חלק ב
"I am always optimistic about human relations, I got more friends than my man Peter Gatien"
אקסטה סי / אקסטה נו
את החלק הראשון של הסיפור שלנו סיימנו בנקודת השיא בקריירה של פיטר גטיין, בתקופה שבה רודי ג׳וליאני נבחר לראש עיריית ניו יורק; תחילת הניינטיז, גטיין בעלים של ארבעה מועדונים, מהלוהטים ביותר שיש בעיר, שמריצים בכל ערב ליין אחר, לפעמים מסיבות ענק במקביל. עשרות אלפי אנשים בשבוע עוברים במועדונים שלו, כשלכל מועדון יש ליין אגדי אחד לפחות ששולט בז׳אנר מסוים. מהיפ הופ בטאנל ועד רוקנרול סאנדיי צ׳ארצ בליימלייט - כולם אירחו את מיטב אמני הסצנה של אותה תקופה. גטיין מנהל אימפריה. יש לו מאות עובדים, אלפים של חברים ומיליונים בבנקים. הוא אפילו מפיק בכיר בסרטו של דה נירו, ״סיפור מרובע ברונקס״. הכוח היחיד שהיה חזק יותר ממנו בכדי לשנות את חיי הלילה היה האקסטזי שהתפשט בעיר והפך לסם הפופולרי והנגיש ביותר בחיי הקלאבינג של ניו יורק של אותה העת. זה לא שה- DEA (הרשות לאכיפת סמים) לא הצליחו לראות את הפיל הצבעוני-חד הקרן שבחדר, הם פשוט לא ידעו עם מה הם מתמודדים ולמדו תוך כדי להכיר את התופעה ואת התשתית שלה. בניגוד לקוקאין שהגיע מדרום אמריקה או הקטמין והאסיד שיוצרו בתחומי המדינה, האקסטזי הגיע ברובו מאירופה. שיטות ההברחה והשינוע היו שונות, הדמויות היו חדשות. נזכיר שעד לשנת 1996 אמדי/אקסטזי לא היה ברשימת הסמים המסוכנים של ארה״ב. לא הממשל ובטח לא רשויות האכיפה ידעו איך לבלוע את אלה שבלעו אותו. וכל עוד בעל הפיסטול לא היה בקונטרול, החגיגה במועדונים התאפשרה.
סאנדיי צ׳ארצ׳ - אדי וודר בהופעה של פרל ג׳אם בליימלייט, 1992
בזמן שנסיכי ההדוניזם פורקים עול במועדונים של גטיין, מתרפקים ומתפרקים על אמפתמינים, ג׳וליאני סיים את הגל הראשון של ניקוי העיר מפשיעה וסמים. הוא מצליח למדר כמעט לחלוטין את תופעת ההירואין והקראק ברחובות, מנקה את הרכבת התחתית מההומלסים והופך את ניו יורק לעיר בטוחה. הפשיעה יורדת באופן משמעותי אבל הוא נשאר עם כוח אדם והוא מפנה אותו לסביבת מועדוני הלילה. ג׳וליאני עשה לא מעט דברים טובים ונכונים בכהונתו, אבל ההחלטה להכנס במועדוני הלילה ומעוזי התרבות של העיר ולתלות בהם את בעיית הסמים והפשיעה היתה החלטה שנויה במחלוקת, אבל לא בהכרח מפתיעה בהתחשב בגישתו הנוקשה והרפובליקנית.
אבל לא רק גישה נוקשה ושגעון גדלות היו אלה שהביאו את ג׳ולאני והמשטרה אל דלתות המועדונים; בסוף שנות השמונים, השנים הראשונות להפצתו של האקסטזי בארה״ב, הסם היה חזק בעיקר בגלל היותו טהור, אבל תוך מספר שנים ספורות החלו ערבובים מסוכנים שגרמו למותם של מספר צעירים. ניקולס מרינלי הוא שמו של נער שהגיע לפנות אותו בוקר של ה-28.8.95 בחזרה מבילוי במועדון הליימלייט אחרי שנטל סמים במועדון ונמצא שעות לאח מכן במיטתו ללא רוח חיים. (או שמא יש לומר לכאורה, היות וסיבת המוות הרשמית על פי דוח הפטירה שלו היא ׳חנק׳ ואופן המוות נרשם ׳התאבדות׳). המקרה שלו לא היה הראשון מסוגו או חריג בעניין, והעיר כבר ידעה כמה וכמה מקרים כאלה במהלך השנתיים שקדמו לאירוע. ובכל זאת, המקרה הזה הסתיים כמוכר וזכיר יותר מדומיו, בגלל קשרים אישיים של בני משפחתו של הנער, שהיו חברים של מושל ניו ג׳רזי, טום קין, שהיה מיודד באופן אישי וכמובן פוליטי של ג׳וליאני.
הגפרור הבוער של ג׳וליאני וגטיין
לג׳וליאני זה מסתדר מצוין עם הגישה נוקשה והוא יוצא בכל הכוח לצוד את הדג עם הקסקסים הכי נוצצים בחיי הלילה, גטיין. המשטרה מוציאה 22 צווי אישום ומעצר, בניהם לפיטר גטיין וכל מיני עובדים שלו ממועדוניו השונים, כשהם מואשמים בהפעלת סופרמרקט של סמים שהתרחש במועדונים של השונים של גטיין. ״פיטר ידע והיה מעורב באופן בינלאומי בהפצה והחזקה לצורך הפצה של MDMA״ אומר כתב האישום. למעשה, כתב האישום היה כל כך רחב, שהוא הטיל על גטיין את האחריות על כל אחת מעסקאות הסמים שנעשו בכל אחד מארבעת המועדונים שלו, בכל רגע נתון. גטיין משוחרר בערבות של מיליון (!) דולר כשהמשפט נקבע שנתיים קדימה. ההכנות הארוכות למשפט מתחילות, ובמקביל, גטיין חוזר לתפעל את המועדונים שלו.
אש כחולה
כוכב כפול אופטי הוא מערכת של שני כוכבים או יותר המקיפים מרכז משותף, שרק למראית עין קרובים האחד לשני, אך למעשה רחוקים מאוד האחד מהשני לאורך הציר של צופה מכדור הארץ. כזו בדיוק היתה מערכת היחסים של אליג וגטיין מאז שהחלו לעבוד יחדיו. המרכז שלהם תמיד היה משותף, מחובר באופן קוסמי משהו. מצד אחד היתה להם קרבה והשפעה גדולה האחד על השני, אך הם למעשה היו טיפוסים הפוכים- גטיין הוא אדם חד, מפוקס ולרוב גם מפוכח בעוד אליג מורכב ממבעירי הרס עצמי. ובזמן שגטיין התחיל להחליק על המזרון, הכוכב הכפול שלו הושפע מאותו מרכז כבידה.
האקסטזי הביא קיץ של אהבה אבל אחרי השקיעה הגיע חורף קר ואפור במיוחד והאפטר אפקט של חדירת הסם לא איחר לבוא. אנשים עישנו יותר וייד וערבבו יותר קטמין ודאונרים בכללי. אם בסוף שנות השמונים כולם היו באויר, באמצע הניינטזי הכל נהיה דיסוטפי. אמרו שלום ל- k-heads, השכבה הבוגרת של 1996. ונחשו את מי תפגשו שם? נכון, צדקתם, כל חבורת הקלאב קידס פה, וכל ניחוחות ה-׳לחיות רק בשביל להנות׳ שהתיזו על עצמם כבר מזמן התנדפו. את שמחת הדיסקו והאמדי הם ערבלו עם ערימות של קטמין, קוק והירואין, ובכלל, נדמה שהצבעוניות והמקוריות היו הראשונים להשחק אצל החבורה המופרעת שלנו, גם אם זה לקח להם שנים. זה לא שהאש שלהם לא בערה, היא פשוט היתה עשויה מתגובה כימית אחרת. קצת כמו אש כחולה.
אנג׳ל, או בשמו המקורי והמלא אנדרה מלנדז, היה אחד מילדי הקלאב קידס וסוחר סמים במועדוני העיר, ופנים מוכרות באלו של גטיין. את הכינוי שלו קיבל בשל סימן ההיכר שלו, כנפים לבנות, איתם היה מגיע למסיבות. בשלב מסוים, אנג׳ל הפך להיות חבר ואף שותף לדירה של של מייקל אליג, להזכירכם, כוכב המחזור, ילד הפלא/הפרא של גטיין והקלאב קידס. אליג בשלב הזה של חייו הצבעוניים ומטושטשי התודעה מכור קשות לכל סם שהוזכר בשני חלקי הכתבה הזו, כולל הנורא מבניהם, ההרואין.
אליג שהכרנו עד כה היה מופרע וחסר תקנה אבל הצליח לתעל את חוסר היציבות שלו ולמקסם את היצירתיות שלו. אליג של אמצע שנות התשעים היה עדיין הדמות המובילה בקהילה שיצר, אבל הוא היה דיי מחוק מסמים, והדבר הזה מוביל אותו לעשות מעשה שישנה את שני העשורים הבאים שלו באופן קיצוני, הוא רוצח את שותפו לדירה אנג׳ל, מבתר את גופתו וזורק אותה בחלקים לנהר ההדסון. (וואט דה פאק #1). לא רק זאת, הוא גם מספר על הרצח ללא מעט אנשים בדרך אגבית, גאוותנית וישירה באופן מטריד (וואט דה פאק #2). החברים שלו לא יודעים איך להתמודד עם המעשה של אליג, חלקים מנתקים קשר, אחרים פשוט מדחיקים ושותקים, הממ ..לבנתיים. עד שחלקי הגופה צפו ונמצאו על ידי המשטרה. זה היה כל כך מבלבל שאפילו למשטרה לקח מעט זמן להבין שזה מה שקורה פה. השמועה יוצאת החוצה ובסופו של דבר הוא נעצר באישום לרצח, מועמד לדין ונשפט לשנים ארוכות של מאסר. את הסיפור המלא על אליג תוכלו לראות בדוקו Party Monster - Shockumentary, או בדרך הפחות מומלצת בסרט הקולנוע הלא מוצלח שעשו עליו, עם הליהוק הדווקא מאוד מוצלח ומשעשע של מקולי קלקין בתפקיד אליג.
אנדרה מלנדז / אנג׳ל
אליס לא גרה פה יותר
קצת כמו שקרה עם וורהול, כשהדיוה המרכזית של חיי הלילה נעלמת בין רגע, משהו קורה לחיי הלילה של העיר. כניסתו של אליג לכלא היתה זעזוע לקהילת הקלאב קידס שבאותה העת עדיין הכתיבה את הלך הרוח של חיי הלילה. משהו במרקם של החבורה הזו נפרם, גם אם חלקם המשיכו לבלות יחדיו ולהוביל את הליינים המרכזים שלהם. אנחנו כשנה לאחר הגשת כתב האישום של גטיין והמועדונים שלו, עדיין בוהקים מעל כולם. החוק בניו יורק אפשר לסגור מועדון לשנה אם יש שלוש תפיסות סמים מצטברות. המשטרה מודעת לזה, שולחת סמויים למועדון, ועושה כמה פשיטות במועדונים של גטיין, שאט אט מתחילים לצמצם פעילות בשל סגירות חוזרות ונישנות. פיטר, שצריך להתכונן לתביעה הלא פשוטה שניצבת מולו מוכר את מועדון הפלדיום. למעשה, זו היתה אחת מהאסטרטגיות המובילות של המשטרה - להתיש אותו כלכלית עד שלא יוכל יותר להחזיק את עסקיו ולנהל את המשפט במקביל.
לתביעה היו שלושה עדים מרכזיים: שון ברדלי, שהוזכר פה למעלה כאחד שנזרק מהמועדון של גטיין והיה אחד מהסוחרים הפעילים ביותר בסצנה. ברדלי נתפס דווקא בקניון בניו ג׳רזי והיה לעד הראשון שהיה בידי המשטרה עם מספיק קילומטרז׳ במועדונים של גטיין. השני היה שון קירקהאם, מודיע של המשטרה. לשון היה שם של מודיע דיי אמין בסה״כ, אבל עם נטיה קטנה להגזים. והשלישי? כבר שמעתם עליו הרבה. אתם כבר וודאי מנחשים לבד.
המשפט של גטיין היה ׳משפט בונה רזומה׳ לכל אדם שרק היה חלק ממנו, משני צידי המתרס. אנשי התביעה ונספחיה רצו להוריד את גטיין בכל מחיר. הסנגור שלו ידע שהוא יכול לצאת מזה ענק, המדיה מסקרת בשקיקה את הסיפור עטיר הרבדים, דמויות ופרופס שהיא יכולה להכניס את זה לכל מדור שרק תחשק. גטיין מודפס על גבי הקאבר של כל מגזין אפשרי. גם ה-DEA נחושים להוריד את גטיין ומנצלים את הטירוף וההתמכרות שלו אליג ומגייסים אותו לצד שלם. כן, מייקל אליג, בן טיפוחיו של גטיין הוא העד השלישי במשפט שלו. אחרי שנעצר, מחלקת הסמים היתה מבקרת אותו ולוקחת אותו ל״טיולים״, היו נותנים לו להתקשר לסוחר סמים שלו ולעשות סמים ברכב המשטרתי שלהם בתמורה למידע, העיד אליג על כך בעצמו לפני מספר שנים. בנתיים גם עוצרים את מייקל קרוסו, דיג׳יי לורד, שהביא בזמנו את הטכנו והאקסטזי למועדונים של גטיין והפך למלך האקסטזי של ארה״ב, שעבר יחד עם רוב החבורה שלו בשנת 93 לפלורידה. גם מייקל לורד נעצר ולוקח את הדיל שמוצע לו בתמורה לעדות נגד פיטר. התביעה היתה כל כך נחושה בעיוורון עד ייאוש שהיא מעלה את הקינגפין של האקסטזי לדוכן העדים, בזמן שהוא עצמו אגב, מואשם ברצח של חבר שלו, סוחר סמים אחר.
אז התביעה ניסתה להיות גדולה מהחיים ולהלביש על גטיין את כל ערימות האמדי שנצרכו במועדוניו העיר, בעצם, על ידי אלו שבפועל מכרו את הסם המועדונים שלו ומעולם לא נתנו לו נתח או עמלה או בקשיש על זה. ומה שלא פחות אירוני בזה, שאם מסתכלים על הדברים טיפה יותר לעומק, רשימת עדי המפתח שלה הורכבה מרביעיה מפוקפקת מאוד של אנשים שאת האמינות של כל אחד מהם קל יותר לנפץ ממסך של אייפון; נרקומן שמואשם ברצח (אליג), אחד משלוש סוחרי הסמים הכי גדולים ומבוקשים בעיר, עם עבר מפוקפק מאוד (ברדלי), מודיע שתוך כדי הליכי המשפט של גטיין, הודה שהוא בדה 57 סיפורים שונים במהלך הקריירה שלו, כולל על התרחשויות במועדים של גטיים ונשלח לכלא תוך כדי ההליך המשפטי של גטיין (קירקהאם) ומלך האקסטזי של ניו יורק, ששמו מקשור עם המאפיה האיטלקית של ניו יורק ומואשם ברצח (לורד מייקל). דיג׳יי לורד אם תהיתם, מעולם לא ישב בכלא וכשסיים להביך את המשטרה ובתי המשפט הוא התחיל לנהל את להקת ההיפ הופ Wu Tang Clan למשך כמה שנים.
צבע הכסף
1998. זה קורה, המשפט הארוך והמסורבל הזה מגיע לסיומו ופיטר יוצא זכאי בכל סעיפי האישומים ופותח מחדש את הליימלייט כהבטחתו. המרוויח הגדול של הסיפור היה עו״ד של גטיין, בנג'מין ברפמן, אחד מעורכי הדין הפלילי הטובים ביותר של ניו ניורק, שהפך עם השנים, בין היתר גם בעקבות נצחונו במשפט של גטיין, לעו״ד של ידוענים רבים דוגמת מייקל ג׳קסון, פי דידי ורבים נוספים. תקראו לזה איבוד מומנטום או חוסר מזל, תקראו לזה רדיפה או נצחון החוק, רק שנה שקטה (יחסית) אחת עוברת על גטיין מאז יצא זכאי מאישומי הסמים עד שהוא מקבל אישומים חדשים, הפעם על העלמת מס, הפעם יצא בהם אשם, אחר שהודה ושיתף פעולה. הוא סוגר עסקת טיעון, משלם את המיליונים שהוא חייב, יושב 60 יום בכלא ומתקדם הלאה, רק שהשאלה היא האם הוא יצליח לתפס בחזרה מעלה, או שהוא כבר לא יצליח לתפס במדרון החלקלק שנקלע אליו.
"Me and my operation, running New York nightscene, with one eye closed, like Peter Gatien"
עוד שנה עוברת, מילניום מתחלף לו והעסקים של פיטר מצליחים למחצה. יש לו ערב אחד שמחזיק את הכל מהתפוררות- ליין ההיפ הופ של הטאנל. בניגוד לנסיבות ההאוס של הליימלייט, ערבי היפ הופ לא התאפיינו בהכרח בסמים קשים, אלא בעישון ובשתיית אלכוהול מרובה, וזה הרבה פעמים הפך את האוירה לאלימה ונפיצה הרבה יותר מזו של האקסטזי. גטיין, שלא יכול להרשות לעצמו לוותר על הליין הזה, פונה למי שהיה לשותף בקייס המשטרתי שלו מהצד של התביעה, הפעם לעזור לעבוד אצלו בכדי לעזור לו לנקות את המועדונים שלו מסמים ובפעם הראשונה בתולדות קריירת המועדונים של גטיין הוא משלם בעבור חיפוש קפדני על בלייני המקום. זה עזר, אבל כמובן שלא מספיק, והמשטרה פושטת את שערי המועדון שבוע אחר שבוע ברציפות, עד שבשנת 2002, פיטר מרושש ומותש, פושט את הרגל ומוכר את המועדון.
הנפילה של גטיין נראת במבט מהצד כמו החלק המטופש והתמיד מצחיק בנפילה של הומר סימפסון - אינספור חבטות בדרך למטה, משטרה, פוליטיקה, סוחרים, יח״צנים כואבת עד עיוות, ובעיקר כזו שנדמה שאף פעם לא נגמרת. D'oh ! רק שהנפילה הזו לא הצחיקה באמת אף אחד למעט כמה אוהבי דואנטס. לקודקודים של מדינת ניו יורק כל זה לא הספיק, ומכיוון שפיטר היה אזרח קנדי, החוק אפשר לגרש אותו על עבירות המס שבהם הורשע. מלך חיי הלילה הנוצצים של ניו יורק מוצא עצמו נבעט במדרון כל הדרך למטה ובשנת 2003 מגורש מארה״ב וחוזר לקנדה עם 500 דולר בכיס הביתה, הרבה פחות ממה שהגיע איתו לארה״ב. קלאסיקה מודרנית לגיבור טרגי. אשתו וילדיו רשאים להשאר היות והם אזרחי ארה״ב. הוא מתמקם בטורונטו קנדה, שם פותח את מועדון ה Circa, מנהל אותו עד לשנת 2009 ופורש מעולם המועדונים עד היום. בשנת 2010 הוא מבקש חנינה מעיריית ניו יורק ומקבל סירוב.
זה מה שנשאר. בובת צעצוע של פיטר גטיין
מייקל אליג ישב בכלא 17 שנה, עד לשנת 2014. בחצי שנה האחרונה הוא מנסה את מזלו לחזור אל חיי הלילה של ניו יורק, בעיקר יותר כיועץ למועדונים אבל לא רק. הזמנים השתנו הקשרים קצת פחות רלוונטים ובעיקר נשאלת השאלה האם העיר וסצנת הקלאבינג סלחה לאליג על שעשה ותקבל אותו בחזרה. בפרספקיבה של מעל שני עשורים שנים קדימה, נכתב על אליג שהוא היווה לחוליה המקשרת בין אנדי וורהול לליידי גאגא, שאמצה לא רק את הפאן הויזואלי הקיצוני של הקלאב קידס, אלא גם את גישת ה-״תאהבו את עצמכם ואל תשימו זין״. לפני כחודש דווח כי נתפס והואשם באחזקת סמים, למזלו, כחודשיים אחרי סיום תקופת המבחן שלו, אחרת היה מוצא עצמו חוזר לתאי המאסר.
מייקל אליג 2017
פיטר יושב היום בקנדה, ולפני כחצי שנה החליט לתבוע רשת מלונות אמריקאית בשם Dream, שקוראת לברים של המלון - ליימלייט. הבעיה היא, שפיטר שכח לחדש את הרישיון שמקנה לו בלעדיות על השם, שפג ב-2015. האמת, שקצת ברור לנו איך הסיפור הזה יסתיים וזה בדיוק מה שעצוב בו, כי פיטר באמת היה איש עסקים בעל תעוזה וחזון ובעיקר הבין מה זו מסיבה טובה, מה צריך בכדי לקיים אותה ומתי לסיים אותה כדי להשאיר טעם של עוד.
האם הכוכב הכפול שלנו יחזור לבהוק שוב עם רדת החשכה ובוא הלילה? כנראה שגם הם יצטרכו להרים את הראש כדי לדעת