לבאפי סיינט מארי יש אחד מהסיפורים המוזרים, המרתקים והבלתי אפשריים של עולם המוזיקה. היא הייתה במקום הנכון בזמן הנכון - עם שירי המחאה שלה נגד מלחמת וייטנאם מצד אחד והבלדות הרומנטיות מהצד השני, שבוצעו על ידי כל האמנים החשובים ביותר של עולם המוזיקה, מברברה סטרייסנד ואלביס ועד לג'ניס ג'ופלין, והפכו אותה למעין סיה של הסיקסטיז - עד שיצאה ממאחורי הקלעים והפכה למוזיקאית, שחקנית ויוצרת מוכרת. ההתעקשות שלה לדבוק במחאה ואקטיביזם סימנו אותה כאוייבת הממשל האמריקאי, שעקב אחרי הקריירה שלה וסיכל את ההצלחה שלה. למרות זאת כיום סיינט מארי ידועה כאמנית פורצת דרך מבחינה מוזיקלית ואמנותית, וכמי שהצליחה לשנות את הדימוי התרבותי של ילידים.
השנים הראשונות - מבוב דילן ועד לג'ניס ג'ופלין
באפי סיינט מארי נולדה ב-1941 בשמורה ילידית של שבט ה-CREE במחוז ססקצ'ואן בקנדה, אבל לא גדלה עם בני ובנות השבט שלה. כשהייתה ילדה התייתמה מהוריה ואומצה על ידי קרובי משפחה, זוג לבן ממיין, מסצ'וסטס. היה רק יליד אחד בנוסף אליה בעיר שלה, והיא גדלה בהרגשה של חריגות וחוסר שייכות. בנוסף, היא עברה ילדות קשה שכללה לא מעט התעללות. "להיות אמנית הציל אותי. היו בריונים בשכונה ובבית, היו פדופילים בשכונה ובבית. ואני פניתי לאומנות, למוזיקה, לציור, להמצאה של סיפורים." בראיון היא סיפרה: "אף אחד לא דיבר על התעללות בילדים באותם הימים. אז צבעתי, ציירתי, שיחקתי עם חיות, אבל לא עם ילדים אחרים". מתוך הבדידות הגדולה צמח עולם פנימי מגוון שכולל אינסוף כשרונות. היא לימדה את עצמה למשל לנגן בפסנתר, ויכלה לנגן את הקונצ'רטו הראשון של צ'ייקובסקי בעל-פה אחרי ששמעה אותו פעם אחת.
באוניברסיטה היא למדה פילוסופיה של מזרח אסיה, חינוך וצרפתית, והחליטה להמשיך את הלימודים שלה בבית ספר שהקים גנדי בהודו. בדרך לשם היא עשתה עצירה בניו יורק, ששינתה לחלוטין את החיים שלה. בתחילת שנות השישים הייתה פריחה אדירה של סצינת הפולק בניו יורק של זמרים-יוצרים שכתבו והלחינו את השירים שלהם בעצמם (עניין חדש ולגמרי לא מובן מאליו באותה התקופה). סיינט מארי, קנדית-ילידית בלי הכשרה מוזיקלית רשמית שלא הכירה אף אחד, התחילה להופיע בבתי הקפה בגריניץ' וילג' בלי הפסקה. את המקומות האלו פקדו בין השאר ג'ק קרואק ("בדרכים") ואלן גינזברג (Howl) ומוזיקאים כמו בוב דילן וג'וני מיטשל. אלו היו הימים הראשונים של תרבות הנגד המוזיקלית כנגד מלחמת וייטנאם.
בוב דילן התלהב מההופעה של סיינט מארי שראה והמליץ לה להופיע ב"גאזלייט קפה". בתוך שבוע נכתבה עליה ביקורת נלהבת ב"ניו יורק טיימס", עם הכותרת - An Indian Girl Sings Her Composition and Folk Songs. גם בחורה, גם גיטריסטית וגם מלחינה שיודעת לכתוב מילים לשירים? לא יכול להיות. זמן קצר אחר כך היא חתמה חוזה ב"ונגארד רקורדס", לייבל שהתמחה בפולק, שהיו חתומה בו גם ג'ואן באאז.
בשנת 1964 סיינט מארי חזרה אל השורשים שלה במחוז ססוצ'אן ואומצה מחדש, הפעם על ידי זוג ילידים, המנהיג הרוחני צ'יף Piafot ומשפחתו, כאות של כבוד.
האלבום הראשון שלה, It's My Way! שיצא ב-1964, היה שילוב משונה בין להיטי ענק שהפכו לקלאסיקות לבין שירי מחאה בלתי מתפשרים. בתקופה של מחאות רבות, שבה ההיפים יצאו כנגד המלחמה, מרטין לותר קינג הוביל את המחאה האפריקנית-אמריקנית וספר ה"Feminine Mystique" של בטי פרידן הציג את ה"בעיה שאין לה שם" של הנשים האמריקאיות שמאבדות את עצמאותן בשביל מגהץ חדש, גדר לבנה ושלושה ילדים. באלבום, באפי סיינט מארי הובילה את מחאת הילידים. בכל הופעה שלה ברדיו או בטלוויזיה היא הסבירה שהילידים לא טיפשים, עצלנים או חסרי חינוך, אלא לא מקבלים הזדמנות שווה.
בתכנית טלוויזיה עם זמר הפולק האמריקאי הידוע פט סיגר שהוקלטה ב-1965, סיינט מארי הסבירה שבתי הספר האמריקאים מלמדים שקרים: הילידים האמריקאים חיים בשמורות מפני שהלבנים הכניסו אותם לשם, ולא מתוך בחירה חופשית. היא אמרה שהתרבות של הילידים נלקחה מהם בכוח, יחד עם האדמות שלהם, בגלל החמדנות של האדם הלבן.
אותה הפוליטיקה קיבלה מקום מרכזי באלבומים שלה. האלבום It's My Way! נפתח בהצהרה: בשיר Now That the Buffalo's Gone, סיינט מארי פנתה ישירות למאזינים הלבנים כדי לגייס אותם למטרה שלה ולהצטרף למאבק הילידי. "תקשיבו לי אם אכפת לכם מה הדעה שלנו! [...] זה הכל בעבר, אתם אומרים, אבל זה עדיין קורה היום".
לא רק הטקסטים שלה היו אמצעי למאבק, אלא גם כלי הנגינה והשימוש בקול עצמו. היא שרה בטכניקת שירה של הרעדת קול שהייתה נהוגה בשירה ילידית מסורתית, ולמעשה השתמשה בקול שלה כבכלי נגינה נוסף בתוך המרקם המוזיקלי. בנוסף, היא הביאה למוזיקה את המורשת השבטית שלה עם שימוש בקשת פה שהכינה בעצמה מעץ, כמו בשיר Cripple Creek. השיר מלא בסאונד הייחודי של קשת הפה, ונפתח בצלילים של אגם. סיינט מארי משתמשת בכל אמצעי אפשרי כדי לקחת אותנו למסע אל האדמות הגזולות של השבטים, ולהראות לנו את הקסם שיש בחיבור בין הילידים לבין הטבע.
לצד שירי המחאה והמנגינות הילידיות, היו באלבום שני להיטי ענק. את השיר "קודאין" כתבה סיינט מארי על ההתמכרות שלה לתרופה, שבה נעזרה כדי להחלים מדלקת ריאות. השיר בוצע על ידי דונובן ו-The Charlatans, והגרסאות שלהם היו ללהיטי ענק. ביצוע מצמרר במיוחד ל"קודאין" הוקלט על ידי ג'ניס ג'ופלין, שהוסיפה לו מילים משלה.
חייל אוניברסלי
האלבום כלל גם את להיט הענק שלה, השיר שהכי מזוהה איתה - Universal Soldier, קלאסיקת מחאה שיוצאת נגד מלחמת וייטנאם. היא כתבה אותו כשראתה חיילים אמריקאים פצועים שחוזרים מוייטנאם, "נגררים על אלונקות, מסיעים את עצמם על כסאות גלגלים". "חייל אוניברסלי" תורגם לעשרות שפות והפך ללהיט ענקי בביצוע של הסינגר/סונגרייטר דונובן (שקיבל לא מעט פעמים קרדיט מוטעה על הכתיבה והלחן). זו הייתה נקודת מפנה בקריירה של סיינט מארי: מצד אחד, השיר הביא אותה לקהל הרחב כמעט בין לילה, ומהצד השני - הוא גרם לתחילת המעקב של ה-FBI אחריה. בעקבות הצלחת הסינגל האנטי מלחמתי, השירים שלה נכנסו לרשימה השחורה של שירים אסורים, ולמרות ההצלחה, הנגינה שלו ברדיו נאסרה והיא לא הורשתה להופיע בטלוויזיה. בנוסף, לא היה אפשרי להשיג תקליטים שלה בחנויות והיא לא הצליחה לקבוע הופעות. במשך עשורים שלמים ה-FBI ניהל אחריה מעקב חשאי. בראיון ל-Guardian אמרה סיינט מארי: "זה השפיע על הקריירה שלי, אבל לא על החיים האישיים שלי. הכל נעשה בחשאיות מוחלטת. זה לא שהם מיידעים אותך שהם עומדים לקחת ממך את הזכויות שלך או להשתיק אותך - הם פשוט עושים את זה".
סיינט מארי הצליחה באתגר הלא פשוט שלקחה על עצמה - לשנות את הייצוג של ילידים אמריקאים וקנדיים בתרבות. בתרבות האמריקאית ובכלל, ילידים בדרך כלל כבולים לסטראוטיפים מגבילים ומגוחכים. ספרים כמו "אחרון המוהיקנים״ ו"וינטו יד הנפץ" הציגו לוחמים צמאי דם ופרימיטיביים שרוצים להשמיד את האדם הלבן, שמייצג את הקדמה והנאורות. זאת בניגוד מוחלט לדמות הקאובוי, שזכתה למעמד הירואי כמי שמיישב את ה"שממה" האמריקאית, במטרה לכבס את ההיסטוריה רוויית הדם של השמדת השבטים הילידים. בנוסף, סרטים כמו "פוקהונטס" תיארו את הילידים כיצורים כמעט מיסטיים, והפכו את הקשר החזק בין הילידים לטבע לקריקטורה. הייצוגים התרבותיים האלו ייצרו דימוי שגוי ומזיק של הילידים ברחבי אמריקה וקנדה, ומחקו את ההיסטוריה שלהם.
כשסיינט מארי קיבלה הצעה בשנת 1968 לשחק בדרמה הטלוויזיונית The Virginia, היה לה תנאי אחד: תביאו עוד שחקנים ילידים לשחק בסדרה שלכם. באותה התקופה, חוץ מהשחקן ג'יי סילברהילז (יליד משבט ה-Six Nations שכיכב בסדרה The Lone Ranger) לא היו א/נשים ילידים בתעשיית הבידור. התפקידים שלהם גולמו על ידי לבנים מאופרים. כשההפקה הסבירה] לסיינט מארי שאין להם איך למצוא כל כך הרבה שחקנים ילידים, היא פנתה לג'יי סילברהילז שהעביר סדנת משחק בלוס אנג'לס, ודאגה לזה שכל השחקנים מהסדנא ישולבו בסדרה. זו הייתה הפעם הראשונה אי פעם שבה שחקנים ילידים גילמו את כל התפקידים של דמויות ילידות על המסך. הנושא הזה רגיש עד היום באמריקה; אחת מהדוגמאות היא המחאה של שחקנים ילידים כנגד אדם סנדלר ונטפליקס לפני כשנתיים בעקבות ההצגה הסטריאוטיפית שלהם.
סיינט מארי לא המשיכה בקריירה של משחק, אך כתבה פסקולים רבים. בשנת 1970 היא כתבה את שיר הנושא לסרט ההיסטורי "Soldier Blue" שכלל סצינת טבח ואונס מחרידה של נשים ילידות על ידי חיילים אמריקאים, המבוסס על הטבח האמיתי ב-Sand Creek ב-1864. גם השיר הזה הפך ללהיט אדיר שנכנס לטופ 10 במצעדים בבריטניה, יפן ורחבי אירופה. השיר והסרט לא זכו להצלחה דומה בארצות הברית: הסרט יצא בזמן מלחמת וייטנאם, ונתפס אז וגם היום כביקורת רדיקלית על המלחמה.
ההצלחה הגדולה ביותר של סיינט מארי הייתה עם המנון קיטש בלתי נלאה שכולנו מכירים, אבל לא ידענו שהיא כתבה: הקלישאה הרומנטית Up Where We Belong בביצוע של ג'ו קוקר וג'ניפר וורנס, פסקול הסרט "קצין וג'נטלמן" עם ריצ'ארד גיר הצעיר והשרמנטי. כשנכנסים לעומק במילות הקלאסיקה הטחונה, מגלים את עולם הדימויים הילידי של סיינט מארי: ״Where the eagles fly / on a mountain high״.
המלחין של הסרט הקשיב לסיינט מארי מנגנת את הפזמון של השיר והתאהב בו, והשיר זיכה אותה באוסקר על הפסקול הטוב ביותר ב-1982.
ביג בירד והפטמה האסורה
בסוף הסבנטיז הצטרפה סיינט מארי לצוות הקבוע של רחוב סומסום, יחד עם בן זוגה שלדון שדוצ'יילד. במהלך חמש השנים בהן השתתפה בתכנית הסופר פופולארית, היא השתמשה בהזדמנות הזו כדי לחנך את דור העתיד על התרבות של השבט ממנו היא באה, והמסורת הילידית בכלל. היא לימדה את אלמו ואת ביג בירד (שנקראה בארץ בשם הארכאי "ציפורת") איך להכין כלי נגינה אינדיאניים כמו קשת פה, ומה החשיבות שלהם; כמו כן, היא שרה להם שירים שקוראים לנו לכבד את הטבע ולהקשיב לו. ההסברים והשירים שלה תמיד היו בגובה העיניים, ללא התנשאות או התחנפות.
ההשתתפות שלה בתכנית זכורה בעיקר בזכות סערה ענקית שעוררה כשהניקה את הבן התינוק שלה, קודי, בשידור חי בטלוויזיה. הנושא הזה הוא טאבו היסטרי כיום - תארו לעצמכן/ם את הבלגאן שזה יצר בשנות השבעים.
הסיה של הסיקסטיז
בהרבה מובנים סיינט מארי הייתה מעין סיה של הסיקסטיז: היא הייתה כותבת להיטי ענק שבביצועים שלה זכו להצלחות צנועות, והפכו ללהיטי ענק כשבוצעו על ידי זמרי הפופ הגדולים ביותר באותה התקופה. שיר האהבה Until It's Time for You To Go, מתוך האלבום השני שלה, Many A Mile משנת 1965, בוצע על ידי אלביס, גלן קמפבל וננסי סינטרה (בדואט מזעזע ברמת הסכרת), סוני ושר, ברברה סטרייסנד (המדוייקת והעדינה) שירלי בייסי (הפנטסטית) ועוד. היא בכלל לא סיפרה בהתחלה שהיא זו שכתבה את השיר הזה, כי הוא "בסך הכל שיר אהבה די פשוט". 
Circle Game - האישה שגילתה לעולם את ג'וני מיטשל
סיסטרהוד הייתה מצרך נדיר בסצינת הפולק של תחילת הסיקסטיז. בניגוד לשאר סצינת הפולק, שהייתה מאד סגורה ותחרותית, הצליחו 2 יוצרות ליצור ביניהן קשר קרוב ועמוק שהיה מבוסס על הערכה אומנותית הדדית ועל עזרה מקצועית בלי גבולות. מעט מאד נשים פעלו לצד סיינט מארי, ואחת מהן הייתה גם היא מוזיקאית קנדית שהגיעה לניו יורק לבד אחרי ילדות לא פשוטה, במטרה לכתוב ולשיר את השירים שלה בעצמה - ג'וני מיטשל. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמיטשל חייבת לסיינט מארי את הקריירה שלה. סיינט מארי ביצעה את השיר של מיטשל The Circle Game במטרה להביא אותה לתודעה של קהל רחב יותר, ועזרה לה להשיג חוזה עם חברת תקליטים. בראיון היא סיפרה: "הסתובבתי עם הדמו של ג'וני מיטשל בתיק שלי במשך הרבה זמן, והשמעתי אותו לכל מי שיכולתי. בסופו של דבר השמעתי את הקסטה למנהל שלי באותה התקופה, ג'ואל דין. הוא לא אהב את מה שהוא שמע, אבל הבחור שישב לידו במשרד, הסוכן אליוט רוברטס, הפך למנהלה של ג'וני מיטשל ובנה איתה קריירה ארוכה".
Illuminations: המאסטרפיס האבוד
ב-1969 יצא האלבום שלדעתי הוא היצירה הטובה ביותר שלה, Illuminations. הוא נפתח בלחן שלה לטקסט של לאונרד כהן, שהפכה למעין תפילה. הטקסט המיסטי, שמכריז על המצאות של קסם בעולם לצד אלוהים, מכין את האוזניים שלנו למסע המוזר והמשונה שהוא Illuminations. מדובר בפסיכדליה במובן הלא שגרתי שלה: הקול של סיינט מארי מהדהד שוב ושוב את המילים מלאות המסתורין של כהן, שמדבר על פגאניזם ויהדות כזהויות משלימות ולא סותרות. למרות שאנחנו מנסים להסתיר אותו או להתעלם ממנו, קסם הוא בכל מקום - אומרת סיינט מארי, ומכשפת אותנו אל תוך עולם מקביל. על עטיפת האלבום היא לובשת שמלה כהה עם שרוולים נשפכים, השיער השחור והעבה שלה מקיף את הפנים שלה, והיא מרימה את היד שלה למעלה כאילו היא מזמנת רוח עליונה.
מוזיקלית, האלבום מותח את הגבולות הפולקיים שלו אל תוך הרפתקנות חסרת מעצורים: זה היה האלבום הראשון אי פעם שהשתמשו בו בווקודר (כלי עיוות קול) - למשל בשיר Better To Tind Out For Yourself. טקסטואלית, סיינט מארי שרה על ערפדים ומכשפות לצד ביקורת חברתית נוקבת כתמיד; למשל על איך שהורים הורסים את האופי של ילדיהם בנסיון לנרמל אותם (Suffer Little Children).
כשהאלבום יצא הוא נכשל לחלוטין, נמחק ונשכח - ורק בשנת 2000, כשיצא לראשונה על דיסק, מגזין NME בחר אותו במקום ה 44 ברשימת 100 אלבומים לשמוע לפני שמתים, ומגזין WIRE בחר אותו לאחד מהאלבומים החשובים שיצאו.
מחשבים כעמודי עשן
סיינט מארי הייתה חלוצה בתחום האמנות הדיגיטלית. בשנות השמונים היא רכשה את המקינטוש הראשון שלה "והעולם נפתח בשבילי". היא הפיצה את הבשורה בקרב חבריה האמנים, שהיו חשדנים - מבחינתם מחשבים היו שיכיים לעולמות אחרים לגמרי, של חישובים מדויקים, לא כאלו שמתאימים ליצירת אמנות. באמצעות כלים דיגיטליים יצרה סיינט מארי דיוקנאות של קהילות ילידיות והנציחה אותם.
היא הייתה גם הראשונה שהעבירה קבצים באמצעות האינטרנט כדי ליצור מוזיקה. בשנת 1990, כשגרה בהוואי, היא רצתה לעבוד עם מוזיקאי שגר באנגליה, והשתמשה במודם המחובר לקו הטלפון שלה כדי לשלוח אליו את ההקלטות. נכתב עליה שהיא "משתמשת בטכנולוגיה כדי לעשות מוזיקה באמצעות הטלפון" - העיתונות לא הבינה בכלל איך לנסח את העניין הבלתי נתפס הזה, של מוזיקה שעוברת בקווי טלפון בין קצוות של העולם.
היא הביאה את הקדמה הטכנולוגית גם אל תוך הקהילה שלה בהוואי. כשהבן שלה קודי הלך לבית הספר היא החליטה שהיא לא חושבת שתכנית הלימודים שלו מעבירה בצורה מספיק טובה את ההיסטוריה של הילידים הקנדיים, וכתבה תכנית לימודים ממוחשבת. היא יצרה פרויקטים חינוכיים אינטרקטיביים והטמיעה אותה ברחבי הוואי.
במהלך הניינטיז ושנות האלפיים סיינט מארי לא הפסיקה להקליט. ב-2016 היא זכתה בפרס ג'ונו היוקרתי ובאינספור פרסים על מפעל חיים, חלקם בעקבות אלבומה האחרון והמצליח POWER IN THE BLOOD. היא לא מפסיקה להקליט ולהופיע, וגם מרבה להרצות על החשיבות בשימור המסורת של התרבות הילידית ועל חידושים טכנולוגיים ברחבי העולם. בנוסף, היא מאמצת את הנקסט ג'נריישן של אמנים ילידים. אחד משיתופי הפעולה האדירים שלה הוא עם הרכב הדאנס האקטיביסטי A Tribe Called Red, ולאחרונה שיתפה פעולה גם עם אמנית הקול / הזמרת טניה טיקאק. הקול שלה עדיין חזק, והמסר שלה לא מפסיק להדהד.