אבידן וייס, האיש והויניל, רחוק מלהסתפק ברכישה ברשת. הוא אוהב ללכלך את הידיים ולנבור שעות בארגזים. הוא שם בשביל להכיר את האנשים מאחורי הדלפק, בדיוק כמוהו. לכבוד יריד התקליטים של בית רומנו, הוא חולק איתנו סיפורים אינטימים ממסעות בעולם אחר אחת האהבות הגדולות שלו - תקליטים.
קשה להלחם בזה כשזה מתחיל, בעיקר כשזה קורה בגיל צעיר. תקליטים היו בבית מאז שאני זוכר את עצמי. אמא עם הסיקסטיז שלה, אבא עם הקלאסי והג'אז. עד היום הם טוענים שכשהיו שמים לי תקליט הייתי מתיישב על הספה בסלון במבט מרוכז, ואפילו פלייר לא היה מצליח לשלוף לי את האצבע מהפה. חוגי המוזיקה שאבי היה (ועדיין) חבר בהם חשפו אותי לאנשים שיושבים ביחד בסלון עשרות שנים, כל שבוע, מאזינים למוזיקה, מנתחים אותה, מתווכחים, מסכימים, מתנצחים, חותכים את זה דק. לא הבנתי אף מילה אבל תמיד אהבתי את זה. משהו בטוטאליות המוזיקלית שאותם משוגעים מצויים בה ריתק אותי. לכל מפגש כזה היו מביאים החברים "נשק" שהם קנו לא מזמן. משהו שהם אהבו לשמוע שאפשר לעניין בו את החבר'ה. "נשק" שכזה, שלא ממש יכול להזיק למישהו, ניתן היה לרכוש במקומות החשובים באמת – חנויות התקליטים. שם לומדים, שם מתרגשים בכל פעם ממשהו אחר, שם סופחים דעות ומחשבות שמסתובבות במרחב ומשם חוזרים עם עוד משהו שיסתום את הסלון לאט אבל בטוח.
בגיל 6 פתאום מצאתי את עצמי בר"ג, מקום טוב באמצע מבחינת חנויות תקליטים. "אקורד", "שלומי", "דיסקו שי", "דיסקוליט" ו"סול" בדרך לסבא וסבתא בפ"ת שעזבתי, "סאונד דיסק" ו"בנצי" שגידל אותי בשכונה בר"ג, "אלגרו", "אלחוט", "סקאלה" ועוד אינספור חנויות בעיר הגדולה, זו שלחנויות שלה התמכרתי. הסבתא התל אביבית שלי סבלה ממני קשות, בכל העיר תיזזתי אותה. אחרי הצבא כבר היו פחות חנויות, אבל באחת האהובות עלי הצעתי את עצמי לעבודה, פעמיים אפילו. סירוב מוחלט. רק שנתיים לאחר מכן ניגש אלי פתאום בעל הבית בעודי חופר במדפים: "טוב, אתה רוצה להתחיל?". על ענן הגעתי הביתה, לא באוטובוס. מאז אני ככה, בצד השני של הדלפק, מוכר תקליטים אפילו לחבר'ה של אבא שעדיין מגיעים. קשה להלחם בזה, את זה כבר סיכמנו.
את ויקטור קיזוול, אספן, תקליטן וסוחר תקליטים פריזאי, פגשתי לראשונה אחרי שביצענו כמה טרנסאקציות בדואר. כשהגעתי לפריז קיבלתי הזמנה משמחת וקפצתי אליו. רצינות אירופאית. כוורות ביחס כזה של כמות מול איכות עוד לא פגשתי ואני בספק אם אפגוש. האיש מסתובב בכל מקום שיש בו תקליטים, כולל מדינות שלנו אסור/לא מומלץ להכנס אליהן, ומחזיק בבית גם לא מעט תקליטים ישראליים, ביניהם גם כאלה שאפשר לספור על יד אחת את הישראלים שראו אותם. 3-4 שעות עברו כמו 5 דקות ואחרי דיבורים, החלפות, קצת (סתם, הרבה) כסף שהשארתי שם ונסיעה קצרה במטרו – הגענו לחנות יודאיקה במארה, הרובע היהודי של פריז. את פנינו קיבלה זקנה קטנטנה אך קשוחה, בעלת אופי דומיננטי ונמרץ. את החלק שלא קשור ליודאיקה היא מוכנה להראות רק לכמה פרצופים מקומיים שהיא אוהבת (והגברת לא משתכנעת בקלות) ולישראלים. כששמע בנה עברית קולחת כמעט עפה לו הכיפה מהראש: "אוווו, איזראליין?!? בוא תז'תה קפה!". אז יוז'בים, מדברים, ז'ותים קפה, כל קטלוג קלטות הטייפ של חברת "קוליפון" במספרים רצים על הקיר מאחוריו, סה"כ ממש נחמד. אני עדיין מנסה לעכל מה לעזאזל הולך פה. בעל החנות לשעבר, אביו המנוח, הזרים לשם בשנות ה-70 וה-80 תקליטים וקלטות מהארץ לטובת יהודי פריז, רק שהוא הגזים בכמויות בצורה פראית.
בקדמת החנות, ליד כל היודאיקה – שלושה מדפי תקליטים ועוד כמה ארגזי תקליטונים. אחלה מתאבן. הזקנה פותחת עוד דלת וויקטור מתחיל לחייך. שני חדרים ועוד מחסנון נגלים לעיניי, ארונות שלמים של תקליטים. רק עברית, רק אורגינל, כולם כחדשים. דברים שלא ראיתי כבר שנים או בכלל, 3-4 עותקים מכל דבר. זמן ישראלי שעמד מלכת במקום אחר, חגיגה של פעם באף פעם. החטפתי לעצמי סטירה בכל לחי וכל הטוב הזה עדיין היה שם. ויקטור וחבר מרעיו (אותם זכיתי להכיר בשנים האחרונות) היו הראשונים לחגוג, אחריהם הגיע סוחר תקליטים ישראלי, מקצוען אמיתי, ואני התכבדתי במדליית הארד. אלא שבתקופה שהם היו שם עבר אחד החדרים שיפוץ והסחורה בו לא היתה זמינה. ויקטור ביקש שאמליץ לו על דברים מעניינים, מוזיקלית וכלכלית. הרבה מהסחורה המעניינת כילו כבר הצרפתים והישראלי (חלקה הגיע לאחר מכן אל כמה מחבריי למחלה ואלי), אבל עדיין היה שם מה לראות. העמסנו כמה שהצלחנו - 5 יורו לתקליט, תקליטונים ב-3. חזרתי לשם שנה או שנתיים אחרי בשביל עוד כמה שאריות, ולפני שנתיים בערך סגרה הזקנה את החנות. לעד היא תזכר בראשי כ"דה אולד ליידי" (במבטא צרפתי) בשיחות עם הצרפתים וכ"אלמנה" בשיחות עם הישראלים.
ג׳ורג׳, ברטיסלבה
סיפור תמוה נוסף באותו הקשר תפס אותי לא מוכן בברטיסלבה. בירת סלובקיה אמנם העניקה לי דרכון אבל בלהעניק תקליטים טובים לאספניה היא חזקה פחות. מעט חנויות, סחורה בנאלית, אבל לפחות זה בזול ולפחות יש כמה יוצאות מן הכלל. אחת כזו היא "רוקסי", חנות תת-קרקעית באזור העתיק של העיר. חדר קטן משופע בעיקר בדיסקים ובתקליטים חדשים, מאחוריו מערת אבן(!) של תקליטים יד שנייה. סחורה מעניינת בהרבה מזו שנתקלתי בה בחנויות אחרות בעיר והרגשתי צורך להחמיא למוכר. ג'ורג' (כינוי מתוחכם לגיורגי) סיפר לי שהסיבה לסחורה האיכותית היא נסיעותיו התכופות לוינה (שתי ערי הבירה הקרובות ביותר בעולם זו לזו ד"א). הוא מודע למצב בעירו ולא מתעצל "לעשות קו". כשהגיע תורו לתחקר אותי עניתי לשאלתו הראשונה והטבעית: "מישראל". צחוק רם הפר את השלווה במערת האבן: "אז אתה יכול לדבר עברית!" (בעברית). אדון ג'ורג' חי בעברו מספר שנים בת"א, מרחק כמה בניינים מהבית השני שלי, והיה לקוח שלי. העברית שלו לא מושלמת, אבל יחסית לאחד ממדינה דוברת רוסית כלשהי שהיגר לסלובקיה הוא אליעזר בן יהודה. בביקור נוסף בחנות התאכזבתי לגלות שמערת האבן הפכה למשרד ושכמות התקליטים קטנה, אבל ג'ורג' עדיין שם, חייכן ודובר עברית, ובכל זאת יצאתי עם כמה דברים.
Stand Out / Minus Zero, לונדון
לונדון, לעומת זאת, היא כבר עניין אחר. למרות שגם חנויות התקליטים שלה עברו תקופה לא קלה בשנים שבהן התקליט "מת", היא תמיד תשאר בתודעה כמעצמה תרבותית בתחום המוזיקה בכלל ובתחום התקליטים בפרט. אני זוכר תקופות שהייתי משתאה מהבקשות של הצעירים שמסתובבים במקומות האלו. ילדים בגיל תיכון שמתעניינים במוזיקה שברוב מדינות העולם לא מודעים לה בכלל. אליטיזם לשמו. חנות אחת (או בעצם שתיים, מיד תבינו), שסגרה את שעריה בנוטינג היל לפני מספר שנים, תמיד הרגישה כמו מערכון של מונטי פייתון. ביל אלרטון וביל פורסיית' ("the bills" כמו שאהבו לקרוא להם אספני לונדון או "דבילז" כמו שאהבתי אני לקרוא להם, למרות שהם היו רחוקים שנות אור מלהיות דבילים) היו פעם שותפים. חתול שחור עבר ביניהם בשלב מסוים אבל השניים החליטו להמשיך באותו חלל ולהפעיל בו שתי חנויות נפרדות. שני דלפקים, שני צדדים – חלוקה ברורה. "בוקר טוב" ושאלות לגבי תקליטים היו הקונים שואלים פעמיים, כאילו ששני הבילים לא מסוגלים לשמוע אחד את השני או את הלקוחות שנמצאים ביניהם. הלצה/גאונות שכזו יכולה כנראה להתקיים רק באנגליה. הבילים של "Stand Out / Minus Zero" תמיד שמרו על רצינות והסיטואציה במקום תמיד הפכה הזויה תוך 10 שניות. "לי אין, אבל אתה יכול לשאול אותו אם אתה רוצה".
מרחק יריקה משם, על הרחוב הראשי של השכונה, שכנה פעם "אינטוקסיקה", שהחליפה בינתיים מיקום אך איבדה את דבי סמית', המוכרת החביבה שעבדה במיקום הישן. בעל הבית, גרם לקהל האספנים לקוות שדווקא היא תהיה זו שמאיישת את הדלפק כשהם מגיעים. חוץ מלגטר ב-"Echobelly" ובמגוון להקות נוספות ולהוות השראה לנשים מוזיקאיות בכלל ולנשים מוזיקאיות שחורות בפרט היא גם טיפחה גוף ידע לא מבוטל בכל הנוגע לתקליטים וגם בילתה תקופה מסוימת בארץ. תמיד הייתי זוכה להעשרה מוזיקלית, לכמה טיפים מוצלחים ולבקשה למסור ד"ש ליפו.
עם זאת, מציאות טובות במרכז לונדון כבר יותר קשה למצוא בימינו. מצב הסחורה והתמחור שלה השתנו פלאים בשנים האחרונות אבל בפרברים מנומנמים של העיר עדיין אפשר למצוא יהלומים במחירים סבירים. אם לא תתעצלו – פגישות בתחנות רכבת בפאתי העיר מספקות פתרון לא רע. את חמש השעות שביליתי בתוך מחסן סמוך לתחנה אני לא אשכח בחיים. בלי הפרעות ובלי אספנים אחרים שיניחו את הידיים הזריזות שלהם על סחורה שהשם שלי(!) עליה. אחרי שבעל המחסן הודיע לי שהוא עייף ושהוא חוזר לישון פשוט נעלמתי שם. כשהתקשרתי אליו לחזור ולספור את הכסף שלי כבר היה חושך.
במדינה צעירה כמו שלנו קצת קשה לעכל את זה, אבל גם קרב מוזר על התואר "חנות התקליטים הותיקה בעולם" הוא דבר שקרה. ב"טויכטלר" בוינה, שנוסדה באותה שנה כמו ישראל, דווקא יצא לי לבקר. היא עדיין שם וכמוה יש עוד כמה ברחבי העולם, אבל הקרב המסקרן יותר עדיין מתרחש בין חנות התקליטים "ספילרז" בקרדיף, וויילס לחנות התקליטים של משפחת ד'אמאטו בוולטה, מלטה. יש ברנש אחד ברשת שממש "התאבד" על הסיפור הזה, תוכלו לקרוא עליו כאן (בשלושה חלקים).
זה מתפקד כמו מגנט כשאוהבים את זה. הרגליים הולכות לבד, מצב של פסיכוזה מוטורית. כבר קרה שהלכתי ברחוב עם אנשים שלא קשורים לזה ופשוט נשאבתי לתוך חנות תקליטים בלי להודיע. כלום מסביב לא קיים פתאום, חוסר התחשבות דוחה ומקומם במרחב ובבריות. התנהגות מחפירה. לפעמים יוצא מזה משהו ולפעמים אוכלת ההחמצה את האספן. כשפתאום צצה לי הזדמנות להגיע ליריחו לא שאלתי שאלות. לטייל זה נחמד גם סתם בשביל לטייל. עיר מעניינת. אין לי בעיה עם אתרי תיירות, בעיקר כשברור לי שזו הזדמנות נדירה. אחרי ארוחת צהריים, בדרך חזרה לאוטובוס, זה שוב קרה. קבוצת התיירים המבוגרים מחו"ל כבר רצתה הביתה, הספיק להם. ההיא צריכה פיפי, ההוא קטטר, את הטמבל שבא בשביל חומוס (אהלן) אף אחד לא סופר. פתאום בצבצה לי מאחת הסמטאות חנות "חשודה". מת העולם, שכחתי שאני ביריחו. לפי מה שכתוב בשלט זה לא מעניין אבל המתאם של הרשות, זה שהתחיל לצחוק וצעק לי מהרחוב הראשי "יאללה תעל, יא מג'נון!", דאג לספר לי אח"כ שיש שם גם תקליטים. קיבינימט...
חנויות תקליטים תמיד היו וכולי תקווה שתמיד יהיו, אבל המשוגעים לדבר לא מסתפקים בחנויות עצמן וקופצים ראש לתוך ארגזים בבתים, במחסנים, בחצרות ובעיקר בירידים. בחודש הבא יתקיים בפעם ה-47 יריד התקליטים הגדול בעולם באוטרכט שבהולנד, מקום שמשנת 2011 מהווה לי בית פעמיים בשנה. כאן מבינים הכי טוב מה הפלסטיק הזה עושה לאנשים. בפעם הראשונה עמדתי שתי דקות על המקום בלי יכולת לזוז, מנסה להבין מה אני יותר – מפחד או מתרגש. העיניים קולטות אבל למוח קשה לעכל. האנגר ורבע עצומים מלאים באנשים ובתקליטים מכל העולם, שלושה ימים מצאת החמה עד צאת הנשמה של אצבעות מדממות וכאבים קשים בידיים ובכיס. אם יש גן עדן עלי אדמות – זה בטוח זה.
לנו בישראל לקח קצת זמן להתעורר אבל בשנים האחרונות דברים קורים גם כאן. הקהל גדל, הדרישה גדלה, פרצופים חדשים נכנסו למשחק ופרצופים ישנים שהיו רדומים קיבלו השכמה. עכשיו גם לנו יש אירועים שמספקים מקום מפגש, דיון ומכירה/קניה/החלפה במובן הרחב והמסודר יותר של ההגדרה. יחד עם הבירה והמוזיקה המתנגנת זה הופך די מהר ליום די נחמד. האינטרנט הוא כלי חשוב לאוהבי המוזיקה והגיוני להשתמש בו כדי ללמוד וכדי לקנות/למכור אבל החוויה החושית והאינטראקציה האנושית חשובה לטעמי בהרבה. הסיפור מאחורי כל תקליט שנקנה פיזית, רגש והבעות פנים שהעביר מוכר לקונה, המיקום שמשתנה – כל אלה מעניינים בהרבה ונשארים עם הקונה זמן רב יותר מאקט מכני וסתמי של ללכת לדואר. בדואר לא מעניין, בדואר ברדק. המוזיקה פשוט נשמעת יותר טוב ככה, בדיוק כמו שהפופקורן יותר טעים כשרואים סרט בוידאו במקום בדי.וי.די. נסחפתי קצת? סליחה.