אנחנו כבר התרגלנו לשמוע מוזיקה אפריקאית שמושפעת מהמערב. החל מהאפרו-ביט של ניגריה שקיבל את ההשראה שלו מהג'אז, ועד ההי-לייף שהושפע מכלי נגינה מערביים והמוזיקה בבריטניה, מוזיקה מהיבשת השחורה נוהגת להיווצר דרך פרשנות ייחודית, שבמהרה הופכת לסגנון משל עצמו. אבל מה קורה כשהגבולות מיטשטשים, ומוזיקה ממדינה פלונית ביבשת מייצרת צלילים מוכרים יותר שלא מפרשים את המוזיקה המערבית אלא נצמדים אליה? זהו סיפורו של הזאמ-רוק, ז׳אנר נכחד שזוכה כיום להכרה וטומן בחובו פסיכדליה, קסם והיסטוריה תרבותית שלמה
סצינת הרוק של זמביה היא אחת מהתופעות המוזיקליות המדוברת וגם המסקרנות ביותר בעולם המוזיקה האפריקאית של השנים האחרונות. כמו תיבת אוצר שזה עתה נפתחה, לאחר ששכבה במרתף חשוך תקופה ארוכה, המוזיקה הזו זוכה בשנים האחרונות לסיקור רב ובעיקר להוצאות מחודשות של דיסקים ותקליטים – יותר מארבעים שנה אחרי שההפקות יצאו לאור. הזרקור מופנה כלפי הלהקות של שנות השבעים בזמביה אשר יצרו סגנון שכונה "Zamrock": נקודת מפגש בין הרוק הפסיכדלי של ג'ימי הנדריקס, אפריקה, ומוזיקת הפאנק של ג'יימס בראון.
אם זה כלכך יפה, למה תיבת האוצר הזו הייתה נעולה במשך תקופה כה ארוכה? זמביה קיבלה את עצמאותה מבריטניה בשנת 1964. נשיאה הראשון היה קנת' קאונדה, מוזיקאי בעצמו, וכחלק מתהליך הבניית הזהות הלאומית בזמביה הוא הורה על הקמת תחנת רדיו מקומית וכן חוקק חוק לפיו 95% מהמוזיקה שמושמעת בתחנה צריכה להיות זמבית. עידוד היצירה המקומית הביא לפריחה של הרוק הזמבי בשנות השישים והשבעים, עם להקות וגם אולפנים שהחלו לצוץ בבירה לוסאקה. "הם עישנו גראס, גידלו אפרו ולבשו נעליים עם עקבים גבוהים", מספר סטפן סזילוס בסקירה על האמנים, "הזמרוקים נחשבו אנשים היפים ותימהוניים בזמביה, ואגדה אחת אף מספרת על הופעה בה אחד מחברי להקת Amanaz קפץ מתוך ארון מתים, כשהוא לבוש בחליפת שלד ומכנסיים רחבים".
כמו בהרבה תרבויות מוזיקליות מהיבשת השחורה גם כאן הסיפור של Zamrock משקף את ההיסטוריה והשינויים שחלו בזמביה: הוא החל כסגנון שמשקף אופטימיות, הן בחברה הזמבית ובקרב הקהילה הבינלאומית. בשנותיה הראשונות כמדינה עצמאית הייתה זמביה אחת מהמדינות עם התל"ג הגבוה ביותר ביבשת אפריקה, הודות לתעשיית הנחושת ששגשגה. הניו יורק טיימס תיאר בשנת 1964 את הערים הגדולות בזמביה כ"נמנות עם הערים המודרניות ביותר ביבשת, עם בניינים נוצצים וממוזגים שכל אירופאי היה מקנא בהם". האופטימיות הזו השתקפה גם בגיטרות החשמליות של הזמרוק שהפכו לפס הקול של הזמבים, אבל תור הזהב הזה של הרוק הזמבי נמשך זמן קצר מאוד, ונעלם כעבור שנים אחדות. משבר הנפט העולמי, בין השנים 1973-1974, הביא למצב כלכלי קשה ולפשיטת רגל של המוזיקה המקומית. מגפת האיידס החלה לפגוע במדינות שגנות לזמביה. שילוב שני הגורמים האלה הביא להיכחדותו של הזמרוק משתי סיבות: האמנים עצמם נפטרו או שברחו מהמדינה.
מאז שנות השבעים הפכה המוזיקה למוצר מותרות שרחוק מהישג ידם של אזרחי זמביה. אוכלוסייתה, שמנתה בשנת 1976 פחות מחמישה מיליון איש, הוסיפה לפוטנציאל העסקי הנמוך יחסית של תעשיית המוזיקה המקומית. מעט ההוצאות שהצליחו לעבור את הגבול ולהגיע לידיים אירופאיות בשנות התשעים, כך נראה, הגיעו לשם במצב פיזי גרוע ועם שלל שריטות ותקלות.
"כשאתם חושבים על רוקנ'רול אפריקה היא המקום האחרון שעולה על הדעת", טוען מגיש של רשת החדשות CNN בדוקומנטרי שהוקדש לזמרוק. הסרט הקצר מתמקד בשני האמנים האחרונים של הסצינה הזמבית ששרדו, ג'גארי צ'אנדה וריקי אילילונגה. כל אחד מהם היה בשנות העשרים לחייו כשהתפרסם בשתיים מהלהקות שזוכות כעת לעדנה מחודשת: W.I.T.C.H ו-Musi-O-Tunya. המוזיקה שלהם, מתברר מראיונות עם מגישים בתחנות רדיו מקומיות, הייתה צריכה לגשר על הפער שבין סצינת הרוקנ'רול שפרחה ברחבי העולם בשנות השישים לבין החוק שחייב השמעת יצירות מקומיות – הסאונד החדש היה סגנון רוקנ'קול מקומי שענה על הדרישות של כולם: הממסד, תחנות הרדיו, והקהל הזמבי עצמו. "כשאני רואה את כל מה שקורה עכשיו", אומר צ'אנדה בסרט אחרי שהמוזיקה שלו נחשפה לכל העולם, "אני פשוט מתפלל שחברי הלהקה שלי יכלו להיות עכשיו בחיים".
הלהקה בה צ'אנדה היה חבר הייתה המצליחה ביותר בסגנון הזמרוק. היא הושפעה מהרולינג סטונס ולכן גם הכינוי שנתן לו אחד המעריצים, "ג'אגה" (או ג'אגרי), על שמו של מיק ג'אגר. אלבומה משנת 1975, Lazy Bones"", הפך בשנים האחרונות לקלאסיקה של ממש:
Musi-O-Tunya הושפעה מלהקה אחרת מגאנה, שגם היא שילבה סאונד מקומי עם רוקנ'רול מערבי. Osibisa היא אחד מהשמות היותר מוכרים בסצינה האפריקאית, בעיקר בזכות השיר הזה:
תיבת האוצר הזמבית החלה להיפתח לאחר שכריס סמית', עיתונאי אמריקאי, גילה את הצלילים של הזמרוק בעקבות פוסט שקרא באחד הבלוגים האהובים עליו. בשנת 2010 הוא החל להתחקות אחר ג'אגה ומעשיו כיום, ארבעים שנים אחרי שהתפרסם ומדינתו הפכה כאמור מאז לסוג של אזור אסון. זה לא היה פשוט. "קראתי שהוא בחיים עדיין אבל חוץ מזה היה קשה למצוא מידע אמין לגביו", הוא כותב, "בדיווח אחד קראתי שהוא עובד כמנהל במכרה אורניום, באחר דווח שהוא מנטור של מוזיקאים צעירים. מוזיקאי מאירופה שפגש אותו הזהיר אותי במייל וכתב לי 'תיזהר מג'אגרי'. לא יכולתי למצוא מספר טלפון או כתובת מייל. הייתה רק דרך אחת: אני וחבר החלטנו לטוס לזמביה כדי להתחקות אחיו".
הם מצאו אותו עוד באותה שנה, וסמית' מספר שנראה שעבר עליו לא מעט מאז ימי הרוקנרול הזוהרים. הוא הועסק כמורה למוזיקה, ישב בכלא על הברחת גלולות למדינה (פשע שהוא מתעקש שלא ביצע), ובתקופת המאסר החל להתחבר לאל. לאחר שהשתחרר הוא הפך לכורה של אבני חן, ישן באוהלים ועבד במכרה ליד הגבול של זמביה עם קונגו. לדברי סמית', במפגש ביניהם ג'אגרי עוד לא איבד את התקווה לחזור ביום מן הימים לתעשיית המוזיקה. ההמתנה הארוכה השתלמה: כשלוש שנים אחרי המפגש, ג'אגרי ולהקתו חזרו להופיע – הפעם ברחבי העולם.
"הם עישנו גראס, גידלו אפרו ולבשו נעליים עם עקבים גבוהים", מספר סטפן סזילוס בסקירה על האמנים, "הזמרוקים נחשבו אנשים היפים ותימהוניים בזמביה, ואגדה אחת אף מספרת על הופעה בה אחד מחברי להקת Amanaz קפץ מתוך ארון מתים, כשהוא לבוש בחליפת שלד ומכנסיים רחבים".
התחייה המחודשת של הזמרוק שהפיצה את הבשורה שלו ברחבי העולם התרחשה בזכות אדם אחד ואלבום מופלא. Eothen "Egon" Alapatt הוא המייסד של הלייבל "Now-Again Records", ובשנת 2008 נחשף לאלבומה של להקת "Amanaz - "Africa הפסיכדלי ביותר לדעת כותב שורות אלה. במהרה החל איגון למקד את המחקר שלו בהוצאות נדירות מזמביה, רובן יצאו לאור בכמות של מאות או עשרות בודדות, ומאז הפך הלייבל הזה למוביל בהוצאות מחודשות של תקליטים זמרוקים של שנות השבעים. לאחר ההוצאה הזו הגיעה הוצאה נוספת, אלבומה הנודע של להקת W.I.T.C.H, ולאחר מכן אנתולוגיית שלושה תקליטים של ריקי אילולונגה והMusi-O-Tunya.
מה שהופך את הסגנון הזה לייחודי, לטענת איגון, הוא היעדר תופעה מוזיקלית דומה ברחבי אפריקה, והעובדה שמעטות הן הסצנות השחורות שהושפעו במידה רבה ממוזיקת רוקנ'רול מערבית. "זמביה קיבלה את עצמאותה ללא כל שפיכות דמים. לא הייתה מלחמה ולא היה אפרטהייד. בהשוואה למדינות שכנות זמביה הייתה מקום די שליו ורגוע בשנות השבעים, מדינה שנעים לחיות בה: היה עוני, אבל גם רוגע. זו הסיבה לכך שסגנון כמו הזמרוק הופיע", הוא מספר בראיון לRed Bull Academy, "הזמרוקים חיו חיים מאוד ראוותניים, אולם הם התעלמו ממגפת האיידס שהתפשטה באותה התקופה. המחלה לא הייתה מוכרת כלל". אגון הזמין את צ'אנדה למדריד בשנת 2011 כדי לספר על תעשיית הזמרוק בהרצאה של ה"Red Bul Academy":
אלבום נוסף של להקת The Peace, "Black Power":
עבודת האיסוף של Now Again ואוגון הייתה לא פשוטה, ודרשה מהמפיקים לעבור בין בתים ומשרדים כדי לחפש את עותקי המאסטר של ההקלטות. אלה שכבו במשרדים ומחסנים, ובמקרה אחד של להקת WITCH אף בתוך אסם שנועד לחיות משק. במשך כשש שנים עבדו בלייבל הזה עם השורדים המעטים של הזמרוק, דרך קשרים ואישים, והצליחו בסופו של דבר להגיע אל דיסקוגרפיה כמעט מלאה של האמנים הבכירים בסצינה. עוד רב הנסתר על הגלוי במוזיקה המופלאה הזאת: כמידת ההתרגשות וההייפ, כך גם התהייה למה לקח זמן כה רב עד שהדבר הזה התגלה. בסיפור המופלא הזה שאנחנו כנראה רק בתחילתו (ויודעים עליו עדיין מעט מאוד) עוד צפויות תהפוכות, הוצאות מחודשות, ובעיקר הרבה רוקנ'רול.
