בזמן שגל הופעות של אמנים גדולים וותיקים שוטף את הפארקים, מועדוני הלילה של תל אביב מריצים רכבת אוירית של השמות המבעבעים של הרגע. צוות תפו״ד פה כדי להראות לכם שזה לא טרנד, אלא תהליך רטרוספקיטיבי מתמשך.
ההתלהבות מהגעתה של להקת גראנדדי לישראל הייתה מעט מוגזמת. וב"מעט" אנחנו מתכוונים ל"בטירוף". יותר משהיא מעידה על איכותה של גראנדדי, שבמפנה המילניום הייתה מההרכבים האלטרנטיביים הבולטים של התקופה עם שני אלבומים מופתיים, היא מסמלת את הדלות המדכדכת אליה הורגלנו בכל הנוגע להופעות חיות. זה מסתכם, פחות או יותר, בפנסיונרים צבועי שיער עם שיזוף מלאכותי ואמני שוליים (ותודה למיסיונריות של נרנג'ה), שהשפעת ה-BDS עליהם מצומצמת. במקרה של גראנדדי, שאת היצירה המשמעותית האחרונה שלה הוציאה בשנת 2000 - מדובר בשילוב בין שתי האסכולות (לציין כי אנחנו מפרגנים מכל הלב לאילו שהיו בהופעה ונהנו).
גם קריאות ההתפעלות משובם הצפוי של הפיקסיז, ניק קייב ורדיוהד, שרוקנה את כיסיהם של חובבי מוזיקה רבים, מציירות תמונה עגומה של היצע תרבותי, שעונה בעיקר על הצורך הישראלי - וינטג'י המוכר (מה שלא גורע מאהבתנו להם).
האנכרוניזם הזה מתקיים באין מפריע, כשליקום לכאורה מקביל - באותה עיר בדיוק - מגיעים מדי סוף שבוע האמנים הכי רלוונטיים בז'אנר האלקטרוני בו הם פועלים. כתבנו זאת לא פעם, ומן הראוי שנזכיר זאת שוב - תרבות המועדונים האלקטרונית היא השדה התרבותי הכמעט יחיד בישראל שבו היד לא רק נשמרת על הדופק, אלא גם מכתיבה אותו. מה שקורה פה מדי סוף שבוע הוא אנומליה בהתחשב במצב הקיומי שלנו, ולא מאתמול. כשחוזרים אחורה מעניין לראות שגם בשנות השפל השחונות ביותר של הקלאבינג המקומי, תל אביב הייתה יעד אטרקטיבי עבור די ג'ייז ומפיקים בכירים. ככה זה כשמתרגלים.
קרסטן יוסט הוא דוגמה טובה. לפני עשור, כשהבלוק הראשון עוד היה רק רעיון, בבית מעריב עדיין גנבו פנסיות לעיתונאים ובמקום האלפאבית ישבה הבורסה לניירות ערך, הוא הפך בשקט לבן בית שמבקר פה בתדירות גבוהה לצד חברו לורנס. כל זאת, מבלי שמישהו ימתג אותו כ"ילד הפלא מהמבורג", "גאון ההאוס האבוד של גרמניה" או "נסיך הטכנו העמוק ממדינות הציר"; יוסט פשוט הגיע עם תיק התקליטים מעורר הקנאה וההשראה שלו וניגן מוזיקה מהמדף העליון. ואנחנו, כמו מפגרים מצויים, לקחנו את זה כמובן מאליו. מאכילים אנשים קוויאר בלוגה והם מתנהגים כאילו מדובר בשניצל נסיכת הנילוס.
נזכרנו בקרסטן יוסט, פעם נוספת, משום שהאלבום החדש שהוציא ב- Dial - עוד לייבל עם נוכחות תל אביבית ארוכת שנים שהתקבלה באדישות מסוימת - הוא קונצרט דיפ האוס שאסור להחמיצו. עדות נוספת לתחייתו של פורמט האלבום דווקא בז'אנרים שלכאורה מנוכרים לו. יוסט מתהלך בטריטוריות העדינות של ההאוס, עם מקצבי מכונות אלגנטיים, מהלכי קלידים מרוחקים, מוטיבים דאביים, חום אנלוגי ומלודיות מיתרים שמפרקות אותך מבפנים. הוא נשאר נאמן לאסתטיקה המוקפדת והמוכרת של Dial, אבל לוקח אותה למקום אינטימי, ביתי, רחוק מרחבת הריקודים. לא שאי אפשר לרקוד קטעים כמו "Army Green" או "Ambush", אולם זו בוודאי אינה התכלית שלהם, או לפחות לא כולה; הרעיון מאחורי "Perishable Tactics", מנקודת המבט וההאזנה שלנו, הוא להציף אמוציות דרך הדיאלוג בין מוזיקה למקצב. מין תראפיה אלקטרונית, שבה הביט מציין את פעימות הלב והטקסטורות את סערת הרגשות שמעלות ומורידות את הקצב שלו. כל מה שצריך הוא רק להתמסר לו.
ואגב הלייבל Dial, באמת שכתבנו את הפוסט הזה לפני שידענו על שובו - התמיד משמח - של הבוס לורנס לרחבת הבלוק בשישי. בנוסף, הנה 5 המלצות לרלסים מהקטלוג העשיר שלו שאתם (כפי הנראה) לא מחזיקים בבית, וכדאי.
Sten - Undercover
היום קצת קשה לזכור אבל בתחילת הדרך ״דאייל״ (ובהרבה מובנים גם ״סמולוויל״) אמון על כמה מקטעי המינימל הגרמנים היפים של העשור הקודם. כמו זה של לורנס תחת הפסבדון ״סטן״.
Lawrence - Off the Line
ועוד אחד של הבוס, שמבהיר בפשטות מדוע הוא האיש שחתום בלעדית על ה״סאונד של המבורג״.
John Roberts - Ausio
מתוך רליס מאוחר יחסית של רוברטס, הקטע הזה מחריב רחבות אפטרים כמו שמעט קטעים יכולים.
Rick Wade - No Place
אחד ההישגים הגדולים (ויש לא מעט) של דאייל הוא הנחת הקו הקרוס-אטלנטי בין גרמניה לארה״ב. קטעים רבים כמו זה של ריק וויד יכלו בקלות לצאת בלייבלים אמריקאים למהדרין.
Kassem Mosse - Untitled 2010
מתוך ״וורקשופ איפי״ שמהווה מחווה מצד דאייל לחברים מהלייבל וורקשופ, כאן קאסם מוס עם מה שבקלות יכול להחשב כהפקה הטובה ביותר שלו. גם הביסייד של הבוס לאוטק לא פרייאר. בכלל.