ומה אם תגלו שהיסודות של האתיו-ג'אז בכלל הגיעו מארמניה? ומה אם יתברר שהיילה סילאסי היה אחד המיילדים גם של הז'אנר הזה? ואיך חבורת יתומים מכנסייה בירושלים קשורה לכל הסיפור הזה? 
Tezeta - saar-gamzo
פרק I – אתיופיה נפתחת למערב
ב-1916, היילה סילאסי הפך למושל אתיופיה דה פאקטו, והתחיל תהליכים של מודרניזציה. הוא הכניס את אתיופיה לחבר הלאומים ב-1923, ובשנה שאחרי יצא למסע דיפלומטי באירופה ובמזרח התיכון. המסע הביא אותו גם לירושלים, שם ביקר ברובע הארמני ובכנסייה האופסטלית סט. ג'ורג'. תזמורת של 40 גברים ארמנים צעירים משכה במיוחד את תשומת הלב שלו, ובשיחה עם הפטריארך התברר לו שמדובר ביתומים ששרדו את השואה הארמנית ושעלויות המחיה שלהם כבדות מאד על הכנסייה. סילאסי הציע לאמץ אותם ולקחת אותם איתו לאדיס אבבה. ב-6 בספטמבר 1924 נחתו הנגנים, שיוכרו מעכשיו בשם Arba Lijoch (ארבעים ילדים באמהרית), באתיופיה, והוקמה תזמורת כלי הנשיפה המלכותית בניהולו המוזיקלי של קבורק נאלבאנדיאן. סילאסי, שהתלהב מהיכולות של נאלבאנדיאן, ביקש ממנו לחבר את ההמנון לאתיופיה, שבוצע ע"י תזמורת ארבעים הילדים בטקס ההכתרה של היילה סילאסי ב-2 בנובמבר 1930.
בתמורה לחיים החדשים שהעניק להם הקיסר היילה סילאסי, העניקו 40 הילדים לאתיופיה חשיפה אל המערב. עד שהגיעו היתומים הארמנים לאדיס אבבה, המוזיקה שם נוגנה על כלי מיתר ועץ, בעיקר חלילי רועים כמו נאי ודודוק. כלי הנשיפה החדשים שהגיעו לאדיס התחילו לחלחל לתזמורות הממלכתיות של הצבא והמשטרה, ולאחר מכן גם להרכבים עממיים שהתחילו להתנסות בצליל החדש. ב-1954 פתח נאלבאנדיאן, יחד עם שותפים יוונים ומקומיים, את בית הספר למוזיקה באוניברסיטה של אדיס אבבה. הג'אז הפאנקי שנלמד ונוגן בבית הספר הוא הניצנים הראשונים של מה שיהפוך בקרוב לאתיו-ג'אז. שנתיים קודם, כשנפתח אולפן ההקלטות הראשון באדיס, נכנס לתמונה נאלבאנדיאן נוסף, נרסס, האחיין של קבורק. נרסס, יחד עם מוזיקאי ארמני בשם גרביס הייגאזיאן, המשיך את המסורת של דודו ומונה על ידי הקיסר למנהל המוזיקלי של התיאטרון הלאומי. תחת ידיו של נרסס צמחו והתפתחו המוזיקאים הגדולים והבולטים של אתיופיה בשנים ההן, ביניהם גם אחד בשם מולאטו אסטטקה.
פרק II – הנביא והבשורה
ב-1943, בעיר ג'ימה שבמערב אתיופיה, נולד מולאטו אסטטקה. אסטטקה הצעיר חלם להיות מהנדס, ובסוף שנות ה-50 למד הנדסת אווירונאוטיקה בצפון וויילס. שם נחשף בפעם הראשונה ללימודי מוזיקה והתחיל לגלות את הכשרון והתשוקה שלו לתחום. בנקודה הזו זנח את לימודי ההנדסה ועבר ללמוד מוזיקה קלאסית וכלים מערביים בטריניטי קולג' בלונדון. בבירה האנגלית התחיל אסטטקה לעבוד עם ג'אזיסטים והחליט להפוך לסטודנט האפריקאי הראשון בברקלי, בית הספר היחיד למוזיקה באותו הזמן שלימד ג'אז ברמות הגבוהות. שם, כשהוא מוקף בג'אזיסטים הכי טובים בעולם, אבל לבד עם המורשת האתיופית, החליט אסטטקה לחבר בין העולמות. אחרי הרבה מאד מחשבות ואלתורים, אסטטקה מצא את הדרך לגרום לשתי המסורות האלה לנגן יחד בהרמוניה.
בסוף שנות ה-60, אחרי שעורר עניין אצל ג'אזיסטים אמריקאיים ענקיים כמו מיילס דייוויס וג'ון קולטריין, מולאטו מחליט להחזיר את היצירה שלו הביתה. הוא והאתיו-ג'אז מגיעים לאדיס אבבה ומגלים בה סצנה מוזיקלית מבעבעת. שנות השלטון האחרונות של היילה סילאסי היו ליברליות יחסית, אבל לקהל המקומי היה עדיין קשה לעכל את כל ההשפעות האמריקאיות והלטיניות שאפיינו את הז'אנר החדש. ההתעקשות וההתמדה של אסטטקה גרמו להם להקשיב בכל זאת, ותוך שנים בודדות האתיו-ג'אז כבר הפך לתופעה מקומית מצליחה והויברפון של אסטטקה לסמל.
החיידק החדש התפשט במהירות, אבל לא עזב את גבולות אתיופיה. הסקסופוניסט גטטצ'יו מקוריה הפך לכוכב מקומי, אלמיו אשטה וגירמה באיין הקימו את ההרכב אלם-גירמה וכוכב בקנה המידה של אסטטקה נולד, האב השני של האתיו-ג'אז: מחמוד אחמד. רגע לפני שהשלטון הקומוניסטי הגיע לאתיופיה, הסצנה באדיס הייתה בשיאה.
פרק III – מי ניסה להרוג את האתיו-ג'אז?
השלטון המרקסיסטי של מנגיסטו היילה מרים סיים את תור הזהב הליברלי של היילה סילאסי. כל דבר שהריח ממערביות נאסר וצונזר, והתרבות קיבלה אופי לאומני. מוזיקאים ואמנים התחילו לברוח החוצה מאתיופיה, שסגרה את עצמה כמעט הרמטית בפני העולם. בחריצים שנותרו המשיך לפעול אסטטקה בשיא הכוח. הוא היה חבר ועד בפדרציית הג'אז הבינלאומית והיה לו חופש יחסי ליצור ולהסתובב בעולם. חלק מהיצירות האינסטרומנטליות שלו, כאלה שלא כללו מילים שהשלטון חשש מהן, אפילו נוגנו בטקסים ובאירועים רשמיים. אסטטקה, שכמעט ונשכח מחוץ לאתיופיה, מצא את עצמו מנגן עם אלו שבחרו להשאר במולדת למרות הרדיפה.
המוזיקאים האתיופים הגולים לא ויתרו על הזהות שלהם והמשיכו לשלב אותה ביצירות שלהם. החינוך הליברלי והחירות האמנותית שעליהם גדלו עזרו להם לחבר את המטען התרבותי שהביאו איתם מאתיופיה למסורות מערביות מודרניות, וליצור סגנונות ושפות מוזיקליות חדשות לגמרי. אחת מהן, שמחזיקה גם בסיפור חיים שומט לסתות, היתה הנזירה אמהוי צגה, שמתגוררת במנזר האתיופי בירושלים מאז 1984.
פרק IV – התחייה
ב-1991, כשהסתלקה החונטה הצבאית הקומוניסטית מהשלטון באתיופיה, האתיו-ג'אז חזר להרים את הראש. אספני תקליטים מהעולם גילו את האוצרות המוקדמים של אסטטקה והעולם חזר לגלות את הקסם שלו. ב-1997, מפיק מוזיקלי צרפתי בשם פרנסיס פלסטו התחיל לאסוף ולקטלג את כל ההקלטות המוקדמות והאבודות של המוזיקה האתיופית, כולל זו שנוצרה בתקופת הזהב של האתיו-ג'אז. את תוצאות העבודה שלו אתם בוודאי מכירים כסדרה של 28 אלבומים בשם Ethiopiques. הקסם הייחודי במוזיקה של אסטטקה שבה גם את הבמאי ג'ים ג'רמוש, שהכניס כמה קטעים של המוזיקאי האתיופי לפסקול הסרט "פרחים שבורים" והביא את בשורת האתיו-ג'אז למיליונים בכל העולם.
היום, בתי הספר למוזיקה באדיס אבבה מלמדים אתיו-ג'אז כחלק מתכנית הלימודים שלהם, ומוזיקאים אתיופים צעירים צומחים בתוך הערוגות שטיפחו אסטטקה ושותפיו. הם נותנים פרשנות חדשה לקלאסיקות ההן ומעצבים מחדש את הסאונד של הז'אנר. האתיו-ג'אז והקסם שלו מצליחים היום גם מחוץ לאתיופיה, למשל ההרכב הצרפתי Tigre des Platanes, או Budos Band האמריקאיים.
היום בגיל 72, מולאטו אסטטקה פעיל ויצירתי מתמיד. הוא משתף פעולה עם מוזיקאים מכל העולם, מופיע בפסטיבלים גדולים, מקליט, מנגן, מרצה, אבל את עיקר העשייה שלו הוא מקדיש ל"כפר הג'אז האפריקאי", בית ספר למוסיקה ומועדון ג'אז שהקים בעצמו. בכפר אסטטקה עובד עם הדור הבא, מעצב אותו ודואג להשאיר בעולם את החותמת של האתיו-ג'אז.