תרבויות נגד אינן מתות, הן רק מתחלפות. מה קורה לז׳אנר שמתחיל כהתנגדות מחתרתית לקיים ומוצא עצמו מכתיב מציאות? מתן שרון על הדרך הפתלתלה של האנדרגראונד היפ הופ מראשיו ימיו ועד להייפ הגלובלי
לתרבויות נגד אין סיכוי למות בכבוד. זה מלכוד 22 פשוט - תנועה שקמה במטרה להתנגד להלך רוח תרבותי מסוים נאלצת בסופו של דבר לעמוד מול בחירתה של סופי: או שתתמזג לתרבות לה התנגדה נחרצות, או שתתמוסס לעננת חוסר רלוונטיות עצובה. הסתכלו מחוץ לחלון, מצאו את בניין המשרדים הגדול ביותר בסביבה ולכו לשאול את ההיפים והפאנקיסטים שעובדים שם עד כמה הם הצליחו לשנות את המערכת. אין זה אומר שלתרבות נגד אין דרך לשנות את המציאות, אלא שהשינויים קטנים בהרבה ביחס לערכים שאיתן החלה. אבל אולי חשוב מכך, צריך לזכור דבר מאד פשוט – תרבויות נגד אינן מתות, הן רק מתחלפות.
לא צריך לחפש רחוק מדי כדי למצוא עדות לכך. מספיק להביט בטבלאות המכירות ברחבי העולם ולמצוא את תרבות הנגד האחרונה – היפ הופ. התנועה שהחלה בלב הקהילה השחורה בשנות ה-70, ״פח האם של כל הפחים״, הפכה לאורך ארבעים וקצת שנותיה לתרבות הפופולרית ביותר ברוב העולם המערבי. תרבות הנגד התמוססה לתרבות הכלל באופן בלתי ניתן להפרדה, אבל המהפכה שהציעה בראשית ימיה מעולם לא הושלמה. בדיוק לשם כך הוקמה תת תרבות אמורפית, צבעונית ומוזרה אף יותר – האנדרגראונד היפ הופ. תרבות הנגד לתרבות הנגד.
שורשיו של האנדרגראונד היפ הופ (שמכונה גם אינדי היפ הופ) שזורים היטב עם אלו של אחיו המיינסטרימי. הם החלו יחדיו, שני ענפים מאותו הגזע. בימיו הראשונים של ז'אנר ההיפ הופ לא היה צורך באנדרגראונד מהסיבה הפשוטה שכל היפ הופ בהגדרה היה מחתרתי, אך מרגע שההיפ הופ מצא את עצמו מסונוור מאור הזרקורים עם ההצלחה הראשונית - האנדרגראונד החל להזדחל בין רגלי האנשים ולקרקע חזרה את אותה התרבות לרוחה המקורית. בתמורה, ההצלחה של ההיפ הופ יצרה קרקע פורייה לתת הז'אנר לנוע עליה. אין אנדרגראונד בלי המיינסטרים, אין מיינסטרים ללא האנדרגראונד. מזינים אחד את השני בסימביוזה מושלמת.
לכן כשבוחנים את לידתו של האנדרגראונד היפ הופ, צריך לבחון גם את הדבר שהניע את היווצרותו – עידן הזהב של ההיפ הופ. באמצע שנות ה-80 התרבות השחורה הקטנה הרימה את ראשה מרחובות ניו יורק והחלה לטפטף לקהל ה-MTV. אל אל קול ג'יי כתב שירי אהבה, ראן די.אם.סי מכרו אדידס ופתאום לשים כובע קנגו ולעשות ברייקדאנס נהיה הדבר המגניב ביותר שהאדם הלבן ראה בחייו. ומרגע שכוכב ההיפ הופ סוף סוף הופיע בשמיים, גם ירחיו החלו להיראות.
האלבום "Critical Beatdown" של האולטרהמגנטיק אמסיז שיצא בשנת 1988, אולי שנת המפתח של ההיפ הופ המודרני, נחשב כיום לאבן היסוד של האנדרגראונד היפ הופ. בדומה לאלבומים רבים מאותה התקופה הוא עמוס סימפולי Fאנק גולמיים, מלא ברברבנות אגו טריפית וטעון באגרסיות מתפרצות שיש רק לבני עשרים וגרוש שגדלו בטינופת של הברונקס, אבל מה שהפך את האלבום הזה לקלאסיקה היו דווקא המוזרויות הקטנות שבו.
הראפרים של ההרכב, ובמיוחד סד ג'י וקול קית', הרבו בדימויים אבסטרקטיים, בשורות זרם תודעה טהור ובמונחים פסאודו-מדעיים כמו תדרים שונים ומסעות במהירות המחשבה. המוזיקה הייתה ניסיונית, הראפ היה אוף-ביט והלך הרוח הכללי היה לנסות לשבור את הנוסחה של ימי הראפ הראשונים. הזרע הרעיוני נשתל – הרעיון שגורס כי היפ הופ נועד לאתגר, מוזיקלית ומחשבתית, את כל הדעות הקדומות שיש לכם על מוזיקה, על האדם השחור, על תרבות נוער ועל החיים ככלל. חושבים שאתם יודעים איך זה אמור להישמע? בהצלחה עם מה שעומד לבוא.
השנים הראשונות של שנות ה-90 ראו את האנדרגראונד היפ הופ מתפתח במקביל, ולעיתים קרובות גם חופף לתנועות אלטרנטיביות שהחלו לפעול בעולם הראפ. אך בעוד שלראפ האפרוצנטרי, לגנגסטר-ראפ או לראפ הדרומי היו מרכזים פיזיים שבהם התפתחו ופעלו, האינדי היפ הופ התפתח ברחבי ארה"ב בדפוס מפוזר בהרבה. אלו היו הראפרים שלא הצליחו למצוא את עצמם ברוטציה של MTV מכיוון שהיו תימהוניים מדי, רועשים מדי ולא מספיק ממותגים. ללא קהל יעד ברור, מועדוני הופעות שיקחו אותם או חברות תקליטים שיהמרו עליהם, הם נאלצו לבנות בעצמם תשתיות להקלטה ולהפצת החומרים. ראפ, עשה זאת בעצמך.
כך, בזמן שהעולם היה עסוק בונילה אייס ואמ.סי האמר, הראפרים המחתרתיים החלו להתאחד. הם הבינו שכבודדים יכולת משיכת הקהל שלהם מוגבלת, ולכן התאספו בערבי מיקרופון פתוח כמו סדרת הליריסיסט לאונג' שאירחה ראפרים מרחבי ניו יורק בדירות סטודיו מרופטות, או במיני-פסטיבלים חובבניים שנערכו לכמה שעות בלוקיישנים חריגים כמו הסקירבל ג'אם שהחל במגרש חניה של מועדון לילה באוהיו. אלו היו מפגשים אקלקטיים מוזיקלית, אך אחידים ברוחם. אף ראפר לא נשמע כמו זה שלפניו – אפיון שמלווה את האנדרגראונד היפ הופ עד היום – אבל כולם היו באותו הצד במלחמה על ההיפ הופ. האחד עוטה דמות של גניקולוג גנגסטר מהחלל (קול קית' ב-Dr. Octagonecologyst), השני מגבש סאונד של סטלן שחור אקספרימנטלי (Del the Funky Homosapien הנהדר), אבל כולם נעים יחדיו לצלילי אותו המסר: היפ הופ יכול להישמע איך שרק תרצו.
בעוד "באד בוי" של פאף דדי ו-"דת' ראו" של שוג נייט התכתשו על כס המלוכה של המיינסטרים, האנדרגראונד צימח לייבלים עצמאיים וקולקטיבים מוזיקליים שצצו בניינטיז כמו פטריות הזיה אחרי גשם אסיד. סצנות מוזיקליות קטנות פרחו – היירוגליפיקס באוקלנד, קוואנום פרוג'קט מאזור סן פרנסיסקו, ריימסיירז ממיניאפלס, אנטיקון וסטונס ת'רו בלוס אנג'לס ועוד רבים ברחבי ארצות הברית.
הם גידלו אמנים שסיפקו אלטרנטיבה לכל הבלינג בלינג ששלט במצעדים. מוס דף, טאליב קוואלי ופרעה מונץ' (ראוקס), יוני וולף (אנטיקון), די.ג'יי שאדו (קוואנום פרוג'קט) ועוד שמות רבים ומוזרים שהפכו למוכרים יותר ויותר, כולם החלו מהחממה הזו. חממה שבה לא שאפו להפוך לראפר הגדול הבא, לא חלמו על הפקות נוצצות וכסף לסמים טובים. חממה שבה הסתפקו בקהל מעריצים קטן אך אדוק, העדיפו תוכן על פני גימור ובאופן כללי דבקו בביטוי עצמי מוחלט, ללא שיקולים מסחריים, בתקווה למצוא את המקום שלהם. המקום הזה הגיע בזכות מהפיכה אחרת – האינטרנט.
לקראת סוף שנות ה-90, כשהאינטרנט כבר הפך לנפוץ בהרבה, האנדרגראונד מצא בו בית, קהל וקהילה שלמה של חובבי ראפ מעט אחר. קבוצות אמנים שבכל סיטואציה אחרת היו מתמוססות הצליחו להתחזק בעזרת איסוף קהל מכל רחבי תבל, והכל בזכות הכפר הגלובלי. באינטרנט הרבה יותר קל למצוא אנשים שיזדהו עם ראפר כמו סלאג מאטמוספיר, שמדבר על צרותיו עם נשים ואלכוהול באופן הרבה יותר פגיע ויומיומי משג'יי זי אי פעם יוכל. הרחוב הוירטואלי הרבה יותר סבלני לאמן מילים כמו אייסופ רוק שמלהטט בין דימויים של סרטי אימה לחרוזים בני שבע הברות. להיות שונה הפך ליתרון, ועולם ההיפ הופ זכה במניפה מלאת גוונים של המוזיקה דווקא בתקופה בה פיפטי סנט בנה קריירה על נוסחה משוחזרת. שחורים מוזרים, לבנים מורכבים, היספנים מיליטנטים, יהודים אגרסיביים. לכולם היה פתאום מקום.
עצמאות האונליין לה זכו הלייבלים הייתה גלגל הצלה כלכלי לתעשייה שבאופן עקרוני פעלה במחוזות ללא תקצוב. סיבובי ההופעות הפכו לעולמיים, אתרי המרצ'נדייז גדלו והראפרים הקטנים שרק רצו לעשות את מוזיקת האוף-ביט שלהם הקימו אימפריות זעירות. אך לכל דבר יש מחיר. ההילה המחתרתית שנבנתה במהלך הניינטיז התפוררה. קשה לשמור על תדמית של ראפר שמקליט במרתף בדיסטורשן מקרקש כשכל ילד בן 15 מגיע לגימור הפקתי נוצץ בעזרת הלפטופ שלו. כמה מחתרתי אתה כבר יכול להיות עם עמוד מעריצים בפייסבוק?
למעשה, האינטרנט פתח את שוק המחתרת לכל העולם. הוא הפקיע מאותם הראפרים את פוזת המוזיקאי האליטיסט ונתן גם לילדים שלא חיפשו הרפתקנות מוזיקלית לשחרר את המוזיקה שלהם באותו האופן בו ראפרים יומרנים מניו יורק הפיצו את שיריהם. יוטיוב, סאונדקלאוד, פייסבוק. ההון התרבותי פוזר באופן מעט שווה יותר, והלייבלים העצמאיים שפעלו בחלל משותף פירקו את השותפות. כל אחד מנהל, מפיק ומכלכל את עצמו, ובעיקר פועל מול הקהל משלו. כך תרבות נגד הפכה למבוססת בשטח, ובהתאם – איבדה את הנגד. עכשיו זו עוד תרבות.
אין מה לבכות את אובדן התמימות. שמרו את זה לז'אנרים שמקדשים שמרנות. היפ הופ עוסק בחדשנות, בשינוי מתמיד, בלפתוח למאזין את האוזן. זו הייתה משימתו של האנדרגראונד היפ הופ, והוא הגשים את יעודו דווקא ברגע שבו התמוסס לתוך המיינסטרים לו תמיד התנגד. הלייבל TDE, שהביא לעולם את קנדריק לאמאר, פועל באותם הפרקטיקות של לייבל אנדרגראונד. צ'אנס דה ראפר הפך לאמן העצמאי הגדול בעולם. האלבום האחרון של ג'ואי באדאסס, שנשמע כאותם ראפרים רעבתנים מהניינטיז, הגיע למקום החמישי במצעד המכירות של הבילבורד. גם אם לא כולם מגלמים את מהות האנדרגראונד, הם בהחלט הושפעו ממנה רבות. אפילו אמני הטראפ הגדולים של היום חייבים בגדול לאותם ראפרים על שהעזו להיות מוזרים.
ואולי הסיפור שמעיד על ההצלחה (היחסית) של התת-ז'אנר הוא סיפורו של הראפר-מפיק אל-פי (ג'יימי מליין). ב-1993, כשג'יימי הגיע לגיל 18, הוא הקים את הרכב האנדרגראונד היפ הופ קאמפני פלאו. במסגרת פיצוץ הלייבלים של הניינטיז קאמפני פלאו הפכו לקאלט מקומי, במיוחד עם שחרור האלבום הקלאסי "Funcrusher Plus" במהלך ימי השיא של ראוקס. כשהסתכסך עם הלייבל ב-99, הקים מליין את דפינטיב ג'וקס (או דף ג'וקס), שהפך במהרה לאחד מהלייבלים הכי מצליחים בתחום עם ריליסים מאמני אנדרגראונד מרכזיים כמו אייסופ רוק, קייג', קניבל אוקס, מורס, RJD2 ומספר פרוייקטי סולו מוצלחים משלו. אחרי עשור וקצת של פעילות עזב מליין את הלייבל שהקים, כאשר שמו מוכר אך ורק לקבוצה קטנה של טהרנים.
אבל זה לא סוף הסיפור. התמורות שעברו על ההיפ הופ באותם השנים, שבעזרת החשיפה לאותם אמנים שהתעקשו להישמע אחרת הפך לפתוח בהרבה, השאירו לו פתח אחרון. ג'יימי מפגש את קילה מייק, ראפר מאטלנטה שפעל גם הוא באופן עצמאי, ויחדיו הקימו את הצמד Run the Jewels, שהפך במהרה לאחד ההרכבים המוערכים, והמצליחים, בהיפ הופ של היום. במוזיקה של ראן דה ג'ולס אפשר לשמוע בבירור את 20 שנות הקריירה האלטרנטיבית שלו. החספוס, האטיטוד וגישת האף אחד לא יגידו לנו איך להישמע עדיין שם, זה פשוט מהוקצע יותר, מגובש יותר ומגיע להרבה יותר אנשים. לתרבויות נגד אין סיכוי למות בכבוד, אבל אם יש להן קצת מזל והרבה אמביציה, הן מצליחות לחלחל לתוך התרבות עצמה ולנענע קצת את הסירה.