחשוב עליו) הופכת לצבעוניות של חד קרן כשזה מגיע לעוגות. תמיד תהיינה לפחות שלוש עוגות שונות, טעימות להפליא ובצבעים בהירים - צהוב-כתום-ורוד - ממש כמו הגלידות, שכולם אוכלים כאן ללא הפסקה. תורים ארוכים ותמידים תמצאו רק בדוכני הגלידות, לודי בפולנית, ובאלו שמוכרים את הזפייקאנקה, ספק פיצה ספק טוסט ענק. אבל הלודי בכל מקום. Good Lood מסתבר היא הגלידה נאמבר 1 כאן. גוד איז לוד. קשה להתווכח עם טאג ליין מנצח שכזה. ממש כמו הקינוחים, פלטת הצבעים של העיר כפי שבאה לידי ביטוי בבניינים צהובים, כתומים וורודים, נותנת לך את התחושה שהעיר מחייכת אליך מתוך משובה משותפת ולא מאפילה או מקטינה אותך. מתרחשת לנגד עיניך מין עוררות רומנטית במהותה ועצלה בממשות. כזכור, אין מה למהר כאן. ומבלי משים אתה מוצא עצמך מזהה תחילה בניינים אחר כל סמטאות ולבסוף רחובות שמתעקלים כמו מחשבה נודדת. בקריאה (או הליכה) ראשונה קאז׳ימייז׳ הוא אכן חיוך נינוח אחד גדול בצבעים של גלידה. כעת, ניתן להפנות מבט משתהה על הפינות ובשבילים הנסתרים מהעין.
3. רוחות רפאים
ובכל זאת, יש למקום הזה היסטוריה. העברית והיהודית - רוחות הרפאים הנוכחות/נפקדות שלנו, משחקות לך מחבואים מול העיניים ונאבקות על התודעה שלך, כי למה לי שואה עכשיו? אבל זה היה כאן, ממש כאן. איפה שאתה עוצר לבחון גרפיטי או לנוח רגע לצד צל ורוח אחה״צ נעימה. אין לאן לברוח מזה, אתה מוקף רוחות רפאים. יש להן אפילו מוזיקה חרישית, ניגון תפילה או יללת כינור, או אולי זה דווקא הבאסים מהברים הרבים, או הפער הבלתי נתפש בין הנינוחות הצבעונית של המקום להיסטוריה המונוכרומטית שלו. הזמן כמובן עושה את שלו. אפילו על רוחות רפאים. כיום כך נדמה, חלק גדול מאלו שחיו פה ונרצחו פה הועתקו ממקום זה לטובת הטראומה הגדולה וברובע נותרו ייצוגים של רוחות רפאים. בתים שהיו בתים וכעת משמשים לזיכרון, ספרים, צילומים, ממורביליה, מכוניות חשמליות שלוקחות אותך לאושוייץ, לשינלדר או אולי למכרות המלח ויסבירו לך באותו קול על מה שקרה כאן. מילים כתובות בעברית כמו חומוס, פינג׳אן, סבבה, חמסה איכשהו נטמעות בסביבה, אשר טוענת אותן במשמעות נוספת. שלא כמו נגיד בקאסול או בכל מקום אחר בהודו עם שלטים בעברית, כאן הסביבה טוענת אותן במשמעות חמקמקה וברורה כאחת, אמורפית כמו רוח, וככזו מהדהדות את המתח הפרטי שלך בין ישראלי לבין יהודי שהם כידוע, שני דברים שונים בעליל. אולי זו הסיבה שאני מגיע לכאן לראשונה ולא מצליח לנער מעלי את המחשבה הטורדנית, למה לעזאזל המקום הזה מרגיש לי מוכר. אני נעצר בפינת רחוב, נשען על קיר. בשמיים עננים סבלניים ושמש הרבה פחות כועסת מזו שלנו. קרוב יותר אלי בובת צפרדע ירוקה מחייכת אלי. ז׳אבקה, הלוגו של חנויות נוחות פולנית, שממש כמו רוחות הרפאים, נמצאית בכל פינה בעיר. שינוי הוא הדבר היחיד שקבוע. יש בזה נחמה. וכמו אחרי כל רגע כזה, הדבר הטוב ביותר שתוכל לעשות עכשיו הוא לשתות קפה.
4. קפה ותקליטים (סוג של המלצות)
פולנים כידוע אוהבים תה. כזה עם לימון. שזה יופי של משקה אבל נשאיר אותו לימי גשם תל אביבים. כרגע, אחה״צ מנמנם וממש חם. חייב קפה. כיאה למוניטין ההיפסטרי שיצא לרובע, בתי הקפה ברובע אכן מספקים את הסחורה. תפאורת עץ, צוות צעיר ומקועקע, ספרים, כורסאות שקיעה, ווי-פיי מהובהב והמון, אבל ממש המון סוגי תה. בין לבין ברוב בתי הקפה (וכאמור, יש הרבה כאלו) מגישים כאן את הסוג החמוץ של הקפה, זה שאיני נמנה עם חסידיו. קפה ערבי (עם הקנקן והכוס המתאימים) תוכלו למצוא ב״חדר״ - מקום מפלט מרכזי באוריינטציה מזרח תיכונית. חדר, כמשתמע משמו, מזמין את ההולך להיכנס אליו פנימה, ולהיטמע, כמו בבית מדרש מודרני עם אוכל מצוין, בתוך החוויה הייחודית שלו. זמן בית קפה הוא זמן בהייה עבורי, מין שקט, פאוזה, בה ניתן פשוט להרפות לשנייה, להטעין את האייפון (עם המסך למטה) ולנעוץ מבט בעיר הממשיכה להתנהל בעצלתיים מבעד לחלון. קפה סיטאט הוא לוקיישן מושלם לתת בו עצירה. הקפה חזק כמו שצריך וריח העוגות הנאפות זה עתה בתנור יעשה כבר את שלו. הוא משופע בחלונות, ספות, ספרים איומים וציטטות נאיביות מהסוג של ״A smooth sea never made a skilled sailor״.
גם לזה צריך לתת מקום, לדברים שאתה כבר יודע. ולא חשוב מזה הוא קרוב למוסד של הרובע, ומקום מפלט מעולה כשלעצמו - חנות התקליטים של פיוטר, High Fidelity. פיוטר הוא קודם כל פיראט. כזה שמקורקע לאדמה במקום לשוט על ימיה האינסופיים של מוסיקה טובה. בלתי צפוי, אוהב לדבר על מוסיקה אבל ראיתי אותו סורק מישהו מהחנות שלו בגלל טעם קלוקל; מחזיק אוסף הכי רציני בעיר של יד שנייה עם מציאות מתומחרות בצניעות; ואוי ואבוי אם תשב במקום השמור רק לו על הספה בירכתי החנות. מיזנתרופ טוב לב עם זוג עיינים חכמות שראו יותר מדי דברים מהמאה הקודמת ופחות מוצאות את מיקודן בזו הנוכחית. מת עליו. ובחנות שלו מצאתי יציאות מקומיות (חולשה לדיסקו מזרח אירופאי) יחד עם כמה 7 אינצ׳ים של סול ופ׳אנק ביזארי לחלוטין. כיאה לפיראט מוזיקה, פיוטר בז לדיסקוגז, מסחר און ליין בכלל, לא חושב אפילו על לפתוח אתר או גרוע מזה עמוד פייסבוק, ובכלל, שעות הפעילות שלו שהן מצומצמות כשלעצמן, נתונות למצב רוחו. אין מקום אחד שאוכל להמליץ עליו בקז׳ימייז׳ כמו על High Fidelity של פיוטר, אחת מחנויות התקליטים האהובות עלי בעולם. כזו שגורמת למקום שמרגיש מוכר ונינוח למרות נוכחותן של רוחות רפאים, כמו בית.
וקז׳ימייז׳ בסופו של דבר, מחבק אותך, שמח שבאת אליו אך לעולם לא ימהר למכור לך מזכרת. הוא יתן לך את הזמן לבחור את זו שלך. תמונה, שעון ישן, תקליט, או משפט שכתבת כשישבת להביט, כשנחת לרגע מהאון ליין הזה.
