״שיווה ביווה״ שודרון, חברת הקולקטיב קולות מאפריקה, חזרה ממסע באפריקה עם ראיון מסקרן עם בינטו סילה, מנהלת בלייבל הצרפתי-אפריקאי Syllart, וסלסלת פירות מוזיקליים עכשווים ומחתרתיים שקטפה בביקורה ברחבי היבשת; אותם הכניסה לאוספה Mazungumzo, בתרגום מסווהילי - שיח
כשיצאתי למסע של 30 שעות באוטובוס לבד מקיגאלי, בירת רואנדה, לארושה שבטנזניה, עדיין לא ידעתי איפה אשן בלילה. דרך קשר רחוק הגעתי לג׳ורג׳ שהסכים לארח אותי בביתו, בית שהוא בעצם רק חדר אחד. ״אני כותב שירה - הקמתי לפני שנתיים את Arusha Poetry Club" הוא סיפר לי, יום למחרת מצאתי את עצמי באולפן הקלטות סגור בדלת פח, מכוסה גרפיטי בין בתים נמוכים, בטון חשוף ומעברי בוץ צרים.
״מועדון השירה של ארושה״ נפגש באופן קבוע פעם בחודש להקריא שירה. בנוסף, חברי המועדון מתקשרים ביניהם באמצעות קבוצת וואטסאפ, שם הם משתפים את השירים שהם כותבים בסווהילי מהולה באנגלית.
כבר יותר מ-5 שנים שהמועדון מצליח ליצור דור של צעירים בעיר ארושה למרגלות הקילימנג׳רו, שיוצרים שיח מודע וביקורתי; כמו השיר של ג׳ורג׳ שפותח את המיקסטייפ ״מזונגמוזו״ - Siasa Safi na Uongozi Bora - "פוליטיקה וממשל טוב", המדבר על מנהיג שמוביל את הממשלה לפוליטיקה נקייה וטובה.
המפגש האקראי שלי עם ג׳ורג׳ קמיושולה השאיר בי חותם. הבנתי שקורה פה משהו שמעניין אותי לחקור. סקרנה אותי המחשבה איזה עוד יוצרים/ מוזיקאים אני יכולה לפגוש בדרך. אפשר לומר שהמפגש האקראי היווה עבורי טריגר לחקור ולתעד את המוזיקה העכשווית והצעירה באפריקה, שמשכה אותי במדינות השונות שבהן ביקרתי. וכבר פעמיים שהכנסתי את קטעי השירה שג׳ורג׳ כותב ומקריא למיקסטייפים שלי.
החקירות שלי הובילו אותי אל הלייבל הצרפתי "סילארט״ (Syllart), שהוקם ב-1981 על ידי Ibrahima Sylla. סילה הינו מהגר מחוף השנהב, שעסק כבר משנות ה-70 בהפקת מוזיקה ואמנים, ובבניית אוספים ייחודיים מאפריקה ויוצאיה. כמו כן, הוא היה מפיק ענק שהצליח בשנות ה-80 לפרוץ את גבולות אפריקה ולחדור למערב עם יוצרים אפריקאים, שחלק משיריהם אף הפכו ללהיטים - כמו מורי קאנטה וסאליף קייטה. Binetou Sylla, בתו של סילה, ממשיכה את דרכו, ומוסיפה גם היא את חותמה האישי בהוצאת אוספים של מוזיקה עכשווית פופולרית, כמו הפרוייקט "Afrodias" שיצא לפני שנה. קיימתי עם בינטו ראיון אינטרנטי:
״מוזיקה מאפריקה מאז ומתמיד הייתה מתויגת כ״מוזיקת עולם״, זאת למרות שהיא מכילה ז׳אנרים שונים. איך את מתייחסת לתיוג הזה בראייה הרחבה של מוזיקה משאר העולם וארה״ב?״
בינטו סילה: ״אני חושבת ששיטת הקיטלוג הזאת עשתה הרבה נזק למוזיקה האפריקאית. הכינוי ׳מוזיקת עולם׳, שהתחיל בכלל כשם תואר בעולם העיתונאי, גרם לעולם המערבי בצורה לא מודעת לראות את המוזיקה האפריקאית כמשהו חיצוני ושונה. זהו מושג המשמש רק את המערב, ובעצם מבדיל אותו במידה מסוימת - הוא מרחיק ממנו את שאר סוגי המוזיקה. זה בעצם אומר, יש את המוזיקה המערבית ויש את שאר העולם. זה מושג שחוק ושמרני, על הגבול של שימור סטיגמות. אני אישית לגמרי נגדו, באופן כללי אני נגד הכנסת סוגי מוזיקה לקטגוריות, אבל מכיוון שכך העולם מתנהל, הייתי רוצה שאמנים אפריקאים יסווגו בהתאם לז׳אנר המוזיקה בו הם עוסקים ולאו דווקא לפי ארצות מוצאם. כמו למשל ש Wizkid (כוכב פופ מניגריה) ישויך לקטגוריית הפופ, וש Iba One (ראפר ממאלי) לקטגוריית הראפ״
בכל עיירה, גם בנידחת שביניהן, מצאתי חנות אינטרנט ומחשבים, ותמיד יושבים בה צעירים על כיסאות פלסטיק ומאזינים למוזיקה שבוקעת מרמקולים גדולים. למרות שהמוזיקה נשמעת בכל מקום ברחוב, לא ראיתי חנויות תקליטים או דיסקים באוטובוסים, במספרות ובמסעדות, ואפילו לא ברחובות הראשיים או בעיירות הקטנות. הדרך היחידה שעלתה בדעתי למצוא את המוזיקה ששמעתי הייתה לעצור בחנויות האינטרנט והמחשבים ולבקש מהנער שעל המחשב בפינה להעביר לי את המוזיקה שלו מהמחשב לדיסק און קי שלי. כשהתארחתי אצל מקומיים ביקשתי להוריד מוזיקה מהמחשבים האישיים הביתיים. נערים שפגשתי ברחוב העבירו לי מוזיקה שהם שומעים למכשיר הסלולרי דרך הבלוטות׳, ועל הדרך כבר הוסיפו אותי לקבוצות הוואטספ שבהן הם מעלים טראקים שאני עוקבת אחריהם עד היום.
״אחרי שהייתי בצד המזרחי והדרומי של אפריקה, לא יכולתי שלא לשים לב לכך שהמוזיקה בעיקר מועברת בקבצי mp3, דרך מכשירי הסלולר (בלוטות׳, וואטסאפ) והמחשבים, אפילו בצורה פיראטית. הלייבל ״Sahel Sound" הוציא 2 אוספים של שירים שהועברו רק דרך מכשירים סלולריים במדבריות הסהרה. ספרי על הפצת המוזיקה באפריקה בהקשר הזה״
בינטו סילה: ״אכן, למעשה יבשת אפריקה אימצה אליה בקלות ובמהירות את המעבר הדיגיטלי, יותר מהר אפילו מהעולם המערבי. המעבר היה די ישיר מהתקליטים ל-mp3. הפורמט של הקומפקט דיסק לא באמת תפס, כי מהר מאוד בשנות ה- 90 ובתחילת ה-2000 השוק התפוצץ בדיסקים פיראטיים. מנגנון ה״להוריד שירים״ תפס מאוד מהר, ובעצם הסלולרי הפך להיות הכלי הדיגיטלי הכי זמין״
קחו למשל את DJ LAG, מפיק צעיר מדורבאן, דרום אפריקה, הידוע בתרומה שלו לעיצוב סאונד ה-Gqom (סוג של תת-ז׳אנר מסגנון האפרוהאוס הפופולרי) כפי שנשמע היום ברחבי העולם. ההפקות שלו הן בלתי מתפשרות, והן ידועות בסאונד חזק של תופים, מקצבים מתפתלים ודפוסי סאונד משתנים. היום לאג החליט לחזור למקורות ולשחרר את ה-EP החדש שלו בחינם דרך אפליקציית הוואטסאפ; אחרי תקופה שבה הלייבלים האירופאים בהם היה חתום הוציאו תקליטים שהם כבר סולד-אאוט, וקשה להשיגם.
פורמט האמפי3 דחק את רגליהם של התקליטים שכבר מזמן אינם משמשים כמדיה להפצת מוזיקה באפריקה. אפשר לראות שהנוכחות של לייבלים מקומיים המוציאים מחדש תקליטים מהיבשת היא מזערית, עד לא קיימת. קיים רק לייבל אחד בלאגוס, העיר הגדולה בניגריה ובאפריקה בכלל. נראה שלא קיימים מפעלים להדפסת תקליטים ולכן הסוחרים המקומיים נאלצים לחפש את פרנסתם בשדות אחרים מחוץ ליבשת.
לייבלים אירופאים ואמריקאים המפיצים תקליטים של מוזיקאים אפריקאים ברחבי העולם, הם שחקנים חשובים בשוק התקליטים באפריקה. נציגי חברות גדולות כמו סאונדווי רקורדז ואנאלוג אפריקה יוצאים למסעות חיפוש בעיירות שכוחות אל אחר תקליטים של מוזיקאים ששיאם היה בשנות ה-60-70 ונשכחו, תקופת הפוסט-קולוניאליזם באפריקה. בשנים אלו יצירת מוזיקה התאפשרה בזכות התשתיות שהשאירו אחריהם האירופאים הקולוניאליסטים שעזבו; חנויות מוזיקה, אולמות קונצרטים ולייבלים מקומיים. בזכות אלה ניתן היה להקים תזמורות שמומנו ע״י הרשויות והפכו להיות הרכבים ייצוגיים של המדינה. המדינה שזכתה לעצמאות הפכה לישות לאומית המחפשת את זהותה והמוזיקה שיקפה תהליכים של חיפוש ואיחוד בניסיון לפתח אינדיווידואליות חדשה וייחודיות ביחס לזמנים עברו.
את התקליטים מהתקופה ההיא, שיש הקוראים לה ״תקופת הזהב״, קונים הלייבלים בסכומים ״זעומים״, ומוכרים אותם במערב, באירופה או בארה"ב במחירים גבוהים בהרבה ממחיר הרכישה או מחיר הזכויות להפצה מחדש. תהליכים אלה שנויים במחלוקת ומעוררים סימני שאלה - האם התקליטים הנשכחים הם נכס תרבותי של החברה ולכן לא ראוי שאנשים פרטיים מחוץ לאפריקה יקנו אותם, ויקבעו להם ערך כספי? או שמא מאחר וממילא שוכבים התקליטים כאבן שאין לה הופכין, ההוצאה המחודשת נותנת להם חיים חדשים וכבוד ראוי? (כמו גם תמורה לאמנים).
פרנק גוסר, הידוע גם כ״וודו פאנק״, הוא מו"ל וסוחר של מהדורות מחודשות של תקליטים המיועדות לקהל אירופאי ואמריקאי. בדיון עמו בשנת 2011 בבלוג המוערך Dust And Grooves, נטען בפניו כי הוא סוחר בנכסים תרבותיים שלא נכון לייצא לחו"ל ולייצר מהם רווח אישי, וכי הוא מנצל את העובדה שלמדינות השונות אין כיום תקציב לשמר את הנכסים הללו. להגנתו טען ״במדינות כמו גאנה, שלהם מעמד ביניים חזק, השוק מתפוצץ ממכוניות יקרות, אייפונים ועוד גאדג׳טים חדשים. האנשים הצעירים יוצאים למועדונים ושומעים רק מוזיקה אלקטרונית מקומית חדשה. לכן נראה כי הסיבה היא לא חוסר התשתית או משאבים, אלא חוסר עניין והערכה למוזיקה שנעשתה באותה התקופה״.
להפצת המוסיקה העכשווית הפורמט השולט הוא, כאמור, האמפי3, כאשר האינטרנט הוא הגורם המקשר בין אמן לצרכן, פורץ את הגבולות ומנגיש את ההאזנה למוזיקה האפריקאית (שעד לא מזמן נוגנה במועדונים מקומיים בלבד). המדיום הדיגיטלי לסוגיו מאפשר לאמנים להגיע למה שנראה בלתי אפשרי בעשורים האחרונים: קהל בינלאומי בלחיצת כפתור.
לייבלים קטנים וצעירים כמו Akwaaba Music ו-Gqom oh! בהם חתומים כמה אמנים שבחרתי למיקסטייפ, משתמשים בשירותים כמו Bandcamp ,Apple music ועוד, שאפשר להתדיין עד כמה הם הוגנים. באנדקאמפ מאפשר גם רכישת תקליטים, קסטות ומרצ׳נדייז שהתמורה עבורם אמורה להגיע ישירות לאמן; ובנוסף, שירותים אלה מתחילים להיות מודעים חברתית ולתייג חלקית את האמנים בז׳אנרים המתאימים להם.
״נשים בתפקידי מפתח בתעשייה הזאת הן דבר נדיר. קשה לקבוע איפה יותר גרוע, באפריקה או באירופה. יש מעט מאוד נשים בתפקיד מנהלת אמנותית או מנהלת לייבל. נשים לרוב ימצאו עצמן בתפקידים של יחסי ציבור או יחסי אנוש, וכוח ההחלטה האבסולוטי נשאר בידיהם של הגברים״
בינטו: ״לצערי זה נכון, אפשר לראות שמעט אמניות ויוצרות ממש מצליחות. בהיסטוריה של המוזיקה האפריקאית, דרכן של נשים רצופות קשיים, יותר מהגברים. בין שאר הדברים שבהם אני גאה באבא שלי, הוא התפקיד שהוא מילא באישור ובקידום העצמאי של האמניות איתן עבד.
נשים לרוב מוצאות את עצמן נשלטות על ידי המנהלים/ בעלים/ מדריכים שלהם, והדבר הזה תמיד פוגע להן בקריירה. אבא שלי הצליח לשמור על יחסים מקצועיים מאז ומתמיד. מעמד חתימת החוזה תמיד היה בגלל הכישרון שלהן.
למשל, אבי קידם את האמנית הקונגולזית Mbilia Bel שחתמה ב׳סילארט׳, שהתגרשה מבעלה שהיה גם המפיק שלה. הגירושים היו אמורים לסתום את הגולל על הקריירה שלה. החוזה שאבי חתם איתה איפשר לה לחזור לקדמת הבמה. נשים תמיד צריכות להיזהר מלהיכנס לקשרים אישיים עם אנשים שהן ביחסים מקצועיים איתם, כי גברים מנכסים לעצמם את העבודה שלהן. המאבק העיקרי הוא להגיע להערכה העצמית, לאפשרות להיות עצמאיות ולדעת לעמוד על דעתנו בטון של ׳אנחנו נעשה את זה רק בדרך שלנו׳״.
למרות שבדור החדש אנחנו מתחילים להיווכח אחרת. נשים עצמאיות מחזירות לעצמן את השליטה לידיהן דרך המדיה הדיגיטלית ודיי עוקפות בסיבוב את הפאסון הגברי עם סטייל הדוק ביותר וחזון מרענן - ובונות לעצמן שם בקצב שלהן.
״הרקדנים הם כמו רדיו לז׳אנר האפרוביטס״ - מיסטר איזי
אם פעם רדיו היה האמצעי העיקרי להפצת המוזיקה, היום אמני פופ גדולים מאפריקה כמו מיסטר איזי מוצאים שריקוד ועידוד המעריצים שלהם לחבר תנועות ולרקוד לקצב הטראקים שלהם הפך להיות אמצעי הפצת מוזיקה משמעותי מאוד באפריקה.
שאלתי את המפיק Gafacci מהצמד Jowaa על הטראק שלו "Banku Dade". הוא מדבר על ריקוד וכמה ההשפעה שלו גדולה על יצירת המוזיקה. ״כן, כשאני מתחיל לעבוד על טראק אני קודם כל מדמיין את עצמי רוקד, אני מנסה להוסיף את האפקט עם הסאונד ומוסיף על זה את המורכבות של הביט כדי לגרום לאנשים לרקוד בצורה מסוימת״
כיום, הויראליות בתחום המוזיקה באפריקה לא מורכבת רק מכמה צפיות ביוטיוב, אלא מסרטוני וידאו של מאות אנשים רגילים שמצלמים את עצמם רוקדים ומעלים לרשת. אמנים מסחריים באפריקה הבינו שכדי ליצור להיט ולרתום את המאזינים והמעריצים לשירים שלהם הם צריכים לייצר מעורבות ולתת לקהל אפשרות לקחת חלק ביצירה. לצורך כך הם יוצרים ״Dance challange" בפלטפורמות שונות: אתרים, קבוצות בפייסבוק ומשתמשי אינסטגרם מעלים סרטונים של אנשים רגילים רוקדים ומבקשים מהצופים לדרג אותם בתגובות. זה הפך לחלק בלתי נפרד מתפיסת המוזיקה, וגם יצר שפת ריקוד ותנועות מובהקות ברחבי היבשת (תנועות כמו אזונטו, אלקאידה ועוד, המכתיבות מקצב לשירים). נוצרה סיטואציה הדדית של השפעת המוזיקה על הריקוד, ולהפך.
שנת 2014 הייתה שנה מכוננת בתעשיית המוזיקה בניגריה כמו גם בשאר רחבי אפריקה. רמת הפקת המוזיקה והקליפים המלווים אותה עלתה ביחס למה שנעשה בשנים הקודמות. פיתוחים בטכנולוגיה, באינטרנט, בתוכנה ובציוד הצילום הגיעו גם ליבשת. במדינות המזרח, מרכז ודרום אפריקה בהן הייתי באותה השנה, הורגשה נוכחות חזקה של תעשיית המוזיקה מניגריה וגאנה שבמערב היבשת.
כשיוצר האפרוביט הניגרי, פלה קותי, החל ליצור את הפיוז׳ן שמכונה ״אפרוביט״ בשנות ה-60-70 בניגריה, הוא לא תיאר לעצמו שהמוזיקה המערב אפריקאית תגיע לממדיה היום. בשנים האחרונות, הסאונד הצעיר של אפריקה החל לחצות את גבולותיה הפיזיים. בתוך היבשת, ראשונה לפרוץ היתה מוזיקת הרומבה הקונגולזית שחצתה את גבולות קונגו אל מדינות נוספות. אחריה סגנונות כמו המקוסה מקמרון, ההיילייף מגאנה וקאוויטו מדרום אפריקה חצו את גבולות מדינות המקור שלהן. עכשיו עולה ז׳אנר האפרוביטס, להבדיל מהאפרוביט, הידוע בניגריה גם כנייז׳הביטס.
הז׳אנרים החדשים נוצרים על ידי דור צעיר המחובר לעולם הדיגיטלי. ההפצה הרחבה ביבשת מצליחה בין השאר גם בזכות אתרי קידום פאן-אפריקאנים של סינגלים וסרטי וידאו של האמנים הגדולים, המציעים הורדה חינמית, וכן הודות לאתרים כמו סאונדקלאוד ומיקסקלאוד שמחברים בצורה ישירה בין צרכני המוזיקה ליוצריה. הופעות ענק של כוכבים ממדינות שונות מרחבי אפריקה הן כבר דבר שבשגרה ביבשת, בנוסף לקהל הרב שמגיע להופעות - וכך התעשייה משגשגת.
תעשיית המוזיקה העכשווית מצליחה לשפוך אור חיובי על היבשת ולאחד אותה כמו שלא קרה אף פעם בעבר. בשנת 2016 נוצרו שיתופי פעולה של אמני הפופ הגדולים של היבשת כמו וויזקיד עם ענקים אמריקאים כמו דרייק (Come Close, Ojuelegba Remix) וכריס בראון, המרמזים על העתיד של תעשיית המוזיקה החדשה באפריקה. מלבד האספקטים האמנותיים והבידוריים, תעשיית המוזיקה המתפתחת מעלה מאוד את תחושת הגאווה והאמון העצמי של אנשי היבשת.
״שיתוף הפעולה האחרון בין וויזקיד לדרייק ובין וויזקיד לכריס בראון מבשר על חדירה מדהימה וחשיפה שאין כמוה לאמנים מאפריקה לשאר העולם. האם את מאמינה שהמגמה הזאת תמשיך ומה צריך לעשות כדי לדחוף אותה קדימה?״
בינטו: ״כן, מה שעבורי מרגש במיוחד בהצלחה הזאת של האמנים האפריקאים, היא העובדה שהם הגיעו לרמה הזאת כשמאחוריהם עומדת הפקה וצוות שהם 100% אפריקאים. הם מצליחים ליצור את הלייבלים שלהם, יש להם יוצרי ביטים ואולפני הקלטה, והם הגיעו לרמה הזאת בעצמם. זה מראה מקצועיות ונחישות של הדור הזה ברחבי אפריקה, הדור הזה שלא מפחד יותר. עכשיו אנחנו רק יכולים לחכות ולראות איפה האמנים האלה יחתמו, כמו למשל וויזקיד שכבר חתום על חוזה אצל ׳סוני׳״.
מוזיקה חדשה, מרגשת ומעניינת יש בכל מקום בעולם. האתגר של היוצרים באפריקה וההצלחה שלהם היא פריצת מחיצת הדעות הקדומות המושרשות כל כך עמוק במערב, וגם בתפיסה של האפריקאים את עצמם; ההתעלות מעל להתנשאות והפטרנליזם המאפיינים את היחס לאפריקה בכלל, והתרבויות בה בפרט. ההתרשמות שלי היא שאצל אמנים אפריקאים במוזיקה, באופנה, בכתיבה ובתרבות, מתחילה להתפתח תובנה שהמפתח הוא להקשיב לעצמם, לחזור למקורות, להעריך את הייחוד שלהם ולהציע אותו לעולם. בכך, הם מביאים דבר מה שלא קיים בשוק, בשום מקום אחר בגלובוס.
במיקסטייפ תוכלו להאזין לכמה מהשמות המעניינים שלסצינת האנדרגראונד מרחבי אפריקה יש להציע, כמו - Joey Le Soldat מבורקינה פאסו, Ibakuu מסנגל, Sho madjozi מדרום אפריקה, EA Wave מקניה, ועוד רבים וטובים.
האזינו למיקסטייפ ״מאזונוגמזו״:
