חלוץ מרכזי

הסינתיסייזר שינה את עולם המוזיקה. המצאתו של הכלי עיצבה מחדש את הדרך שבה מוזיקה נוצרת ומיוצרת, ופיתחה את הקשר ההדוק שנוצר בין כלי נגינה לטכנולוגיה. לכבוד יום הסינתיסייזר בינלאומי הראשון, שיחול ב-23 במאי, יום הולדתו של בוב מוג, תומר קריב מביא את סיפורו של אחד מחלוצי הסינת׳ הטובים והמעניינים שגדלו בישראל - אריק רודיך

 עד שנות התשעים, פחות או יותר, ישראל נהגה להצטרף לחידושים עולמיים בתחום המוסיקה באיחור של כמה שנים. לפעמים שנה או שנתיים, לפעמים עשור. כשמדברים על כלי נגינה, ציוד הקלטה ומחשוב, מעבר לאלמנט העיכוב הרגיל שהמדינה הקטנה הזאת חוותה, היה גם את האלמנט הכלכלי שהיווה לכשעצמו מכשול לא קטן.

בשנות השבעים ישראל היתה מדינה קטנה וענייה במזרח התיכון, מוקפת אויבים, תחת אמברגו ואינפלציה הולכת וגדלה, עם מוסיקאים שבקושי הצליחו לרכוש לעצמם גיטרה. אחד המיתוסים הידועים הוא על להקת תמוז, גיבורי הרוק הישראלי, שבקושי מילאה חצי מהאולם בצוותא ונאלצה להופיע בחינם במשך חודשיים רק כדי להחזיר חובות. על להקות השוליים והמוסיקה המזרחית המחתרתית אין בכלל מה לדבר. באווירה כזאת, אפשר להבין למה לקח כאן זמן לאמץ את הסינתים המשוכללים, שהדליקו את המוסיקה המערבית והזניקו אותה לעתיד, בתחילה עם קית אמרסון, קראפטוורק וריק ווקמן, ובהמשך עם בריאן אינו, דייויד בואי וגארי ניומן. סינתי הוא כלי יקר, ובתקופה ההיא ככל שהכלי היה משוכלל יותר, כך הסאונד שלו נשמע מעניין יותר.

בסוף שנות השבעים המצב הכלכלי משתפר מעט, ואיתו נושבת גם רוח חדשה ואופטימית משהו בתרבות המקומית. צביקה פיק הוא אחד הראשונים שמאמץ את הסינתי לא רק ככלי ליווי אלא ממש ככלי עיקרי במוסיקה שלו, ושילב רוק מתקדם סטייל קית׳ אמרסון עם דיסקו באווירת הבי ג'יז והסינת׳ מצא את דרכו אל הפופ המקומי. אבל סיפורו של צביקה פיק ותפקידו של הסינת במוזיקה הפופולרית המקומית הוא לא זה שבו נדון הפעם.

כמו רוב בני דורו שעסקו המוזיקה, גם הסיפור של אריק רודיך התחיל בלהקה צבאית, שם שירת כקלידן של להקת הנח"ל. אחרי השחרור, הוא נסע ללימודים בארצות הברית ונחשף למהפכת הדיסקו מקרוב. בסוף שנות השבעים הוא הביא לארץ את הצד השחור של הדיסקו (להבדיל מהדיסקו הלבן והמצוחצח של צביקה פיק), והתאהב במוסיקה אלקטרונית, בצליל של הסינתיסייזרים ובטקסטורות החופשיות של בריאן אינו.

הסינגלים הראשונים שרודיך הוציא היום נשמעים פורצי דרך אבל בזמן אמת לא הותירו שום חותם. ב-1981 מוציא אריק רודיך את אלבום הסינת׳-אבסטרקט הישראלי הראשון - "סטאללה". האלבום שהראה לסצנה המקומית מה אפשר לעשות עם סינתיסייזר, ושכל צליל בו מהדהד את אלבומי האמביינט שלו גיבורו אינו.

האלבום נפתח בשלושת החלקים של יצירת הנושא. החלוקה הזאת מושפעת גם מ- Music For Airports של אינו, אבל גם מהיצירות השאפתניות של הרוק המתקדם ובמיוחד Shine On You Crazy Diamond של פינק פלויד (צריך לזכור ש-Wish You Were Here הוא אחד האלבומים הראשונים שעשו שימוש נרחב ובולט בסינתיסייזרים). רודיך הושפע מאוד גם מקראוטרוק, סגנון שאין לו עקבות בכלל במוסיקה המקומית, ומהיצירות הארוכות והמדיטטיביות של Can. רודיך היה יוצא דופן בהשפעות האלו. אפשר אפילו לומר חלוץ בהרבה מובנים. צריך לזכור שפרוג רוק וקראוטרוק כמעט ולא הגיעו לישראל בשנות השבעים בתצורה הזאת. בניגוד למה שנהוג לחשוב, הרכבים כמו 'קצת אחרת' ו'ששת' הושפעו יותר מפיוז'ן וקנטרברי מאשר מהבומבסטיות של Yes. היו להקות כמו אטמוספירה וזינגלה, אבל הן היו באמת בשוליים.

בתחילת שנות השמונים אריק רודיך היה מוסיקאי יחסית מוכר, ששיתף פעולה עם כל השדרה המרכזית של המוסיקה המקומית, ולכן ההישג שלו היה כל כך מרחיק לכת. מי שסייע לו בהישג הזה מבחינה טכנית הוא דריו מלכי. באותה תקופה הוא היה הקלידן של להקת ברוש, שליוותה את צביקה פיק בהופעות. פיק היה זה שהדליק את מלכי על הסינתיסייזר, והוא מצידו החל להתעניין ולהעמיק בתחום. ב״סטאללה״, דריו מלכי תכנת וניגן בסינתיסייזר מסוג PROPHET 5. באותה תקופה זה היה כלי בולט מאוד אצל מגוון רחב מאוד של מוסיקאים: ז׳אן מישל ג׳אר, ואנגליס, דיבו, לבל 42, מודרן טוקינג, ג׳אפן, הול אנד אוטס ואפילו אבבא.

הקטע הפותח, סטאללה (היא האלה), כולל ליווי טריפי ושירה של רודיך לטקסט רוחני משהו שכתב רובי שול. כדאי לשים לב לשיפור הגדול של רודיך כזמר. אם שנתיים קודם לכן הוא אימץ את קולו בניסיון לחקות זמרים כמו בילי פרסטון, כאן הוא מתאים את הליווי לסגנון השירה הספונטני שלו, במהלך אמיץ למדי, הוא דוחף אחורה במיקס את השירה, כך שהיא נשמעת ממש כמו כלי נגינה נוסף (בישראל של אז, אם תקשיבו טוב, השירה תמיד נמצאת קדימה ואותה שומעים בצורה הכי חדה). הקטעים ״סטאללה 2,3״ כבר מציעים צלילה עמוקה יותר. צמד הקטעים האלו, שמחוברים אחד לשני ונמשכים יחד יותר מ13 דקות, חלוציים לא רק באורך אלא בעיקר במבנה הניסיוני והשבור.

אריק רודיך - סטאללה צד א'

"סטאללה 2" כולל נגינה איטית של פסנתר, עם סינתיסייזר חללי ברקע, ברוח שמזכירה את הקטעים הארוכים והמרחפים של Can וטנג'רין דרים, ואז, במעבר חד, הקטע מגיע לחלקו השלישי - חגיגה של סינתים מקפצים, תיפוף גרובי-בלקני (של מאיר ישראל) וקולות רקע. זה מזכיר קצת את הקטעים האינסטרומנטליים של שם טוב לוי, אבל גם את הסולואים החופשיים במוסיקה המזרחית של התקופה. מוסיקה שב-1981 עדיין נמצאת עמוק בשוליים - במועדונים, בחתונות, בקסטות שנמכרות בתחנה המרכזית. השילוב של גרוב מזרחי עם אסתטיקה של אמביינט היה ניסיוני שכמעט לא משך תשומת לב. יחד עם זאת, לא מעט קלידנים, בין אם מהמוסיקה המזרחית ובין אם מאזורי השוליים של הניו וייב, שמעו את רודיך ולמדו ממנו.

על צידו השני של "סטאללה" מופיעים שלושה קטעים. אחד מהם, "תות אנך אמון", נשמע כמו המשך לקטעים שיצר רודיך לפסקול הסרט "דיזנגוף 99", באווירה דיסקואית-רקידה (כולל, שוב, שירה די מוצלחת של רודיך עצמו), ושני קטעים ברוח שונה לגמרי: "מבראשית" ו"אחרית". על שני הקטעים האלו אמר רודיך כי הם הושפעו מהיותו דור שני לניצולי שואה. מעבר לסינתים שעוטפים באווירה חללית, המלודיה מזכירה נעימות יהודיות ואף חסידיות, כרמז להתקרבות של רודיך לדת בשנים הבאות (ב-1997 הוא יוציא אלבום שלם שמבוסס על סמפולים מקטעי חזנות על רקע של קטעי אמביינט).

אריק רודיך - אחרית

כנראה שהסטייל היהודי/עממי קרץ לעורכים מוסיקליים מקומיים, ו"אחרית" הפכה להיות נעימת תחזית מזג האוויר בטלוויזיה. גם "מבראשית" ו"סטאללה 2" נרכשו לשימושים שונים במסגרת הערוץ הראשון והיחיד, מה שהפך את רודיך למלחין מבוקש של פסקולי סרטים, כמו "נגוע", "בר 51" ו"הקרב על הוועד". רודיך הפך גם לאחד המפיקים הבולטים בתעשיית הפופ המקומית, הוא אחראי להפקה הקייט בושית ב"אני לא גרטה גרבו" של ירדנה ארזי, ל"דם הגפן" של זוגתו לאה לופטין, שיצא מין תערובת מוזרה של סינתים ודבקה, ולאלבום הבכורה הקסום של מאיר בנאי.

הסינתיסייזר, שהיה הכלי הדומיננטי כמעט בכל העיבודים וההפקות שלו, בולט בקטעים שיצאו בשנת 1987 באלבום האינסטרומנטלי "מנטרה", שאסף קטעים של רודיך מפסקולי סרטים, תכניות טלוויזיה ומחזות. "מנטרה" לקח קדימה את החלוציות של "סטאללה" ונערך כיצירת קונספט עתידנית, נטולת מילים אבל עשירה בעיבוד ובנגינה.

אריק רודיך והסינתיסייזרים שלו היו הסאונד העתידני של שנות השמונים בישראל. בתקופה סוערת מבחינה מוסיקלית, הסאונד הייחודי שלו עיצב הרבה מהפופ של התקופה וגם לא מעט מהדור שבא אחריו. עד היום, כששומעים הפקות פופ מצוחצחות בישראל (ואין הרבה כאלו), מאתניקס ועד ריו, אפשר לשמוע ברקע את הסינתי החללי של "סטאללה".