כשאתה די ג׳יי, קלאסיקות הן משחק מסוכן - מצד אחד, הן מביאות תחושה של סיפוק מיידי ואפשר לסמוך עליהן באופן עיוור שיעשו את המתבקש מהן ברחבה, ומצד שני, כמה אפשר לנגן את אותם הקטעים מבלי לשחוק אותם ולהפוך לצפוי? קבלו את המדריך המקוצר לקלאסיקות שאסור לנגן יותר, עם תחליף ראוי לכל אחת שיעשה את העבודה ועדיין ישמור על הסט שלכם רענן
עבור מי שלא עקב אחרי הבלוג בגלגולו הקודם נקצר את עמדתנו הנחרצת, התקיפה והנודניקית למדי בנוגע לקלאסיקות שהובעה באופן די תדיר: כמה שפחות יותר טוב. לשמחתינו הרבה, עם השנים נדמה כי לא רק לנו נשבר מכל אותם להיטים שחוקים - עליהם גדלנו, כן? - שחזרו על עצמם פעם אחר פעם בזמן מסיבות, ואפילו האדוקים שבחובבי השירה בציבור מאסו בנוסטלגיה והפנו את מבטם קדימה, לאופק המתבקש עבור מוזיקה אלקטרונית.
ובחיינו שלא התכוונו לדוש שוב בסוגיה, אולם אז מגזין אלקטרוניק ביטס בחר את 50 הקטעים שאסור לשום די ג'יי בתכלית האיסור לנגן בשום סיטואציה ופשוט לא יכולנו להתאפק ולבצע אדפטציה מקומית. בחרנו עשרה קטעי האוס, טכנו ודיסקו קלאסיים שנראו לנו רלוונטיים לחיי הלילה התל אביביים (חלקם מופיעים גם ברשימה המקורית) ובנוסף - כדי שלא נצא שוב אלה שרק שוללים בחמיצות - בחרנו לכל אחת מהקלאסיקות תחליף מקורי מעט יותר, שיגרום לאפקט דומה, רק ללא אלמנט הגועל.
Loose Joints - Is It All Over My Face?
זה נכון שלקלאסיקת הדיסקו של ארתור ראסל יש את היכולת לחלץ מכל רחבה צווחות עונג ותחושה של עילוי נפש, אבל זו לא סיבה טובה מספיק על מנת שתנגנו אותה. שהרי גוף עבודתו של ראסל לבד יכול לספק לכם לא מעט אלטרנטיבות (כמו זו או זו), מבלי ללכת למובן מאליו.
אבל אם אתם לא מחפשים להשוויץ בקטלוג דיסקו עשיר ומקורי, ורק מחפשים את הגרוב המחרמן-ממוסטל של הקטע, אנו ממליצים לדלג ל"From Disco to Disco" של ווירלפול פרודקשנז בגרסא המקורית מ-96', בו יש בדיוק את מה שאתם צריכים - ווקאלז מחופפים, מלודיה מנצחת ותחושה דיסקואית של תחילת האייטיז.
Donna Summer - I Feel Love
כשקרל קרייג ניגן אותו באוקטופוס בשנת 2000 שאגנו; כשלוק סלייטר הכניס אותו בדלת האחורית ב-VOX ב-2004 שרקנו; כשפרנקי נאקלס הבליח איתו ב-2006 מחינו דמעה. ועכשיו? די, חלאס, נגמר, עבר. למרות הבייסליין פורץ הדרך עם הארפג'יו, הצלילים האלקטרוניים של ג'ורג'יו מורודר והקול השמיימי של דונה סאמר חל איסור גמור לנגן את "איי פיל לאב". כן, גם ברמיקס הדאבי של פטריק קאולי. לחילופין אתם מוזמנים להמירו ב-"Get A Little" של קאולי, גיבור ההיי אנרג'י מסן פרנסיסקו שהפיק את סילבסטר, שגם הוא בשנים הקרובות יצטרף לרשימה הזו, אך עד אז נותן עבודה כמו ענק.
Stardust - Music Sounds Better With You
הקטע שהיווה את נקודת השיא של הפרנץ׳ האוס בשלהי הניינטיז - כמו גם את תחילת הסוף - מסמן את פנייתו של ת׳ומאס באנגלטר, חצי הצמד דאפט פאנק, אל המשעול המחבק של המיינסטרים. ובעוד שאין עוררין על גדולתו או חשיבותו של השיר (ושל הקליפ המרים), הרי היום כשאנחנו שומעים אותו נהיה לנו אוטומטית קצת עצוב בלב. מה שאי אפשר לומר על "Big Love" של המפיק פיט הלר, שלמרות מוצאו האנגלי התהדר בהפקות פילטר-דיסקו-האוס שיכלו בקלות להתברג לקטלוג של Roule, Yellow, Disques-Solid או כל לייבל פרזיאי אחר מהתקופה. את האופוריה שניתן - במקום ובזמן הנכון - להשיג מדיסקו האוס תקבלו כאן מינוס תחושת העייפות והשעמום.
Pepe Bradock - Deep Burnt
שיהיה ברור, ״דיפ ברנט״ של פפה ברדוק הוא בעינינו ובאוזנינו קטע הדיפ-האוס הגדול בכל הזמנים. אלא שזו בדיוק הסיבה למה מקומו על המדף ולא בתיק התקליטים. אנחנו מבינים ולגמרי מזדהים עם הרצון העז לנגן אותו, אבל הסיטואציות בהן הוא ראוי להישלף חייבות להיות נדירות ובלתי שגרתיות. בכל תרחיש אחר אתם עושים לו ולכם עוול. מה גם שמורשתו של ״דיפ ברנט״ העניקה לנו את העוצמה שבהפקות הדיפ האוס ולא חסרים מפיקים ולייבלים ששמו להם לדגל את התורה הזו; מ״פרסקריפשן״ של שה דמייאר ורון טרנט ועד בערך כל תקליט שיצא בסמולוויל, באזין פליי ושלטר רקורדינגס. הבחירה שלנו היא דווקא בקטע צעיר יותר, שיצא בפמפה של די ג'יי קוצה, וישב מספיק זמן בלול על מנת שיהיה כיף לחזור ולנגן אותו. אנחנו מדברים על Purple Drunk של אקסל בומן, וכמו כל קטע דיפ גדול הוא עדיין עושה לנו צמרמורות.
Pachanga Boys - Time
קטע הביכורים האפי שהוציא הצמד של סופרפיצ'ר ורבויידו היה המנון מועדונים משמיעה ראשונה. הפדים המרחפים, האקורדים המסונתזים הממגנטים והווקאלז האקזיסטנציאליסטיים הפכו אותו לפייבוריט של כל די ג'יי שאוזניו בראשו ורצה לטעון את הסט במצב רוח טראנסי-סוחף שיעיף את הקהל לתקרה. שנים ארוכות שלא היה כזה קונצנזוס חוצה ז'אנרים עם קריצה מיינסטרימית. אלא שבערך חודש אחרי ש"Time" יצא הוא כבר נשרף כליל כשרק אפר ואבק נותרים מהיצירה המונומנטאלית שהיה. העובדה שכולם כולל כולם ניגנו אותו כל הזמן הוציאה ממנו את האוויר ושלחה אותו לרשימה השחורה של הטראקים. במקום לחזור עליו ולהיות צפויים כאילו אתם בבת מצווה במעלות תרשיחא, אנחנו ממליצים להיזכר ברמיקס של ג'יימס הולדן ל-"The Sky Was Pink" של נתן פייק, שמגיע לאותם גבהים, מהפנט בעזרת טריקים דומים וקורע את הרחבה באותה נחישות.
Paranoid London - Paris Dub
איזה קטע מפואר: ביט מכאני, מגורען ומתפצח, בייסליין עקום, חצי-אסידי ומהדהד, שירה נשית מלאת נשמה ומחיאות כפיים-ג'קינג רצחניות מאת הצמד הלונדוני המצוין. ובכל זאת, אי אפשר לשמוע אותו יותר. פשוט אי אפשר. ודי ברור למה קרה מה שקרה עם "פאריס דאב" - החברים מהאנדרגראונד ניגנו בגלל הסאונד, אלה המסחריים בזכות הווקאלז הלהיטיים וכל השאר כי כבר לא היתה ברירה, עד שהטראק נשחק עד דק ולא נותר ממנו עוד שריד ופליט. מכיוון שהצליל של פרנויד לונדון הוא לא משהו שמוותרים עליו כל כך מהר, אנחנו ממליצים פשוט להחליף צד בתקליט, להימנע מ"פאריס דאב" ו"טרנסמישן 5", ולנגן את "Lovin U", גם הוא מעוטר בקולות נשיים וגם בו יש את כל המוטיבים המנחמים של הצמד.
Christopher Rau - Weird Alps
מודים ומתוודים - יש לנו אחריות גדולה בהפיכתו של ״ווירד אלפס״ של יקיר לבנו כריסטופר ראו ללהיט שחוק בתל אביב. הלא הקטע יצא במקור ממסיבות לייטר@דלי ואנחנו טחנו לו את הצורה. גם עפרי ובנג׳י טחנו לו את הצורה. וכל מי שמצא השראה בסאונד של לייטר טחן לו את הצורה. ובאמת איך אפשר שלא? מדובר בקליבר הכי גדול שיצא בשנה הכי טובה בהיסטוריה של סמולוויל. אבל די, מספיק. את ״ווירד אלפס״ צריך לאפסן עמוק בארון ובמקומו ליהנות משלל ההפקות האחרות של ראו; מפיק שלא מפסיק להתחדש ולהתעדכן. ולראייה רק השבוע הוא הודיע על לייבל חדש בבעלותו. אנחנו בוחרים דווקא בקטע שהפיק תחת הפסבדון ״רית׳מוס גונטר״ לפני שנתיים, כי יש בו את כל מה שכיף וטוב בראו, ואז עוד קצת.
Larry Heard Presents Mr. White: The Sun Can't Compare
קצת אחרי קו האמצע של העשור הקודם, לארי הארד - אגדת האוס משיקאגו שסגר כבר אז 20 שנה של יצירה אלקטרונית - המציא את הסאונד שלו מחדש והפך לכל מי שיש לו לב, אוזניים או רגליים, את הראש. גם אם נכון שזה לא הקטע היחידי של מר. אצבעות שראוי להמנות ברשימה הזו - מ״קן יו פיל איט״ ועד ״מיסטרי אוף לאב״, הקטלוג של הארד משובץ קלאסיקות שאל לכם לגעת בהן עם מקל - הרי ש״דה סאן קאנט קומפר״ הפך בתל אביב, ובהרבה מובנים בצדק, לקטע שלו שפשוט נוגן הרבה מעבר לתכנית המקורית. ולכן, בפעם הבאה שחשקה נפשכם להרים את הרחבה עם הימנון-מלודיה-ווקאלז-בטעם של פעם, הרשו לנו להמליץ על "Follow Me" של אלי-אס מבית סטריקלי רית׳ם, מהקטעים הבודדים של הלייבל מהחוף המזרחי שעדיין חוקי לנגן. ככה תסגרו יפה את כל הפינות, ועוד תבריקו עם ״יציאה״.
New Order - Blue Monday
כן, בשקלול מהיר זו אחת מחמש הלהקות האהובות על מנהלת הבלוג. כן, כמעט בכל פעם ששמענו את הקיק התזזיתי שפותח את המקסי-סינגל הנמכר בהיסטוריה, סמרו שערותינו בהתרגשות. וכן, מדובר ביצירת מופת שאין עליה עוררין. אבל לא, בלתי אפשרי לרקוד לצליליו של "בלו מאנדיי" במסיבה לגיטימית. וזה לא שלניו אורדר חסרים קטעים נוסטלגים, רקידים ועצומים שישתלבו במהלך סטים אלקטרוניים. למשל "Everything's Gone Green", שנשמע כמו גרסה גולמית ופחות המונית של "בלו מאנדיי" - עם משחקי מכונות התופים שנשמעים כמו ניסויים ראשוניים בכלי - או "586" המהמם מ"Power Corruption and Lies".
Rhythm is Rhythm - Strings of Life
הפסנתרים, כלי המיתר, המקצב הדטרויטי-טכנואידי והמטען של כל אותן מסיבות שבהן הוא התנגן בהוד והדר, שולח לגלקסיות חיצוניות הדיוטות כשם שהוא מיירט עכברושי דיסקוז - כולם כבר לא רלבנטיים. "סטרינגס אוף לייף" הוא פרסונה נון גרטה במסיבה שמכבדת את עצמה ובתיק תקליטים עם שארית פאסון. הקטע הכי מפורסם של דריק מיי, האינובייטור, עבר גאנג-באנג אלים על ידי תקליטני העולם כולו עד שאיבד את המשמעות הראשונית שלו והיה לסימולקרה של עצמו. עשו לעצמכם טובה, השאירו אותו בבית והביאו איתכם את "Nude Photo" של מיי, שנושא נטען גנטי דומה ולא נטחן עד דק.